חוליןקא:
טוען את הדף…
וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי לֵית לֵיהּ אִיסּוּר כּוֹלֵל? וְהָתַנְיָא: שַׁבָּת וְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שָׁגַג וְעָשָׂה מְלָאכָה, מִנַּיִן שֶׁחַיָּיב עַל זֶה בְּעַצְמוֹ וְעַל זֶה בְּעַצְמוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שַׁבָּת הִיא״, ״יוֹם הַכִּפּוּרִים הוּא״, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. שְׁלַח רָבִין מִשּׁוּם דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: כָּךְ הַצָּעָה שֶׁל מִשְׁנָה, וְאֵיפוֹךְ. שְׁלַח רַב יִצְחָק בַּר יַעֲקֹב בַּר גִּיּוֹרֵי מִשּׁוּם דְּרַבִּי יוֹחָנָן: לְדִבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, לְמַאי דַּאֲפַכַן, שָׁגַג בְּשַׁבָּת וְהֵזִיד בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים – חַיָּיב, הֵזִיד בְּשַׁבָּת וְשָׁגַג בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים – פָּטוּר. מַאי טַעְמָא? אָמַר אַבָּיֵי: שַׁבָּת קְבִיעָא וְקַיְימָא, יוֹם הַכִּפּוּרִים – בֵּי דִינָא דְּקָא קָבְעִי לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: סוֹף סוֹף, תַּרְוַיְיהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי קָאָתוּ. אֶלָּא אָמַר רָבָא: שְׁמָדָא הֲוָה, וּשְׁלַחוּ מִתָּם דְּיוֹמָא דְּכִפּוּרֵי דְּהָא שַׁתָּא שַׁבְּתָא הוּא. וְכֵן כִּי אֲתָא רָבִין וְכֹל נָחוֹתֵי אַמְרוּהָ כְּרָבָא. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: וַהֲלֹא מִבְּנֵי יַעֲקֹב [וְכוּ׳]. תַּנְיָא, אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי יְהוּדָה: וְכִי נֶאֱמַר ״עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְּנֵי יַעֲקֹב״? וַהֲלֹא לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, וְלֹא נִקְרְאוּ ״בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ עַד סִינַי! אֶלָּא בְּסִינַי נֶאֱמַר, אֶלָּא שֶׁנִּכְתַּב בִּמְקוֹמוֹ לֵידַע מֵאֵיזֶה טַעַם נֶאֱסַר לָהֶם. מֵתִיב רָבָא: ״וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם״, לְאַחַר מַעֲשֶׂה. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: מֵהָהִיא שַׁעְתָּא לִיתְּסַר. אֲמַר לֵיהּ: וְכִי תוֹרָה פְּעָמִים פְּעָמִים נִיתְּנָה? הָהוּא שַׁעְתָּא לָאו שְׁעַת מַעֲשֶׂה הֲוַאי, וְלָא שְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה הֲוַאי. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵבֶר מִן הַחַי נוֹהֵג בִּבְהֵמָה, חַיָּה וָעוֹף, בֵּין טְמֵאִין וּבֵין טְהוֹרִין, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי אֶלְעָזָר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בִּטְהוֹרִין. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּשְׁנֵיהֶן מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ, ״רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁור' יוסי לית ליה [איסור] כולל - ולא חייל איסור טומאת גוף על איסור טומאת בשר ואין כאן כרת אלמא שמעינן ליה דלית ליה כולל הלכך תנא דלעיל דלית ליה כולל ר' יוסי הגלילי היא ואשמועינן תנא דלעיל דבאיסור חמור אית ליה כולל. ופרכינן יבא איסור חמור דכרת ויחול עליה דהא אמרת דמודה הוא באיסור חמור והכא איתוסף ביה כרת. ומשני דילמא הא חמירא דלית ליה טהרה במקוה וההיא דלעיל איכא לאוקומה אליביה דלא שמעינן ליה באיסור חמור דלית ליה כולל. ואע"ג דלרבי שמעון נמי שמעינן בעלמא דלית ליה כולל דתניא רבי שמעון אומר האוכל נבלה ביום הכפורים פטור מחטאת שאין יוה"כ חל על איסור נבלה ואע"ג דאיסורו איסור כולל הוא שכולל איסור והיתר לאוסרן יחד אפ"ה אליביה לא מצינו לאוקומה משום דהא אף באיסור חמור אית ליה דלא חייל דהא יום הכפורים כרת ונבלה לאו בעלמא הוא ואפילו הכי לא חייל ותנא דלעיל סבר דבאיסור חמור אמרינן כולל: שבת ויום הכפורים - שחל להיות בשבת: שבת היא לה' - בשבת בראשית כתיב דמשמע שאם בא איסור אחר עמה יתחייב על שמה בפני עצמה כדכתיב היא וכן גבי יום הכפורים דכתיב הוא והני איסור בת אחת נינהו דהא בהדי הדדי אתו כשקדש היום. מיהו אי אמרת בשלמא אית ליה לרבי יוסי הגלילי באיסור כולל או מוסיף דחיילי אשאר איסורין איכא למימר מש"ה מתחייב אתרווייהו דהא אי נמי הוה אפשר דקדמיה חד לחבריה הוה אתי חבריה וחייל עליה דשבת לגבי יוה"כ איסור מוסיף הוא דאי הוה יוה"כ קדים הוה חייב על זדון מלאכה כרת וכי אתי שבת איתוסף ביה מיתת ב"ד ויוה"כ לגבי שבת איסור כולל דשבת אסורה במלאכה ומותר באכילה מיגו דאיתסר באכילה משום יום הכפורים איתסר ליה נמי מלאכה משום יום הכפורים אלא אי אמרת באיסור כולל ואיסור מוסיף לא חיילי כי אתו אהדדי אמאי חיילי תרוייהו: שלח רבין כך ודאי - הצעת המשנה במקום שנשנית שם אבל משובשת היא ואיפוך וה"ה דמצי למימר דס"ל לר"י הגלילי דאע"ג דאיסור כולל לא חייל איסור בת אחת חייל ומיהו ר' יוסי בר' חנינא סבר דמאן דלית ליה איסור כולל לית ליה נמי איסור בת אחת ופלוגתא היא ביבמות בפ"ג (דף לג.) כך נראה בעיני. ואני שמעתי דשבת חשיב לה כקודמת משום דקביעא וקיימא ויום הכפורים חשיב אחרון משום דבי דינא מקדשי ליה כדלקמן ורבי יוסי הגלילי דמחייב תרתי טעמיה משום כולל וקשיא לי בגווה למאי דקא מותיב רבא לקמן לרב יצחק לבתר דאפכוה סוף סוף תרוייהו בהדי הדדי קאתו מאי תיובתיה הא רב יצחק לדברי ר' יוסי הגלילי קאמר ורבי יוסי הגלילי מדפטר ליה ש"מ לאו איסור בת אחת חשיב לה וכי פטר ליה מיום הכפורים פטר ליה וכי הזיד בשבת על כרחיך פטור משניהם לדברי רבי יוסי הגלילי: למאי דאפכנא - ומוקמינא דאיהו פטר: שגג בשבת - ששכח שהוא שבת: והזיד באיסור יום הכפורים - שהיה יודע שהוא יום הכפורים: חייב - חטאת משום שוגג שבת. אבל שגג באיסור יום הכפורים ששכח שהוא יום הכפורים אבל יודע הוא שהוא שבת פטור משתיהן וטעמא מפרש ואזיל: אמר אביי - קסבר רבי יוחנן דההוא חטאת דמחייב ליה רבי יוסי [הגלילי] בשגג בזה ובזה אדשבת קמחייב ליה דאיהו קדמיה ואדיום הכפורים הוא דפטר ליה הלכך כי הזיד בשבת ושגג ביום הכפורים פטור לגמרי דאין מביאין קרבן על המזיד: סוף סוף תרוייהו בהדי הדדי קאתו - ואין כאן אחרון ועל כרחיך כי פטר ליה רבי יוסי הגלילי משום דקסבר כיון דבכולל ומוסיף אין איסור חל על איסור באיסור בת אחת נמי לא מחייב אלא חדא ואי נמי הזיד באחד מהן הרי שגגת חבירו עומדת וחייב: אלא אמר רבא - הא דשלח רב יצחק דאדיום הכפורים מפטר לאו בפלוגתא דרבי יוסי הגלילי קאי ומאן דאמר בה לדברי רבי יוסי הגלילי לא היו דברים מעולם אלא שמדא הוה וגזרו שלא לעשות יום הכפורים: ושלחו מתם יום הכפורים דהאידנא שבתא הוא - עשו יום הכפורים בשבת אע"פ שאינו חל להיות בו כדי שלא תשתכח תורת יוה"כ והאויבים לא יבינו בו משום דבכל שבת נמי לא עבדי מלאכה ואההוא יוה"כ קאמר רב יצחק דאם שגג בו והזיד בשבת פטור דהא לאו יום הכפורים הוא ואין שגגתו שגגה: ולא נקראו בני ישראל עד הר סיני - ולקמיה מקשי ליה: אלא - מקרא זה לא נאמר עד סיני אלא לאחר שקבלו משה בסיני ובא לכתוב את התורה כתב אותה אזהרה אצל המעשה לידע כו': לאחר מעשה - לאחר אותו מעשה שנאבק עמו לזמן מרובה בבואו מפדן ארם והקב"ה קראו ישראל דכתיב (בראשית לה) לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל וגו': מההיא שעתא - דוישאו בני ישראל ליתסר:ואיסור כולל לית ליה והתניא כו' - פי' בקונטרס ואע"ג דאיסור בת אחת הוא מאן דלית ליה איסור כולל לית ליה איסור בת אחת ואין נראה לר"י דהא בפרק ארבעה אחים (יבמות לג:) פריך השתא באיסור כולל מחייב תרתי באיסור בת אחת מבעיא אלמא אפילו מאן דלית ליה איסור כולל מצי סבר איסור בת אחת לכך נראה לר"י דהשתא ס"ד דלאו איסור בת אחת הוא אלא חשיב שבת קדים משום דקביעא וקיימא אבל קשה דאי לא איסור בת אחת הוא א"כ שבת היא למה לי פשיטא דחייב משום דשבת קדים: תלמוד לומר שבת היא יוה"כ הוא - וא"ת ומאי פריך שאני הכא דגלי קרא וי"ל דפריך וליגמר מיניה וליכא למימר דאדרבה ניגמר מתרומה דפטרינן בפרק כל הבשר (לקמן חולין דף קיג:) מומתו בו כי יחללוהו דלחומרא מקשינן וילפינן מהכא והא דאמר התם בעלמא קסבר שמואל אין איסור חל על איסור וגבי בשר בחלב שאני דגלי קרא גדי לרבות חלב מתה ולא יליף מבשר בחלב לחומרא היינו משום דבשר בחלב חדוש הוא ואית ספרים דגרסי התם ונגמר מיניה חדוש הוא: רבי עקיבא אומר אינו חייב אלא אחת - למאי דפירש בקונטרס שהוא איסור בת אחת וכן הוא במסקנא קשה דתנן בפרק דם שחיטה (כריתות כג.) חתיכת חלב חולין וחתיכת חלב קדש ואכל אחת מהם ואינו יודע איזה מהם אכל מביא חטאת ור' עקיבא אומר אף אשם תלוי אלמא אית ליה איסור חל על איסור וכ"ש איסור בת אחת ומיהו יש לומר דקדשים שאני כדאמר התם בסוף פרקא דאפילו מאן דאית ליה בעלמא דאין איסור חל על איסור בקדשים אית ליה אך הקשה הרב רבינו שמואל מוורדו"ן מהא דתנן בפרק כל הבשר (לקמן חולין דף קיג.) רבי עקיבא אומר חיה ועוף אינם מה"ת שנאמר לא תבשל גדי ג' פעמים פרט לחיה ועוף ובהמה טמאה ופריך בגמרא (שם דף קטז.) הני הא אפקינהו לכדשמואל ומשני קסבר רבי עקיבא איסור חל על איסור וחלב מתה לא צריך קרא והכא משמע דאפילו בבת אחת לית ליה ואע"ג דאמר הכא איפוך לאו מכח קושיא זאת אמר הכי ועוד למאי דפרישנא דהכא פריך משום דס"ד דלא הוי איסור בת אחת למאי דמסיק רבא דהוי בת אחת לא אמר איפוך וי"ל דהתם פריך משום שמואל דאי ס"ל כר"ע בחיה ועוף ובהמה טמאה היכי דריש ומשני דקסבר שמואל איסור חל על איסור בלאו קרא: הזיד בשבת ושגג ביוה"כ פטור - וא"ת והא לרבי עקיבא נמי פטור דהא אינו שב מידיעתו דמזיד הוא על השבת דחמיר דבסקילה וי"ל דאפ"ה חמיר ליה יוה"כ לפי שהוא יום כפרה ומחילה: יום הכפורים דהאי שתא שבתא הוא - ולא שייך כאן אתם ואפי' מזידים כיון דלא נקבע בעשור לחדש ודוקא אקביעות החדש אמרינן ליה: לאחר מעשה - פירש בקונטרס לאחר אותו מעשה שנאבק עמו לזמן מרובה בבואו מפדן ארם והקב"ה קראו ישראל והא דקאמר לעיל לא נקרא ישראל עד סיני היינו לענין מצות ופריך מההיא שעתא ליתסר מההיא דוישאו בני ישראל ומשני ההיא שעתא לא שעת מעשה היה דנשיית גיד ולא שעת מתן תורה ולא גרסינן מההוא מעשה ליתסר דמשמע מעשה דנשיית הגיד כמו לאחר מעשה דקאי אנשיית גיד ואם נאמר דלאחר מעשה קאי אברכה שברכו המלאך והסכים הקדוש ברוך הוא על ידו של מלאך וכן מההיא מעשה ליתסר מ"מ לא הוי כמו האי שעתא לאו שעת מעשה הוי דקאי אנשיית גיד: