טוען את הדף…
דְּלָא כְּרַבִּי אִלְעַאי. אִי מָה תְּרוּמָה, מִמִּין עַל שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ – לֹא, אַף רֵאשִׁית הַגֵּז מִמִּין עַל שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ – לֹא? וְגַבֵּי תְּרוּמָה מְנָלַן? דְּתַנְיָא: הָיוּ לוֹ שְׁנֵי מִינֵי תְּאֵנִים, שְׁחוֹרוֹת וּלְבָנוֹת, וְכֵן שְׁנֵי מִינֵי חִטִּין – אֵין תּוֹרְמִים וּמְעַשְּׂרִים מִזֶּה עַל זֶה. רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אִלְעַאי: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים אֵין תּוֹרְמִין, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים תּוֹרְמִין. אַף רֵאשִׁית הַגֵּז מִמִּין עַל שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ – לֹא. אִין, וְהָתְנַן: הָיוּ לוֹ שְׁנֵי מִינִים שְׁחוּפוֹת וּלְבָנוֹת, מָכַר לוֹ שְׁחוּפוֹת אֲבָל לֹא לְבָנוֹת – זֶה נוֹתֵן לְעַצְמוֹ וְזֶה נוֹתֵן לְעַצְמוֹ. אֶלָּא מֵעַתָּה, סֵיפָא דְּקָתָנֵי: זְכָרִים אֲבָל לֹא נְקֵבוֹת – זֶה נוֹתֵן לְעַצְמוֹ וְזֶה נוֹתֵן לְעַצְמוֹ, הָכִי נָמֵי מִשּׁוּם דִּתְרֵי מִינֵי נִינְהוּ? אֶלָּא, עֵצָה טוֹבָה קָא מַשְׁמַע לַן, דְּלִיתֵּיב לֵיהּ מֵהַאי דְּרַכִּיךְ וּמֵהַאי דְּאַשּׁוּן. הָכָא נָמֵי, עֵצָה טוֹבָה קָא מַשְׁמַע לַן, דְּלִיתֵּיב לְהוּ מִתַּרְוַיְיהוּ. הָא אוֹקֵימְנָא לְמַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי אִלְעַאי. אִי מָה תְּרוּמָה, בָּעֵינַן רֵאשִׁית שֶׁשְּׁיָרֶיהָ נִיכָּרִין, אַף רֵאשִׁית הַגֵּז שֶׁשְּׁיָרֶיהָ נִיכָּרִין? אִין. וְהָתְנַן: הָאוֹמֵר ״כׇּל גׇּרְנִי תְּרוּמָה וְכׇל עִיסָּתִי חַלָּה״ – לֹא אָמַר כְּלוּם, הָא ״כׇּל גִּזַּיי רֵאשִׁית״ – דְּבָרָיו קַיָּימִין, וְתַנְיָא אִידַּךְ: לֹא אָמַר כְּלוּם. אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ, הָא רַבִּי אִלְעַאי, וְהָא רַבָּנַן. שְׁמַע מִינַּהּ. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: הָאִידָּנָא נְהוּג עָלְמָא כְּהָנֵי תְּלָת סָבֵי, כְּרַבִּי אִלְעַאי בְּרֵאשִׁית הַגֵּז, דְּתַנְיָא: רַבִּי אִלְעַאי אוֹמֵר: רֵאשִׁית הַגֵּז אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בָּאָרֶץ. וּכְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָה בְּדִבְרֵי תוֹרָה, דְּתַנְיָא: רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָה אוֹמֵר: אֵין דִּבְרֵי תוֹרָה מְקַבְּלִין טוּמְאָה. וּכְרַבִּי יֹאשִׁיָּה בְּכִלְאַיִם, דְּתַנְיָא: רַבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר: לְעוֹלָם אֵין חַיָּיב עַד שֶׁיִּזְרַע חִטָּה וּשְׂעוֹרָה וְחַרְצָן בְּמַפּוֹלֶת יָד. חוֹמֶר בִּזְרוֹעַ [וְכוּ׳]. וְלִיתְנֵי חוֹמֶר בְּרֵאשִׁית הַגֵּז, שֶׁנּוֹהֵג בִּטְרֵפוֹת, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּמַתָּנוֹת! אָמַר רָבִינָא: הָא מַנִּי? רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּתַנְיָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר אֶת הַטְּרֵפוֹת מֵרֵאשִׁית הַגֵּז. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? יָלֵיף ״נְתִינָה״ ״נְתִינָה״ מִמַּתָּנוֹת – מָה מַתָּנוֹת, טְרֵפָה – לָא, אַף רֵאשִׁית הַגֵּז נָמֵי, טְרֵפָה – לָא. וְאִי יָלֵיף נְתִינָה נְתִינָה מִמַּתָּנוֹת, לֵילַף נְתִינָה נְתִינָה מִתְּרוּמָה, מָה תְּרוּמָה: בָּאָרֶץ – אִין, בְּחוּצָה לָאָרֶץ – לָא, אַף רֵאשִׁית הַגֵּז נָמֵי: בָּאָרֶץ – אִין, בְּחוּצָה לָאָרֶץ – לָא. אַלְּמָה תְּנַן: רֵאשִׁית הַגֵּז נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ? אֶלָּא, הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּיָלֵיף ״צֹאן״ ״צֹאן״ מִמַּעֲשֵׂר – מָה מַעֲשֵׂר, טְרֵפָה – לָא, אַף רֵאשִׁית הַגֵּז, טְרֵפָה – לָא. וְהָתָם מְנָלַן? דִּכְתִיב ״כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט״ – פְּרָט לִטְרֵפָה שֶׁאֵינָהּ עוֹבֶרֶת. וְלֵילַף ״צֹאן״ ״צֹאן״ מִבְּכוֹר – מָה בְּכוֹר אֲפִילּוּ טְרֵפָה, אַף רֵאשִׁית הַגֵּז אֲפִילּוּ טְרֵפָה! מִסְתַּבְּרָא מִמַּעֲשֵׂר הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף, שֶׁכֵּן זְכָרִים טְמֵאִין. בִּמְרוּבִּין, מֵרֶחֶם. אָדָם, פָּשׁוּט, לִפְנֵי הַדִּבּוּר. אַדְּרַבָּה, מִבְּכוֹר הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף, שֶׁכֵּן: יָתוֹם, שֶׁלָּקְחוּ. בְּשׁוּתָּפוּת, נָתְנוּ; בִּפְנֵי כֹּהֵן,דלא כר' אלעאי - דמקיש גז לתרומה: ממין על שאינו מינו - כגון שחורות ולבנות ואע"ג דחד פירא הוא: וב"ה אומרים תורמין - דכולו מין תאנים ות"ק פליג אדרבי יצחק ואמר לא נחלקו ב"ה בדבר זה דתרי מיני נינהו: שחופות - פלנ"ש: מכר לו - ישראל לישראל: זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו - הואיל ולא שייר לעצמו מאותו המין כלום אין עליו להפריש על אותן גיזים שמכר ואע"פ שהצאן לא מכרום על הלוקח להפריש שלקח ממתנות הכהן אלמא תרי מיני נינהו ואין מפריש מזה על זה דאי מפרשי הוה ליה שיורא גבי מוכר ותנן לקח גז צאנו של חבירו אם שייר המוכר חייב: סיפא דקתני נמי מכר זכרים אבל לא נקבות זה נותן לעצמו כו': ה"נ דתרי מיני נינהו - ולא הוי שיורא: אלא - ודאי שיורא הוא ואמוכר רמיא למיתב כולהו והא דקתני זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו עצה טובה קמ"ל אשמעינן תנא למוכר שלא יתן לו מן הנקבות המשומרות לו על הזכרים שמכר משום דהאי דזכרים אשון קשה והאי דנקבות רכיך לפיכך יקנה מן הלוקח כדי ראשית הגז של זכרים מצמר הזכרים: ה"נ - גבי שחופות ולבנות משום עצה טובה הוא דגיזת הלבנות טובה משל שחופות ויקנה מן הלוקח כשיעור השחופות ויתן לו לכהן: ששיריה נכרין - דאם אמר כל גרני תרומה לא אמר כלום: אין והתנן - בניחותא: ה"ג ותניא אידך לא אמר כלום: כר' אלעאי בראשית הגז - וה"ה למתנות: אין דברי תורה מקבלין טומאה - במסכת ברכות דקתני גבי בעל קרי דצריך טבילה לדברי תורה: חטה שעורה וחרצן - שלשתן יחד כדאמר באותו ואת בנו הזורע כלאים לוקה ואוקימנא לאפוקי מדרבי יאשיה: חומר בזרוע כו' - כדפרישית לה במתניתין: טרפה אינה בכלל מתנות דכתיב תתנו לו ולא לכלבו: ואי יליף - תנא דידן נתינה נתינה לילף כו' דהא מתני' כר' שמעון אוקימתא: ממעשר - כל מעשר בקר וצאן: יש טרפה שאינה עוברת תחת השבט - כגון נחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה ומינה יליף שאר טרפות: בבכור קדוש אפילו טרפה ובעי קבורה דהא קדישתיה רחם: מעשר וראשית הגז לא בעינן זכרים ואין נוהגים בטמאים אבל בכור אינו אלא זכר ונוהג בחמור. מעשר וראשית הגז אינו אלא במרובים מעשר בעשרה ראשית הגז בחמש. ואינן קדושים מרחם ואין נוהגים באדם אבל בכור נוהג ביחיד וקדוש מרחם ונוהג באדם. מעשר וגז אינן נוהגים אלא בפשוטין ואינן לפני הדבור אבל בכורות קדשו במצרים: ה"ג אדרבה מבכור הוה ליה למילף שכן יתום שלקחו בשותפות נתנו בפני כהן בקדושה ובמכירה והנך נפישין - בכור וראשית הגז נוהגין ביתום אף על פי שמתה אמו קודם לידתו כגון זה פירש למיתה וזה פירש לחיים אבל מעשר לא דגמר תחת תחת מקדשים דכתיב תחת אמו פרט ליתום אבל בכור קדוש ואפילו יתום וירעה עד שיסתאב ויאכל במומו לכהן. בכור וגז נוהגים בלקוח ובשותפות אבל לקוח פטור מן המעשר וכן השותפות דכתיב יהיה לך ולא של שותפות (בכורות דף נו:) וכן שנתנו לו במתנה במסכת בכורות בפ' בתרא (דף נה:): בפני - בכור וגז נוהגים אף שלא בפני הבית אבל מעשר לא כדמפרש בגמ' דבכורות בפרק בתרא (דף נג.) גזרה משום לקוח ומשום יתום. בכור וגז ממתנות כהונה הן ולא מעשר דנאכל הוא לבעלים כשלמים:אף ראשית הגז ששיריה נכרין - תימה מנלן דבעינן ששיריה נכרין אי מדכתיב ראשית בראשית הגז נמי כתיב ראשית ומה צריך למילף מתרומה ויש לומר דהא דבעינן בתרומה שיריה נכרים משום דילפינן תרומה מחלה דחלה נקראת תרומה ובחלה כתיב מראשית דמשמע ולא כל ראשית: כרבי אלעאי בראשית הגז - וה"ה במתנות כדפי' בקונט' אע"ג דכולהו אמוראי בפרק הזרוע (לעיל חולין דף קלב.) סברי שנוהג בחו"ל דהוו יהבי מתנתא בבבל אפילו הכי הלכה כר' אלעאי וה"נ קאמר כרבי יאשיה בכלאים ורוב אמוראין לית להו דר' יאשיה כדמוכח בפ' תולין (שבת דף קלט.) גבי כשותא בכרמא וכן נמי הא דקאמר כר' יהודה בן בתירא בדברי תורה וטובא אמוראי ותנאי סברי בפרק מי שמתו (ברכות דף כב.) דבעל קרי אסור בדברי תורה וא"ת דרב נחמן בר יצחק קאמר הכא דנהוג עלמא כרבי אלעאי וה"ה במתנות ובפ' הזרוע (לעיל חולין דף קלב:) אמר דרב נחמן בר יצחק קניס גלימא ושמא קודם דנהוג הוה קניס גלימא פי' רב האי גאון דהא דאמר בפסחים (דף ז:) כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מן הטבילה היינו בטבילת גר דלא הוי ישראל אלא כשטבל ולא מצי למימר וצונו אבל בשאר טבילות אף על פי שהוא טמא מברך דנהוג עלמא כרבי יהודה בן בתירא בדברי תורה וי"מ דאכל טבילות קאמר דאע"ג דנהוג עלמא כר' יהודה בן בתירא הרבה מהם היו מחמירין לטבול: שהמתנות נוהנות בין במרובה בין במועט כו' - וא"ת וליתני נמי הא דתניא לעיל לקח גז צאנו של עובד כוכבים פטור זה חומר בזרוע ולחיים מראשית הגז וי"ל דלא תני אלא דברים שזה נוהג וזה אין נוהג אבל זה פטור וזה חייב לא קתני: פרט לטרפה שאינה עוברת - תימה מן הארכובה ולמטה נמי אינה עוברת ושמא דאין הכי נמי דאין נכנסת לדיר להתעשר ודוחק: לילף צאן צאן מבכור - וא"ת א"כ ג"ש ל"ל דבלא ג"ש ממילא ידעינן דראשית הגז נוהג בטרפה דמהיכא תיתי למעט וי"ל דצאן לא הויא ג"ש אלא גילוי מילתא מה צאן זה דינו בכך אף צאן זה דינו בכך דבדלא צאן לא אפשר שלא לכותבו דאיצטריך לגופיה: שכן יתום - תימה דהיא גופה נילף שלא' ינהוג יתום בראשית הגז בבכור ה"מ למימר נמי שכן צאנך מצאנך דבמעשר כתיב וכל מעשר בקר וצאן: לפני - בקונט' מגיה וגרס בפני ופי' בפני הבית משא"כ במעשר שבטלו וקשה וכי מפני שבטל מדרבנן יש לבטל ג"ש אלא לפני גרסינן בכל הספרים ופירוש שמעשר מקודש לפניו ולאחריו משא"כ בבכור וראשית הגז: