חוליןלב:
טוען את הדף…
נְקוּבַת הַוֶּושֶׁט וּפְסוּקַת הַגַּרְגֶּרֶת! אָמַר רָבָא: לָא קַשְׁיָא, כָּאן שֶׁשָּׁחַט וּלְבַסּוֹף פָּסַק, כָּאן שֶׁפָּסַק וּלְבַסּוֹף שָׁחַט. שָׁחַט וּלְבַסּוֹף פָּסַק – נִפְסֶלֶת בִּשְׁחִיטָה הִיא, פָּסַק וּלְבַסּוֹף שָׁחַט – כִּי דָּבָר אַחֵר גָּרַם לָהּ לִיפָּסֵל דָּמְיָא. אֵיתִיבֵיהּ רַב אַחָא בַּר הוּנָא לְרָבָא: שָׁחַט אֶת הַוֶּושֶׁט וּפָסַק אֶת הַגַּרְגֶּרֶת, פָּסַק אֶת הַגַּרְגֶּרֶת וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת הַוֶּושֶׁט – נְבֵלָה! אֵימָא: וּכְבָר שָׁחַט אֶת הַוֶּושֶׁט מֵעִיקָּרָא. אֲמַר לֵיהּ: שְׁתֵּי תְּשׁוּבוֹת בַּדָּבָר, חֲדָא דְּהַיְינוּ קַמַּיְיתָא, וְעוֹד הָא תְּנַן ״וְאַחַר כָּךְ״! אֶלָּא אָמַר רָבָא: אֵלּוּ אֲסוּרוֹת קָתָנֵי, וְיֵשׁ מֵהֶן נְבֵלוֹת, וְיֵשׁ מֵהֶן טְרֵפוֹת. וְלִיחְשׁוֹב נָמֵי דְּחִזְקִיָּה, דְּאָמַר חִזְקִיָּה: עֲשָׂאָהּ גִּיסְטְרָא – נְבֵלָה, וְלִיחְשׁוֹב נָמֵי דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: נִטְּלָה יָרֵךְ וְחָלָל שֶׁלָּהּ – נְבֵלָה. כִּי קָתָנֵי נְבֵלָה, דְּלָא מְטַמְּאָה מֵחַיִּים, אֲבָל נְבֵלָה דִּמְטַמְּאָה מֵחַיִּים – לָא קָתָנֵי. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: כָּאן – שֶׁשָּׁחַט בִּמְקוֹם חֲתָךְ, כָּאן – שֶׁשָּׁחַט שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם חֲתָךְ. שָׁחַט בִּמְקוֹם חֲתָךְ – נִפְסְלָה בִּשְׁחִיטָה הִיא, שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם חֲתָךְ – כִּי דָּבָר אַחֵר גָּרַם לָהּ לִיפָּסֵל דָּמְיָא. וּמִי אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ הָכִי? וְהָאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: שָׁחַט אֶת הַקָּנֶה וְאַחַר כָּךְ נִיקְּבָה הָרֵיאָה כְּשֵׁרָה! אַלְמָא כְּמַאן דְּמַנְּחָא בְּדִיקּוּלָא דָּמְיָא, הָכָא נָמֵי כְּמַאן דְּמַנְּחָא בְּדִיקּוּלָא דָּמְיָא. אֶלָּא אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לָא קַשְׁיָא, כָּאן קוֹדֶם חֲזָרָה, כָּאן לְאַחַר חֲזָרָה, וּמִשְׁנָה לֹא זָזָה מִמְּקוֹמָהּ. גּוּפָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: שָׁחַט אֶת הַקָּנֶה וְאַחַר כָּךְ נִיקְּבָה הָרֵיאָה – כְּשֵׁרָה. אָמַר רָבָא: לָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אֶלָּא בְּרֵיאָה, הוֹאִיל וְחַיֵּי רֵיאָה תְּלוּיִן בַּקָּנֶה, אֲבָל בִּבְנֵי מֵעַיִים – לָא. מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי זֵירָא: מֵאַחַר שֶׁנּוֹלְדוּ בָּהּ סִימָנֵי טְרֵפָה הִתַּרְתָּ, מָה לִי בְּרֵיאָה, מָה לִי בִּבְנֵי מֵעַיִים! וַהֲדַר בֵּיהּ רַבִּי זֵירָא, דְּבָעֵי רַבִּי זֵירָא: נִיקְּבוּ בְּנֵי מֵעַיִים בֵּין סִימָן לְסִימָן, מַהוּ? מִי מִצְטָרֵף סִימָן רִאשׁוֹן לְסִימָן שֵׁנִי לְטַהֲרָהּ מִידֵי נְבֵלָה, אוֹ לָא? וְאָמְרִינַן: לָאו הַיְינוּ דְּבָעֵי אִילְפָא: הוֹצִיא עוּבָּר אֶת יָדוֹ בֵּין סִימָן לְסִימָן, מַהוּ?גמ' נקובת הוושט - אלמא טרפה היא ולאו נבלה וכיון דחזר בו רבי עקיבא ההיא דאלו טרפות מני: ששחט - את הוושט ולבסוף פסק את הגרגרת: כדבר אחר גרם לה דמיא - דהא קודם שהתחיל בשחיטה נפסל אע"ג דבחדא שעתא היא: פסק את הגרגרת כו' - אלמא אפילו פסק ולבסוף שחט קרי ליה רבי ישבב נבלה והודה לו רבי עקיבא: אלא - ההיא דאלו טרפות לאו טרפות דוקא קאמר אלא אלו אסורות קאמר: ויש מהן נבלות - כגון נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת דאיתרע מקום שחיטה דידהו ואינך הוו טריפות: וליחשוב נמי דחזקיה - דכיון דאמרת נבלות מיתנו התם ליחשוב נמי הך: נבלה - ואפילו מפרכסת: רשב"ל אמר - לא תתני אלו אסורות אלא אלו טרפות ולא תיקשי: כאן ששחט במקום חתך - כלומר מתניתין דהכא ששחט במקום חתך במקום שנפסק רוב הגרגרת כבר: ואח"כ ניקבה הריאה - בין שחיטת קנה לשחיטת הוושט: אלמא - כיון דריאה תלויה בקנה ונשחט הקנה הוי כמו שניטלה כולה מן הבהמה ומונחת בסל ותו לא מיטרפא בה בהמה וגבי פסק ולבסוף שחט נמי כיון דרובא נפסקה דהא פסוקת הגרגרת ברובא הוא הויא לה כמנחא בדיקולא ושוב אין לבהמה זו בשעת שחיטה אלא סימן אחד ובה אינה יוצאה מידי נבילה: אלא אמר רבי יוחנן - משנה זו דאלו טריפות רבי עקיבא אמרה קודם שחזר בו ומשנתינו דקתני והודה לו רבי עקיבא לאחר חזרה: ומשנה - דאלו טרפות אחר שנשנית בבית המדרש לא זזה ממקומה לא שכחוה התנאים ולא .עקרוה ממשנתם אע"פ שחזר בו רבי עקיבא וחזרו ושנו וקבעו במשנתם אף לאחר החזרה ואע"פ שזו קודמת לזו אין סדר למשנה ואע"ג דבחדא מסכת אמרינן בלפני אידיהן (ע"ז ז.) יש סדר למשנה ה"מ סתם ואח"כ מחלוקת או מחלוקת ואח"כ סתם שהקפידו החכמים בסדורו משום דמחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם אבל במילי אחרנייתא לא קפדינן אסידרא: אבל בבני מעיים לא - אם נקבו בני מעיים בין קנה לוושט אחר שחיטת הקנה טרפה דחיותא דבני מעיים לא בקנה תלי אלא בוושט. לעולם דרך קנה לישחט תחלה לפי שהוא סמוך לעור והוושט סמוך למפרקת: התרת - דסבירא לן כיון דמקצתה אשתחיט תו לא מיטרפא שאין טרפה לחצי חיות דהא לא סבירא לרבי זירא דטעמא משום דאמרינן כמאן דמנחא בדיקולא דמיא: והדר ביה רבי זירא - מהאי טעמא ואודי דטעמא משום דכמנחא בדיקולא דמיא בריאה אבל בבני מעיים מיטרפא שהוושט עדיין קיים. ומנלן דהדר ביה מדבעי רבי זירא ניקבו בני מעיים בין סימן לסימן לאחר שחיטת הקנה דהוא לעולם ראשון: מי מצטרף סימן ראשון לסימן שני לטהרה מידי נבלה או לא - מי אמרינן סימן ראשון נשחט לב' דברים [להיתר] אכילה ולטהרה מידי נבלה וסימן שני לא בא להתירה באכילה שהרי נטרפה אלא לטהרה וכיון דאינן שוין אין שחיטתן מצטרפות ואע"ג דסימן ראשון לטהר מידי נבלה נמי נשחט או דלמא כיון דראשון אף לטהרה מידי נבלה נשחט מצטרף לשני: סימן ראשון לסימן שני גרסינן ולא גרסינן סימן שני לסימן ראשון - דראשון הוא דמצי לאיצטרופי לשני לטהר אבל שני לא מצי אצטרופי בהדי ראשון להיתר: הכי גרסינן ואמרינן לאו היינו דבעי אילפא הוציא העובר את ידו בין סימן לסימן מי מצטרף סימן ראשון כו' - והאי דאילפא בבהמה המקשה (לקמן חולין סח:). עובר ניתר בשחיטת אמו אבל הוציא ידו קודם שחיטה אמרינן התם דאותו אבר דין טרפה שחוטה יש לו שאינו מטמא דמהניא ליה שחיטה לטהרו דתנן התם שחט את אמו ואח"כ חתכה מגע נבלה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים מגע טרפה שחוטה וקבעי אילפא (שם סט.) הוציא עובר את ידו בין סימן לסימן מהו סימן ראשון נשחט להתיר ולטהרה וסימן שני לא בא לאותו אבר אלא לטהר:וליחשוב נמי דחזקיה - ואם תאמר אמאי לא פריך וליחשוב דזעירי דאמר (לעיל חולין דף כ:) נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבלה וי"ל דאינה נבלה אלא אם כן נפסק נמי חוט השדרה והא תני לה דבנפסק חוט השדרה לחוד אסור אבל מחזקיה פריך שפיר דמשכחת ליה גיסטרא דנבלה אפילו חוט השדרה קיים כגון נעקרה צלע מכאן וצלע מכאן וחוט השדרה קיימת דקרי ליה רב גיסטרא באלו טרפות (לקמן חולין נב.) אי נמי שעשאה גיסטרא למטה מבין הפרשות דלא מיטרפא בפסיקת חוט השדרה וא"ת אמאי קשיא ליה דניחשוב דחזקיה ודרבי אלעזר והא לקמן באלו טרפות (חולין דף מב:) מפרש דלא חשיב בסג"ר ושב שמעתתא משום דאתיא בזה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה דטרפה היינו אסורה כמו אלו טרפות דאמר אלו אסורות קתני ויש לומר דלא משמע ליה לרבויי נבלה מזה הכלל דקתני כל שאין כמוה חיה דמשמע הלשון דעכשיו היא חיה אלא שאין יכולה לחיות עוד משום טרפות וא"ת אמאי פריך וליחשוב דרבי אלעזר והא בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה אתי בזה הכלל דהיינו בסג"ר ואם כן שפיר שמעינן מיניה ניטל הירך וחלל שלה דאסורה ולא צריך למחשביה וי"ל דדלמא דמן הארכובה ולמעלה דאסורה היינו סמוך לצומת הגידים אבל למעלה ברחוק שרי וכן נשבר העצם דאמר בפרק בהמה המקשה (לקמן חולין דף עו:) דהויא טרפה כשאין עור ובשר חופין את רובו שמא היינו בעצם שני אבל בעצם שלישי המחובר לגוף לא מיטרפא שום שבירת העצם גרידא ומיהו בפ"ק (לעיל חולין דף כא.) פ"ה ניטל הירך והבשר והעור חופין עד חצי הירך או שלישו הויא טרפה: והדר ביה רבי זירא - פ"ה ממה שהקשה מה לי בריאה מה לי בבני מעיים אלא טעמא משום דכמאן דמנחא בדיקולא דמיא ופירש הא דבעי נקבו בני מעיים בין סימן לסימן דהיינו בין קנה לוושט דאי נשחט הוושט תחלה הוו בני מעיים כמאן דמנחא בדיקולא דמיא ונראה דדעת הקונט' שאין צ"ל דרבי זירא פליג אר"ל וקשה דנקבו בני מעיים בין סימן לסימן משמע אפילו בין וושט לקנה ועוד דמשני רבי זירא לדבריו דרבא קאמר ליה הוה ליה למימר קמיבעיא ליה ועוד דקאמר דהדר ביה רבי זירא מדבעי רבי זירא נקבו לא הוה ליה למימר טפי אלא והדר ביה רבי זירא דבעי רבי זירא כו' אבל מדנקט מדבעי רבי זירא משמע שמן הבעיא חזר בו והכי פריך מדמקשה לרבא מה לי בריאה מה לי בבני מעיים שבכל מקום יש להתיר ש"מ דסבר דאין טרפות לחצי חיות ולא שייך למיבעי נקבו בני מעיים בין סימן לסימן ומתחלה מיבעי ליה נקבו אפילו נשחט הוושט תחילה דהוי פשיטא ליה דיש טרפות לחצי חיות ומשני לעולם לא חזר מן הבעיא ואליבא דרבא שהתיר בריאה פריך כיון דשרי בניקבה הריאה אחר שחיטת קנה זה אי אפשר אלא מטעם שאין טרפות לחצי חיות ואם כן גם בבני מעיים תתיר: ואמרינן לאו היינו דבעי אילפא - לכך הוצרך כאן להביא ראייה מאילפא משום דרבי זירא סתם דבריו ולא אמר אלא מי מצטרף סימן ראשון לסימן שני או לא ולטהרה מידי נבלה גמרא הוא דקאמר לה לכך מדקדק מדקאמר לאו היינו דבעי אילפא ש"מ דלטהרה מידי נבלה קמיבעיא ליה: