טוען את הדף…
מָר בַּר רַב אָשֵׁי אָמַר: כֵּיוָן דְּזִיגִי – אַף עַל גַּב דְּלָא חִוָּורֵי. אָמַר אַמֵּימָר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב זְבִיד: תְּלָתָא חוּטֵי הָווּ, חַד אַלִּימָא וּתְרֵי קַטִּינֵי. אִיפְּסִיק אַלִּימָא – אַזְדָּא רוֹב בִּנְיָן, אִיפְּסִיק קַטִּינֵי – אַזְדָּא רוֹב מִנְיָן. מָר בַּר רַב אָשֵׁי מַתְנֵי לְקוּלָּא: אִיפְּסִיק אַלִּימָא – הָאִיכָּא רוֹב מִנְיָן, אִיפְּסִיק קַטִּינֵי – הָאִיכָּא רוֹב בִּנְיָן. בְּעוֹפוֹת שִׁיתְּסַר חוּטֵי הָווּ, אִיפְּסִיק חַד מִינַּיְיהוּ – טְרֵפָה. אָמַר מָר בַּר רַב אָשֵׁי: הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּאַבָּא, וְאַיְיתוֹ לְקַמֵּיהּ עוֹפָא, וּבְדַק וְאַשְׁכַּח בֵּיהּ חֲמֵיסַר. הֲוָה חַד דַּהֲוָה שָׁנֵי מֵחַבְרֵיהּ, נַפְּצֵיהּ וְאַשְׁכַּח תְּרֵי. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: צוֹמֶת הַגִּידִין שֶׁאָמְרוּ בְּרוּבּוֹ; מַאי רוּבּוֹ? רוֹב אֶחָד מֵהֶן. כִּי אַמְרִיתַהּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, אָמַר לִי: מִכְּדֵי תְּלָתָא הָווּ, כִּי מִיפְּסִיק חַד מִינַּיְיהוּ לִגְמָרֵי, הָא אִיכָּא תְּרֵי. טַעְמָא דְּאִיכָּא תְּרֵי, הָא לֵיכָּא תְּרֵי – לָא, וּפְלִיגָא דְּרַבְנַאי, דְּאָמַר רַבְנַאי אָמַר שְׁמוּאֵל: צוֹמֶת הַגִּידִים, אֲפִילּוּ לֹא נִשְׁתַּיֵּיר בָּהּ אֶלָּא כְּחוּט הַסַּרְבָּל – כְּשֵׁרָה. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: מַאי רוּבּוֹ? רוֹב כׇּל אֶחָד וְאֶחָד. כִּי אַמְרִיתַהּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, אָמַר לִי: מִכְּדֵי תְּלָתָא הָווּ, הָאִיכָּא תְּלָתָא דְּכֹל חַד וְחַד מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבְנַאי, דְּאָמַר רַבְנַאי אָמַר שְׁמוּאֵל: צוֹמֶת הַגִּידִין שֶׁאָמְרוּ, אֲפִילּוּ לֹא נִשְׁתַּיֵּיר בָּהּ אֶלָּא כְּחוּט הַסַּרְבָּל – כְּשֵׁרָה. נִשְׁבַּר הָעֶצֶם כּוּ׳. אָמַר רַב: לְמַעְלָה מִן הָאַרְכּוּבָּה, אִם רוֹב הַבָּשָׂר קַיָּים – זֶה וָזֶה מוּתָּר, וְאִם לָאו – זֶה וָזֶה אָסוּר. לְמַטָּה מִן הָאַרְכּוּבָּה, אִם רוֹב הַבָּשָׂר קַיָּים – זֶה וָזֶה מוּתָּר, אִם לָאו – אֵבֶר אָסוּר וּבְהֵמָה מוּתֶּרֶת. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: בֵּין לְמַעְלָה בֵּין לְמַטָּה, אִם רוֹב הַבָּשָׂר קַיָּים – זֶה וָזֶה מוּתָּר, אִם לָאו – אֵבֶר אָסוּר, וּבְהֵמָה מוּתֶּרֶת. מַתְקֵיף לַהּ רַב נַחְמָן לִשְׁמוּאֵל: יֹאמְרוּ ״אֵבֶר מִמֶּנָּה מוּטָּל בָּאַשְׁפָּה וּמוּתֶּרֶת״? אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בַּר רַב הוּנָא לְרַב נַחְמָן: לְרַב נָמֵי יֹאמְרוּ ״אֵבֶר מִמֶּנָּה מוּטָּל בָּאַשְׁפָּה וּמוּתֶּרֶת״! אֲמַר לֵיהּ: הָכִי קָאָמֵינָא, אֵבֶר שֶׁחָיָה מִמֶּנָּה מוּטָּל בָּאַשְׁפָּה, וּמוּתֶּרֶת? שְׁלַחוּ מִתָּם: הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב, הֲדוּר שְׁלַחוּ: כְּוָותֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל, הֲדוּר שְׁלַחוּ: כְּוָותֵיהּ דְּרַב, וְאֵבֶר עַצְמוֹ מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא. מֵתִיב רַב חִסְדָּא: לֹא, אִם טִיהֲרָה שְׁחִיטַת טְרֵפָה אוֹתָהּ וְאֶת הָאֵבֶר הַמְדוּלְדָּל בָּהּ – דָּבָר שֶׁגּוּפָהּ, תְּטַהֵר אֶת הָעוּבָּר – דָּבָר שֶׁאֵינוֹ גּוּפָהּ? אֲמַר לֵיהּ רַבָּה: הַדּוֹרֵי אַפִּירְכֵי לְמָה לָךְ? אוֹתֵיב מִמַּתְנִיתִין! נִשְׁחֲטָה בְּהֵמָה – הוּכְשְׁרוּ בְּדָמֶיהָ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לֹא הוּכְשְׁרוּ. אֲמַר לֵיהּ: מַתְנִיתִין אִיכָּא לְדַחוֹיֵי, כִּדְדָחֵינַן. כִּי סָלֵיק רַבִּי זֵירָא, אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַב יִרְמְיָה דְּיָתֵיב וְקָאָמַר לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא. אֲמַר לֵיהּ: יִישַׁר, וְכֵן תַּרְגְּמַהּ אַרְיוֹךְ בְּבָבֶל. אַרְיוֹךְ מַנּוּ? שְׁמוּאֵל. וְהָא מִיפְלָג פְּלִיג! הֲדַר בֵּיהּ שְׁמוּאֵל לְגַבֵּיהּ דְּרַב. תָּנוּ רַבָּנַן: נִשְׁבַּר הָעֶצֶם וְיָצָא לַחוּץ, אִם עוֹר וּבָשָׂר חוֹפִין אֶת רוּבּוֹ – מוּתָּר, אִם לָאו – אָסוּר. וְכַמָּה רוּבּוֹ? כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רוֹב עוֹבְיוֹ, וְאָמְרִי לַהּ: רוֹב הֶקֵּיפוֹ. אָמַר רַב פָּפָּא: הִלְכָּךְ, בָּעֵינַן רוֹב עוֹבְיוֹ וּבָעֵינַן רוֹב הֶקֵּיפוֹ. אָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עוֹר הֲרֵי הוּא כְּבָשָׂר. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְעוּלָּא: וְלֵימָא מָר עוֹר מְצָרֵף לְבָשָׂר, דְּהָא ״עוֹר וּבָשָׂר״ קָתָנֵי! אֲמַר לֵיהּ: אֲנַן ״עוֹר אוֹ בָּשָׂר״ תָּנֵינַן. אִיכָּא דְּאָמְרִי [אָמַר עוּלָּא], אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עוֹר מִצְטָרֵף לְבָשָׂר. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְעוּלָּא: וְלֵימָא מָר עוֹר מַשְׁלִים לְבָשָׂר לְחוּמְרָא! אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא עוֹבָדָא יָדַעְנָא, דְּהָהוּא בַּר גּוֹזָלָא דַּהֲוָה בֵּי רַבִּי יִצְחָק, דְּעוֹר מְצָרֵף לְבָשָׂר הֲוָה, וַאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְאַכְשְׁרֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: בַּר גּוֹזָלָא קָאָמְרַתְּ? בַּר גּוֹזָלָא דְּרַכִּיךְ שָׁאנֵי. הָנְהוּ גִּידִין רַכִּין דַּאֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבָּה, אָמַר רַבָּה: לְמַאי לֵיחוּשׁ לְהוּ? חֲדָא, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גִּידִין שֶׁסּוֹפָן לְהַקְשׁוֹתדזיגי - צלולין קליר"ש לבנים קצת: תלתא חוטי הוו - צומת הגידין: אזדא רוב בנין - שהוא עב משניהם וכיון דאזל רובא טרפה: שני מחבריה - עב מחברו: נפציה - נפצו קרפי"ר בלע"ז: ברוב אחד מהם - אם נפסק רובו של אחד מהם טרפה: הא איכא תרי - רובו קיים: הסרבל - של צמר ומעמידין בית הצואר בחוט כמו שאנו עושין ברצועות: וכמר בר רב אשי קי"ל בכל דוכתי בר מתרתי מכתב אודיתא (סנהדרין דף כט:) ומיפך שבועה (שבועות דף מא.). ובשיעור צומת גידין אחר שנחלקו ולא איתפרש הלכתא כמאן בשל תורה הלך אחר המחמיר וטרפות דאורייתא הלכך מעילוי ערקומא עד מקום שמתפשטין כל מקום שחותך שם הוי צומת הגידין ואפי' רכובה קיימת ועצם קיים טרפה: למעלה מן הארכובה - אם נשבר העצם שם ורוב בשר שעל השבירה קיים. עור ובשר חופין רוב העצם: זה וזה - אבר ובהמה מותר: ואם לאו זה וזה אסור - ומתני' דקתני אם לאו אין שחיטתו מטהרתו דמשמע אבר אסור ובהמה מותרת אלמטה מן הארכובה קאמר: אבר אסור - משום מדולדל. ולשמואל מתני' בין למעלה ובין למטה קאמר ושני לה למתני' בין נחתכו לגמרי לנשבר העצם משום דהכא גידין קיימי: ולרב נמי - בלמטה מן הארכובה יאמרו כו': שחיה ממנה - שהנשמה תלויה בה: מוטל באשפה - דקאמר אבר אסור ואתה חותכו ומשליכו לאשפה: כוותיה דרב - דלמעלה מן הארכובה זה וזה אסור: ואבר עצמו מטמא במשא - דשחיטה עושה ניפול: מיתיבי כו' - אלמא אין שחיטה עושה ניפול: הדורי אפירכי - לאותובי מברייתא שאינה ידועה לכל: אותיב ממתני' - ששגורה בבית המדרש בפי כולם דתנן בהעור והרוטב (לקמן חולין קכז.) האבר והבשר המדולדלים נשחטה הבהמה הוכשרו לקבל טומאת אוכלין אלמא אין בה טומאת נבלות: לא הוכשרו - התם מפרש טעמא: כדדחינן - לעיל בפרקין (חולין דף עג:) מאי הוכשרו אבשר קאמר דאי נמי שחיטה עושה ניפול אין טומאת נבלה בבשר הפורש מן החי דגידין ועצמות בעינן כדיליף התם: להא שמעתא - דרב דאמר לעיל אם לאו זה וזה אסור דרב ירמיה בר אבא תלמיד דרב הוה ואמר לה לשמעתיה דרב: אריוך - קרי שמואל על שם אריוך מלך אלסר (בראשית יד) דהלכתא כוותיה בדיני: רוב עוביו - שלא יצא רוב עובי השבירה לחוץ אלא מיעוט חלל העצם נגלה ורובו נכסה: רוב הקיפו - עוביו של עצם לא מעלה ולא מוריד אם רוב היקף הבשר שסביב העצם על השבר קיים אפי' נהפך חלל העצם ויצא דרך נקב קטן כשר ואם רוב היקף העצם סביב השבירה מגולה אפי' כיונה בליטת ראש השבירה לצד בשר הקיים והרי כל חלל העצם נכסה אפי' הכי טרפה: בעינן רוב עוביו - נכסה שלא יצא רוב החלל דרך נקב הבשר ושיהא רוב היקף הבשר שעל השבר קיים: עור הרי הוא כבשר - אם ניטל הבשר מתחת העור והעור חופה את עוביו והיקפו כשר: ולימא מר עור מצטרף לבשר - לחומרא דליבעי חציו עור וחציו בשר: אנן עור או בשר תנינא - בהך ברייתא דלעיל: ולימא מר עור משלים לבשר - דליבעי רוב הכיסוי בבשר ומיעוטו עור להצטרף בין שניהם לכסוי רוב העצם: בר גוזלא - שנשברה רגלו: דרכיך - עורו לפיכך חשוב כבשר: הנהו גידין הרכין - דהוו מצטרפי לבשר וחופין רוב עצם הנשבר:מר בר רב אשי אמר כו' - פי' בקונטרס דכמר בר רב אשי קיי"ל בכל דוכתי בר ממכתב אודיתא ומיפך שבועה וכן יש בסדר תנאים ואמוראים ור"ח פי' דקיי"ל כוותיה בכל דוכתין בר ממיפך שבועה וחיורי וסימן כולו הפך לבן וחיורי היינו הך דשמעתין וכן פי' רבינו תם: איפסיק חד מינייהו טרפה - לא שייך למתני גבי יתר עליהן עוף (לעיל חולין נו.) משום דכשנפסק אחד מהן סוף כולן ליפסק: ואם לאו זה וזה אסור - והא דקתני רישא נחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה ה"ה נמי נשבר העצם ואין רוב בשר קיים ואגב סיפא נקט נחתכו דלמטה אפי' נחתכו לגמרי כשרה: רוב עוביו ואמרי לה רוב הקיפו - זימנין דמשכחת לה זה בלא זה שאין העצם עגול לגמרי אלא מרחיב מצד אחד ומיצר מצד אחד ובקונטרס פירש בענין אחר: למאי ליחוש לה חדא דא"ר יוחנן כו' - תימה דהתם גבי פסח פליגי משום דמר אזיל בתר השתא ומר אזיל בתר סוף כדמפרש בכיצד צולין (פסחים פד.) ומה שייכא ההיא פלוגתא הכא לענין הגנה וי"ל משום דברייתא קתני אם עור ובשר חופין את רובו משמע דאי חשיב בשר מגין: גידין שסופן להקשות - בפרק כיצד צולין (פסחים דף פד.) פי' בקונטרס גידי צואר ואין נראה דהכא מייתי לה אגידי רגל ועוד דגידי צואר לעולם קשין הן ואין רגילות לאכלן כלל כמו עצמות כדאמרינן בכיצד צולין (שם פג:) הגידין והנותר והעצמות ישרפו לששה עשר ופריך הני גידין היכי דמי אי גידי בשר ליכלינהו ואי דאייתור היינו נותר אלא פשיטא גידי צואר משמע שהם רגילים להיות נותר בכל שעה: