חוליןמו.
טוען את הדף…
עַד וְעַד בַּכְּלָל, אוֹ דִּלְמָא עַד וְלֹא עַד בַּכְּלָל? בָּעֵי רַב פָּפָּא: אִם תִּמְצֵי לוֹמַר, עַד וְלֹא עַד בַּכְּלָל, פִּי פָרָשָׁה מַהוּ? בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: אִם תִּמְצֵי לוֹמַר, עַד וְעַד בַּכְּלָל, פָּרָשָׁה עַצְמָהּ מַהוּ? תָּא שְׁמַע: הַפָּרָשָׁה תִּידּוֹן כְּבָשָׂר. מַאי לָאו פָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה? לָא, שְׁלִישִׁית. בְּעוֹפָא, רַבִּי יַנַּאי אוֹמֵר: לְמַטָּה מִן הָאֲגַפַּיִם, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: עַד בֵּין אֲגַפַּיִם. אָמַר עוּלָּא: הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּבֶן פַּזִּי, וְאַיְיתוֹ לְקַמֵּיהּ עוֹפָא, וּבְדַק עַד בֵּין אֲגַפַּיִם, וּשְׁלַח לֵיהּ דְּבֵי נְשִׂיאָה וְקָם וַאֲזַל, וְלָא יָדַעְנָא אִי מִשּׁוּם דְּלָא צְרִיךְ לְמִבְדַּק טְפֵי, אִי מִשּׁוּם כְּבוֹד נְשִׂיאָה. נִיטְּלָה הַכָּבֵד וְכוּ׳. הָא נִשְׁתַּיֵּיר הֵימֶנָּה כְּלוּם – כְּשֵׁרָה, אַף עַל גַּב דְּלָא הָוֵי כְּזַיִת, וְהָתְנַן: נִיטַּל הַכָּבֵד וְנִשְׁתַּיֵּיר הֵימֶנָּה כְּזַיִת – כְּשֵׁרָה! אָמַר רַב יוֹסֵף: לָא קַשְׁיָא, הָא רַבִּי חִיָּיא, הָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי, כִּי הָא דְּרַבִּי חִיָּיא זָרֵיק לַהּ, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי מְטַבֵּיל לַהּ, וְסִימָנָיךְ: ״עֲשִׁירִין מְקַמְּצִין״. הָהוּא פּוּלְמוּסָא דַּאֲתָא לְפוּמְבְּדִיתָא, עֲרַקוּ רַבָּה וְרַב יוֹסֵף, פְּגַע בְּהוּ רַבִּי זֵירָא, אֲמַר לְהוּ: עָרוֹקָאֵי, כְּזַיִת שֶׁאָמְרוּ בִּמְקוֹם מָרָה. רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אָמַר: בִּמְקוֹם שֶׁהִיא חַיָּה. אָמַר רַב פָּפָּא: הִלְכָּךְ, בָּעֵינַן כְּזַיִת בִּמְקוֹם מָרָה, וּבָעֵינַן כְּזַיִת בִּמְקוֹם שֶׁהִיא חַיָּה. בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: מִתְלַקֵּט, מַהוּ? כִּרְצוּעָה, מַהוּ? בָּעֵי רַב אָשֵׁי: כְּזַיִת מְרוּדָּד, מַהוּ? תֵּיקוּ. בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי זְרִיקָא מֵרַבִּי אַמֵּי: נִדַּלְדְּלָה כָּבֵד וּמְעוֹרָה בְּטַרְפְּשֶׁיהָ, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: דִּלְדּוּל זֶה אֵינִי יוֹדֵעַ מַהוּ, אִי לְמַאן דְּאָמַר בִּמְקוֹם מָרָה – הָא אִיכָּא, אִי לְמַאן דְּאָמַר בִּמְקוֹם שֶׁהִיא חַיָּה – הָא אִיכָּא. הָרֵיאָה שֶׁנִּיקְּבָה, רַב וּשְׁמוּאֵל וְרַב אַסִּי דְאָמְרִי: קְרָמָא עִילָּאָה, וְאָמְרִי לַהּ: קְרָמָא תַּתָּאָה. אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי אָמַר רַב נַחְמָן: וְסִימָנָיךְ כִּיתּוּנָא דְּוַרְדָּא דְּמַנְּחָא בֵּיהּ רֵיאָה. פְּשִׁיטָא: אִי אִינְּקִיב עִילָּאָה וְלָא אִינְּקִיב תַּתָּאָה – תַּתָּאָה מֵגֵין, כִּדְרַבָּה, דְּאָמַר רַבָּה: הַאי רֵיאָה דְּאִגְּלִידעד ועד בכלל - והכי קאמר מן הראש ועד בין הפרשה ראשונה וכל אותו בין בכלל טרפה או דלמא הכי קאמר עד ולא עד בכלל טרפה שלישית כשרה שניה איני יודע ה"ה לראשונה דמספקא ליה וממילא משתמע ולא אצטריך לפרושי ראשונה ושניה איני יודע דכיון דאמר ודאי טרפה עד אחת ולא היא בכלל מכלל דמכאן ועד שלישית מספקא ליה וחדא מינייהו הוא דנקט דלא תימא שניה כשלישית לקולא: את"ל עד ולא עד בכלל פי פרשה מהו - נפסק החוט הגדול כנגד פי הפצולין הראשונים במקום פיצול מהו בכלל טרפה הוא או בכלל איני יודע הוא מי אמרינן עד בין דוקא ופי הפרשה טרפה או לאו דוקא: ואת"ל עד ועד בכלל - ליכא למיבעי בפי הפרשה מידי דודאי טרפה דאפילו חוט שכנגד הפסק שבין שני הפיצולים טרפה וכ"ש פי פיצול הראשון אלא הכי קא מיבעיא ליה נפסק הפיצול עצמו מן החוט מהו ובפרשה ראשונה קאי: תידון כבשר - שאם נפסק הפיצול כשרה: ה"ג מאי לאו ראשונה ושניה לא שלישית - מאי לאו פיצול ראשון ואע"ג דחוט של אחריה עדיין בכלל טרפות או בכלל ספק הוא וכן שני לשון מורי: לשון אחר בין הפרשות הן צלעות קטנות של אליה. פרשות הוא בשר המפריש בין צלע לצלע. (בין) [פי] הפרשות צלעות שבין פרשה לפרשה: גדי שמן - חי: בליעה טפי - הצלעות נבלעין ואין ניכרין כשהוא חי: בליטי טפי - ונפשט הבשר והכל דומה לצלעות. וכל לשון זה אינו נראה לי ומפי גאון שמעתיו: עד אחת - עד בין הפרשה ראשונה דהיינו צלע ראשונה של אליה: טרפה - אם נפסק החוט: בעי רב הונא עד ועד בכלל - שאם נפסק החוט כנגד צלע הראשון טרפה דאיהו נמי קאי בין שתי פרשות שיש הפרש בינו לצלעות הגדולות: ולא עד בכלל - ובכלל איני יודע הוא: פי פרשה - נפסק החוט אצל תחלת העצם ולא כנגדו ממש מאי בהדי עצם חשיב ואיני יודע או בהדי פרשה קמייתא חשיב וטרפה. ולא נהירא דהא ודאי מן הפרשה היא ולא מבין הפרשה: פרשה עצמה - נפסק החוט כנגד פרשה שניה בשר שבין צלע ראשון לשני מהו בהדי ראשון שדינן ליה וטרפה או בתר צלע שני שדינן ליה ואיני יודע: תידון כבשר - אם נפסק החוט כנגדו ולהאי לישנא גרס מאי לאו פרשה שניה. ומפי גאון אחר שמעתי פרשה עצמו נשבר הצלע עצמו. ולשון מורי הראשון הגון וסייג מצאתי לו בהלכות גדולות והוא עיקר: עד למטה - מכנפיו הוי כח חוט השדרה דיליה: ולריש לקיש עד כנגד בין אגפים - ותו לא: ושלחו ליה דבי נשיאה - שלחו בשבילו שילך אצלם: והא אנן תנן - גבי אלו כשרות במתני' (לקמן חולין נד.): זריק לה - לבהמה שלא נשתייר בה כזית מן הכבד דקסבר טרפה: מטביל לה - אוכלה. וכל מאכלם ע"י טיבול חומץ או חרוסת כך שמעתי. אבל נראה בעיני דבאיסור והיתר טריף ומכשר הוה שייך למיתני וזריק ומטביל לא שייך ביה ומסתברא דהכי קאמר רבי חייא זריק לה לכבד של כל בהמה ולא היה אוכלו דלא הוה חשיב ליה ורבי שמעון מטביל ליה דאף על גב דלאו בשר הוא קאכיל ליה משום בריאותא דקסבר נשמה תלויה בו כדקי"ל (ברכות דף מד:) כל נפש משיב נפש וכדאמרינן (לעיל חולין דף לג.) הרוצה שיבריא חותך כזית בשר קודם שתצא נפשה הילכך אם לא נשתייר כזית להעלות ארוכה שיחזור וירפא טרפה ולר' חייא לא בעי כדי להעלות ארוכה אלא שיורא פורתא מקום תליא דמרה דשיורא במקום מרה בעינן כדלקמן: עשירין מקמצין - רבי שמעון בן רבי בנו של נשיא היה. ומקמץ לשון עצרן: פולמוסא - חיל השלטון: ערוקאי - גמירו מינאי הא מילתא כזית שאמרו במקום מרה יהא: במקום שהיא חיה - שהכבד חיה משם דהיינו מקום תלייתה כשהיא מעורה דבוקה תחת הכליות זה נראה לי ומצאתיו. לישנא אחרינא ביותרת הכבד איבר"ש בלע"ז והן טרפשין: מתלקט מהו - כזית מתלקט ולא במקום אחד אלא חצי כזית כאן וחצי כזית כאן: מרודד - מרוקע טינב"א בלע"ז וגרע מכרצועה: נדלדלה - נעקרה במקומות הרבה: ומעורה בטרפשיה - כאן מעט וכאן מעט וכולה קיימת: הא איכא - הרי כולה קיימת: רב נחמן קרמא תתאה ס"ל: כיתונא דורדא - מלבוש אדום שהריאה מונחת בו. ורדא על שם שקרום תחתון אדום הוא כדאמרינן לקמן (עמוד ב) כאהינא סומקא: דאגליד - שניטל קרום העליון והופשט כמו גלודה דמתניתין (לקמן חולין דף נד.):עד ועד בכלל או עד ולא עד בכלל - מדאמר בפירקין (לקמן חולין דף נה.) כל שיעורא דשיערו חכמים להחמיר ליכא למפשט מידי דהני מילי במשנה או בברייתא אבל הכא מימרא היא: ואם תימצי לומר עד ולא עד בכלל פי פרשה מהו - אף על פי שאמר שמואל עד בין הפרשות מ"מ מספקא ליה דדלמא מתחלת עובי פיצול ראשון עד פיצול שני שלמטה הימנו קרוי בין הפרשות ראשון ועד ולא עד בכלל ואיני יודע או שמא מסוף עובי פיצול קרוי בין הפרשות שזהו בין הפרשות ממש אבל מה שהוא כנגד עובי החוט המתפצל לא מיקרי בין הפרשות וטרפה אי נמי משום הכי מספקא ליה שמא פי פרשות עצמן דהיינו עובי פיצול ראשון הוי בין הפרשות דקאמר שמואל לפי שהוא בין חוט המתפצל לשמאל לחוט המתפצל לימין והא דנקט שמואל עד בין הפרשות ולא נקט עד הפרשות לפי שהאחד מתחיל לצאת ולהתפצל קודם לחבירו ודוקא אם עד ולא עד בכלל איבעיא ליה בפי פרשה ראשונה אבל אם עד ועד בכלל לא מצי למיבעי פי פרשה שניה מהו דממה נפשך הוי בכלל איני יודע כמו בין הפרשות שני דהא עד בין הפרשות ראשון קאמר דטרפה ותו לא ואם איתא דפי פרשה אינו קרוי בין הפרשות הרי לא אמרינן שיהא טרפה אלא עד בין הפרשות ואין זה בין הפרשות ואם הוא קרוי בין הפרשות האמר שניה איני יודע ובכלל שניה יש לו להיות: ואם תימצי לומר עד ועד בכלל פרשה עצמה מהו - פירש בקונטרס נפסק הפיצול עצמה מן החוט מהו ונראה דאפילו דאם תימצי לומר דעד ולא עד בכלל הוה מצי למיבעי בפרשה עצמה את"ל דפי פרשה טרפה אבל אי פי פרשה כשרה אז ודאי ליכא למבעי דכ"ש פרשה עצמה ועוד י"ל דמבעיא ליה אם נפסק הפיצול ברחוק ממקום חיבורו כנגד חוט השדרה שבין פיצול ראשון לפיצול שני שהוא בין הפרשות ראשון והשתא לא מצי למבעי אלא את"ל עד ועד בכלל: מאי לאו ראשונה ושניה - הא דנקט שניה משום דאי הויא טרפה הוה שייך למבעי כל הנך בעיות בשניה כמו בראשונה: למטה מן האגפים - יש להסתפק אם למטה ממקום חיבורן בגוף קאמר אם למטה ממקום ששוכבות על העוף דהיינו למטה מסוף עצם של כנף המחובר בגוף: ערוקאי - רבי זירא לא היה צריך לברוח דאביו גבאי של מלך היה דנהג בגבואתא תליסר שנין כדאמר בפרק זה בורר (סנהדרין כה:) דכי הוה אתי ריש נהרא למתא כי הוה חזי רבנן אמר להו לך עמי בא בחדריך: הלכך בעינן כזית במקום מרה וכזית במקום שהיא חיה - הכי קיימא לן כדפסקינן לעיל (חולין דף מג.) הלכה כדברי האומר בכזית: ואמרי לה קרמא תתאה. כלומר עם עילאה דאי תתאה גרידא הא פסקינן בסמוך דבעינן תרוייהו ואם כן לא הוה ליה לא כרב ולא כשמואל: