חוליןסו.
טוען את הדף…
בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי תָּנָא דְּבֵי רַב וְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל? בְּרֹאשׁוֹ אָרוֹךְ קָמִיפַּלְגִי. תָּנָא דְּבֵי רַב סָבַר: ״אֲשֶׁר לוֹ כְּרָעַיִם״ – כָּלַל, ״אַרְבֶּה״ ״סׇלְעָם״ ״חַרְגֹּל״ ״חָגָב״ ״לְמִינֵהוּ״ – פָּרַט, כְּלָל וּפְרָט אֵין בַּכְּלָל אֶלָּא מַה שֶּׁבַּפְּרָט, דְּמִינֵיהּ – אִין, דְּלָאו (דמיניה) [מִינֵּיהּ] – לָא, וּמְרַבֵּי דְּדָמֵי לֵיהּ מִשְּׁנֵי צְדָדִין. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל סָבַר: ״אֲשֶׁר לוֹ כְרָעַיִם״ – כָּלַל, ״אַרְבֶּה״ ״סׇלְעָם״ ״חַרְגֹּל״ ״חָגָב״ – פָּרַט, ״לְמִינֵהוּ״ – חָזַר וְכָלַל, כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל – אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְעֵין הַפְּרָט, וּמְרַבֵּי כֹּל דְּדָמֵי לֵיהּ בְּחַד צַד. וְהָא לָא דָּמֵי כְּלָלָא קַמָּא לִכְלָלָא בָּתְרָא? כְּלָלָא קַמָּא – ״אֲשֶׁר לוֹ כְרָעַיִם״ אָמַר רַחֲמָנָא, דְּאִית לֵיהּ אֱכוֹל, דְּלֵית לֵיהּ לָא תֵּיכוֹל. כְּלָלָא בָּתְרָא – עַד דְּשָׁווּ בְּאַרְבָּעָה סִימָנִין. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בִּכְלָלֵי וּפְרָטֵי כִּי הַאי גַוְונָא דָּאֵין, וּדְאָמְרִינַן נָמֵי בְּעָלְמָא דְּדָאֵין תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בִּכְלָלֵי וּפְרָטֵי כִּי הַאי גַוְונָא מֵהָכָא. אָמַר מָר: אִי שְׁמוֹ ״חָגָב״, יָכוֹל אֵין בּוֹ כׇּל הַסִּימָנִין הַלָּלוּ? תַּלְמוּד לוֹמַר ״לְמִינֵהוּ״ – עַד שֶׁיְּהוּ בּוֹ כׇּל הַסִּימָנִין הַלָּלוּ. אֵין בּוֹ כׇּל הַסִּימָנִין הַלָּלוּ מֵהֵיכָא תֵּיתֵי? ״אַרְבֶּה״ וְ״חַרְגּוֹל״ כְּתִיב! אִי לָא כְּתִיב ״סׇלְעָם״ – כִּדְקָאָמְרַתְּ, הַשְׁתָּא דִּכְתִיב ״סׇלְעָם״ – לְרַבּוֹיֵי רֹאשׁוֹ אָרוֹךְ, אֵימָא לִירַבֵּי נָמֵי כֹּל דְּהוּ – קָא מַשְׁמַע לַן. מַאי שְׁנָא הָתָם דְּאָמְרַתְּ: ״סׇלְעָם״ – זֶה ״רָשׁוֹן״, ״חַרְגֹּל״ – זֶה ״נִיפּוּל״, וּמַאי שְׁנָא הָכָא דְּאָמְרַתְּ: ״סׇלְעָם״ – זֶה ״נִיפּוּל״, ״חַרְגֹּל״ – זֶה ״רָשׁוֹן״? מָר כִּי אַתְרֵיהּ וּמָר כִּי אַתְרֵיהּ. וּבַדָּגִים כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין לוֹ עַכְשָׁיו וְעָתִיד לְגַדֵּל לְאַחַר זְמַן, כְּגוֹן הַסּוּלְתָּנִית וְהָעַפְיָאן – הֲרֵי זֶה מוּתָּר. יֵשׁ לוֹ עַכְשָׁיו וְעָתִיד לְהַשִּׁירָן בְּשָׁעָה שֶׁעוֹלֶה מִן הַמַּיִם, כְּגוֹןבמאי קא מיפלגי תנא דבי ר' ישמעאל - דמייתי ליה סלעם לרבויי ראשו ארוך ואייתר ליה חגב למעוטי צרצור ותנא דברייתא קמייתא דמיבעי ליה כולהו לגופייהו: תנא דבי רב - קרי לברייתא קמייתא ששנויה בתורת כהנים דמקרי ספרא דבי רב לפי שהיה שגור בבית המדרש בפי כולם אבל ברייתא דתנא דבי ר"י לא היתה שגורה אלא בפי תלמידיו: תנא דבי רב סבר - למינהו דכל חד לא משתמע כללא למהוי כלל ופרט וכלל דלתרבי סלעם וחגב בכעין הפרט דניהוי קראי יתירי משום דקסבר דלא דיינינן בתרי כללי אא"כ דמי כללא בתרא לכללא קמא והכא לא דמי דכללא קמא לא קפיד אלא אכרעים ולמינהו אי כללא קרינן ליה קפיד דלהוי דמי לארבה דאית ליה ארבעה סימנין: דלאו דמיניה לא - הלכך חד מחבריה לא אתי: כל דדמו ליה - הלכך סלעם אתי מארבה וחרגול כדאמרן ואייתרא ליה לראשו ארוך: תנא דבי ר' ישמעאל כי האי גוונא דאין - ומהכא שמעינן ליה דהא קחזינן דדריש להו: ארבה וחרגול כתיב - וכעין הפרט בעינן: כל דהו - ואפי' לא דמו ליה אלא בחד סימן דהא שמעינן סלעם דלא בעינן דמי לפרט בכל צדדין מדאיתרבי ראשו ארוך: ומר כי אתריה - רשון דתנא דבי רב הוא ניפול דתנא דבי רבי ישמעאל ורשון דתנא דבי ר' ישמעאל הוא ניפול דתנא דבי רב ובין למר ובין למר סלעם אין לו זנב וחרגול יש לו זנב. וחגבים הללו אין טעונין שחיטה שהרי אחר דגים הזכירן הכתוב זאת תורת הבהמה כמשמעו והעוף כמשמעו עוף ולא שרץ העוף דהיינו מינים קטנים וכל נפש החיה הרומשת במים אלו דגים ולכל נפש השורצת על הארץ אלו חגבים. בהלכות גדולות: הפורח בהן - שט בהן על פני המים: הקבועין בו - יותר מן הסנפירין שאין זזין מאליהן אלא בידים אבל כל הסנפירין הוא יכול לכשכשן: הסולתנית - מין דגים קטנים בלע"ז טונינ"א:במאי קמיפלגי - וא"ת אמאי לא מפרש דאיכא בינייהו שאר חגבים שאינן ממין אותם הכתובים שיש להם ארבעה סימנים הכתובים במתני' ואין ראשו ארוך דלתנא דבי רב אסירי אע"פ שיש להם ד' סימנים דמתני' דאין בכלל אלא מה שבפרט וי"ל דשמא ליכא שום חגב שיהא בו ה' סימנים שלא יהא ממין אותם הכתובים במתני' א"נ רבותא נקט דאפי' בראשו ארוך שרי תנא דבי ר' ישמעאל:
בסוף שמעתא פי' בקונטרס דחגבים הללו אין טעונין שחיטה שהרי אחר דגים הזכירן הכתוב וזאת תורת הבהמה כמשמעו והעוף כמשמעו ולא שרץ העוף דהיינו מינים קטנים וכל נפש החיה הרומשת במים אלו דגים ולכל נפש השורצת על הארץ אלו חגבים בהלכות גדולות כך פי' בקונטרס ולא הוצרך להביא בקונטרס מה"ג אלא משום דדריש ליה מקרא דבכמה מקומות בש"ס מוכח דשרו בלא שחיטה בסוף פ' ר' עקיבא (שבת דף צ:) חגב טמא אין מצניעין לקטן דלמא מיית ואכיל ליה אבל חגב טהור אין לחוש ובריש פ' דם שחיטה (כריתות דף כא.) קאמר אוציא דם דגים וחגבים שכולם היתר ומפרש דאין טעונין שחיטה ובפ' אין מעמידין (ע"ז דף לח. ושם ד"ה לעולם) דאמר רב עובדי כוכבים שהציתו את האור באגם כל החגבים אסורים ומפרש טעמא דלא ידיע הי טמא והי טהור אבל לשחיטה לא חיישינן ועוד התם בסוף פירקא חגבים הבאים מן ההפתק ומן האוצר מותרים ליקח מן העובד כוכבים וכן הבאין מן הסלולה ולפני חנוני אסורין מפני שמזלף עליהם יין ולעיל הבאתי ברייתא דתוספתא דקתני אוכל אדם דגים וחגבים בין חיים ובין מתים ואינו חושש ואע"ג דאוכל לאו דוקא דבחיים איכא משום בל תשקצו כדמוכח בפ' ר' עקיבא בשבת (דף צ:) מ"מ נקט אוכל למימר דליכא איסור אבר מן החי דלא בעי שחיטה. [וע"ע תוס' ע"ז לח. ד"ה לעולם]: