חוליןכט:
טוען את הדף…
אִם כֵּן הָוְיָא לֵיהּ עֲבוֹדָה בְּאַחֵר, וְתַנְיָא: כׇּל עֲבוֹדַת יוֹם הַכִּפּוּרִים אֵינָן כְּשֵׁרוֹת אֶלָּא בּוֹ. הָכִי קָאָמַר: יָכוֹל יְהֵא פָּסוּל מִדְּרַבָּנַן, דְּסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא אִיכָּא פָּסוּל מִדְּרַבָּנַן, לְכָךְ שָׁנִינוּ: ״רוֹב אֶחָד בְּעוֹף וְרוֹב שְׁנַיִם בַּבְּהֵמָה״, וּמֵאַחַר דַּאֲפִילּוּ פְּסוּלָא דְּרַבָּנַן לֵיכָּא, לְמָה לִי לְמָרֵק? מִצְוָה לְמָרֵק. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מִשּׁוּם לֵוִי סָבָא: אֵינָהּ לִשְׁחִיטָה אֶלָּא בַּסּוֹף, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: יֶשְׁנָהּ לִשְׁחִיטָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף. אָמַר רָבָא: הַכֹּל מוֹדִים, הֵיכָא דְּשָׁחַט סִימָן אֶחָד גּוֹי, וְסִימָן אֶחָד יִשְׂרָאֵל – שֶׁהִיא פְּסוּלָה, שֶׁהֲרֵי נַעֲשֶׂה בָּהּ מַעֲשֵׂה טְרֵפָה בְּיַד גּוֹי. בְּעוֹלַת הָעוֹף נָמֵי, הֵיכָא דְּמָלַק סִימָן אֶחָד לְמַטָּה וְסִימָן אֶחָד לְמַעְלָה – פְּסוּלָה, שֶׁהֲרֵי עָשָׂה בָּהּ מַעֲשֵׂה חַטַּאת הָעוֹף לְמַטָּה. לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא כְּגוֹן שֶׁשָּׁחַט סִימָן אֶחָד בַּחוּץ וְסִימָן אֶחָד בִּפְנִים, לְמַאן דְּאָמַר יֶשְׁנָהּ לִשְׁחִיטָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף – מִיחַיַּיב, לְמַאן דְּאָמַר אֵינָהּ לִשְׁחִיטָה אֶלָּא בַּסּוֹף – לָא מִיחַיַּיב. אֲמַר לֵיהּ רַבָּה בַּר שִׁימִי: מָר לָא אָמַר הָכִי, וּמַנּוּ רַב יוֹסֵף? הֵיכָא דְּשָׁחַט סִימָן אֶחָד בַּחוּץ וְסִימָן אֶחָד בִּפְנִים – נָמֵי פָּסוּל, שֶׁהֲרֵי עָשָׂה בָּהּ מַעֲשֵׂה חַטַּאת הָעוֹף בַּחוּץ. לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא כְּגוֹן שֶׁשָּׁחַט מִיעוּט סִימָנִין בַּחוּץ וּגְמָרוֹ בִּפְנִים, לְמַאן דְּאָמַר יֶשְׁנָהּ לִשְׁחִיטָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף – מִיחַיַּיב, לְמַאן דְּאָמַר אֵינָהּ לִשְׁחִיטָה אֶלָּא בַּסּוֹף – לָא מִיחַיַּיב. מֵתִיב רַבִּי זֵירָא: כׇּל הָעֲסוּקִין בַּפָּרָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף – מְטַמְּאִין בְּגָדִים, וּפוֹסְלִין אוֹתָהּ בִּמְלָאכָה אַחֶרֶת. אֵירַע בָּהּ פְּסוּל בִּשְׁחִיטָתָהּ, בֵּין קוֹדֶם פְּסוּלָהּ בֵּין לְאַחַר פְּסוּלָהּ – אֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּגָדִים; בְּהַזָּאָתָהּ: קוֹדֶם פְּסוּלָהּ – מְטַמְּאָה בְּגָדִים, לְאַחַר פְּסוּלָהּ – אֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּגָדִים. וְאִי אָמְרַתְּ יֶשְׁנָהּ לִשְׁחִיטָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף, לִפְלוֹג נָמֵי בִּשְׁחִיטָתָהּ: אֵירַע בָּהּ פְּסוּל בִּשְׁחִיטָה – קוֹדֶם פְּסוּלָהּ מְטַמְּאָה בְּגָדִים, לְאַחַר פְּסוּלָהּ – אֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּגָדִים! אָמַר רָבָא: נִתְקַלְקְלָה שְׁחִיטָה קָאָמְרַתְּ? שָׁאנֵי הָתָם, דְּאִגַּלַּאי מִלְּתָא לְמַפְרֵעַ דְּלָאו שְׁחִיטָה הִיא כְּלָל. אָמַר רָבָא: אִי קַשְׁיָא לִי הָא קַשְׁיָא לִי, לְמַאן דְּאָמַר אֵינָהּ לִשְׁחִיטָה אֶלָּא בַּסּוֹף, לִפְלוֹג בְּהֶכְשֵׁרַהּ דְּפָרָה, כְּגוֹן דְּשַׁחְטוּהָ בִּתְרֵי גַּבְרֵי, דְּגַבְרָא קַמָּא לָא מְטַמְּאָה, וְגַבְרָא בָּתְרָא מְטַמְּאָה! אָמַר רַב יוֹסֵף: תְּרֵי גַּבְרֵי בְּחַד זִיבְחָא קָאָמְרַתְּ? בַּר מִינֵּיהּ דְּהָהוּא דִּתְנֵינָא: ״תִּזְבַּח״ – שֶׁלֹּא יְהוּ שְׁנַיִם שׁוֹחֲטִין זֶבַח אֶחָד, ״תִּזְבָּחֻהוּ״ – שֶׁלֹּא יְהֵא אֶחָד שׁוֹחֵט שְׁנֵי זְבָחִים. וְאָמַר רַב כָּהֲנָא: ״תִּזְבָּחֵהוּ״ כְּתִיב. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: לָאו אִתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹןמצוה למרק - משום דם. ואני שמעתי ביומא משום ברוב עם הדרת מלך ואין לבי כך דא"כ כל עבודות נמי והרי הכתוב הקפיד בכ"ג וגירש את רוב עם: אינה לשחיטה - אין השחיטה קרויה שחיטה אלא בסופה ולקמיה מפרש למאי הלכתא: ישנה לשחיטה - הכל קרוי שחיטה: פסולה - ואפילו למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף ולא מיקרי שחיטת עובד כוכבים מיהו שחיטת ישראל נמי לא הויא והויא לה כקוץ בעלמא ואיטרפא לה: מעשה טרפה - מעשה שהיה כדי וכשיעור לטורפה בו נעשה בה ביד עובד כוכבים: עולת העוף למעלה מחוט הסיקרא חטאת העוף למטה כדאמר בזבחים (דף סד: סה.): שהרי עשה בה [מעשה חטאת העוף] למטה - במקום פסולה מעשה שהוא חשוב בחטאת העוף להכשירו בכך שמליקת חטאת העוף בסימן אחד הילכך ה"נ חשיב לפסול אע"ג דבעולה לא הוי סוף מליקה עד גמר השני: מיחייב - משום שחוטי חוץ: מר לא אמר הכי - דאילו בעוף אם שחט סימן ראשון בחוץ מיחייב שהרי דכוותה כשר בפנים במליקת חטאת העוף. השוחט עוף קדשים בחוץ חייב דיליף מריבויא דאשר ישחט בשחיטת קדשים בפרק השוחט (דף קז.) אבל המולק את העוף פטור: כל העסוקין בפרה - אדומה: מתחלה ועד סופה - באחת עבודותיה בין באמצע ובין בתחלה ובין בסוף: מטמאין את הבגדים - כדכתיב (במדבר יט) עץ ארז ואזוב ושני תולעת והשליך אל תוך שריפת הפרה וסמיך ליה וכבס בגדיו הכהן וגו' וכתיב בשריפתה והשורף אותה וגו' ותניא בסיפרי אם המשליך את האזוב מטמא בגדים השורף לא כ"ש מה ת"ל והשורף בא הכתוב ולימד על כל העסוקים בפרה מתחלה ועד סוף שיהו טעונים תכבוסת בגדים: ופוסלין אותה במלאכה - אם נתעסקו עמה במלאכה אחרת כגון ששחט וחתך עמה דלעת דתניא (ספרי חקת יט ג) ושחט אותה בא הכתוב ולימד על הפרה שתהא מלאכה פוסלתה בשחיטתה ושרף את הפרה בא הכתוב ולימד שתהא מלאכה פוסלת בשריפתה: בשחיטתה - כגון שנתנבלה: אינה מטמאה בגדים - שאין כאן עבודה ואם אסף אפרה או שרפה ולא נגע בה או אפילו נגע בה בפשוטי כלי עץ שלא טמאתו משום נבלה אינו טמא משום מתעסק בפרה שאין כאן פרה אדומה: בהזאתה - בהזאת דמה שהיה מזה הימנה ז' פעמים כנגד פתח של היכל כדכתיב (שם יט) והזה אל נכח פני וגו': קודם פסולה מטמאה בגדים - דמתעסק בפרה הוא וכבר נעשית שחיטתה בהכשר: דלאו שחיטה היא כלל - שהרי סופה הוכיח אבל היכא דנגמרה שחיטה ממש אימא לך דכולה קרויה שחיטה מתחלה ועד סוף: לפלוג - נמי האי תנא בהכשרא דפרה אפילו בפרה שלא נפסלה יש לחלק בין בגדים לבגדים:אם כן הוי ליה עבודה באחר - הוה מצי נמי למיפרך א"כ הויא ליה שחיטה בשנים כיון דאם לא מירק פסול ואין שנים שוחטין בזבח אחד אפילו בזה אחר זה כדמוכח לקמן בשמעתין וא"ת ומאי קשיא ליה מעבודה באחר הא בפרק טרף בקלפי (יומא דף מב.) איכא מאן דסבר אפילו שחיטת פר כ"ג בזר ואפילו מאן דפסיל היינו דוקא פרו דקאתי לחובת יה"כ וקאי עליה אהרן וחוקה אבל תמיד דלא שייך לחובת יה"כ ולא קאי עליה אהרן וחוקה לא וי"ל דמ"מ פסול מדרבנן: למה לי למרק - ואע"ג דבחולין נמי בעינן כל השנים לכתחלה מ"מ כיון שיש דוחק בדבר לא היה לנו לעשות ע"י אחר: אמר ר"ל משמיה דלוי סבא אינה לשחיטה אלא בסוף - אע"ג דרבא ס"ל הכי בפ"ב דזבחים (דף ל.) אפ"ה לא חשיב ליה בהדי תלת דהלכה כר"ל לגבי רבי יוחנן בריש פרק החולץ (יבמות דף לו.) משום דהך משמיה דלוי אמרה ר"ל: כגון ששחט סימן אחד בחוץ - פי' בקונטרס בעוף קדשים וקשה לפירושו דמ״ט דמאן דפטר כיון דבמליקה בחוץ לא מחייב אלא בשחיטה והרי עשה הכשר שחיטה בחוץ ורב יוסף נמי למה ליה למינקט שהרי עשה בה מעשה חטאת העוף הוה ליה למימר משום דהכשר שחיטת העוף בסימן אחד ועוד דנקט רב יוסף דאחד בחוץ ואחד בפנים נמי פסולה משמע הא שניהם בפנים כשרה ואי בעוף הא אין הכשרו אלא במליקה וחייב ה״ל למינקט ולא פסולה ונראה לפרש דאיירי בבהמה ופסולה דנקט רב יוסף לאו דוקא דחייב נמי לכולי עלמא דאי חיובא ליכא א״כ לוקי פלוגתייהו בסימן אחד בחוץ וסימן אחד בפנים ופליגי בחיובא ואמאי מוקי לה במיעוט סימנין בחוץ וגמרו בפנים וא״ת ובסוף פרקין (חולין דף מ:) גבי הא דתניא השוחט חטאת בשבת בחוץ לעבודת כוכבים חייב ג' חטאות ומוקי לה בחטאת העוף שהיה חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא דאתו כולהו בהדי הדדי ולהכי נקט חטאת ולא נקט זבח שבשאר זבח מכי שחט סימן אחד לעבודת כוכבים אסרה ותו לא מחייב משום שחוטי חוץ והשתא אכתי כיון דבבהמה נמי מיחייב בסימן אחד משום שחוטי חוץ לשמעינן זבח ובחצי קנה פגום ואע״ג דסימן אחד לא מיחייב משום שבת שלא תקן כלום מה בכך מ״מ כשיגמור סימן שני מיהא ליחייב משום שבת ויש לומר דהא דמחייב בסימן אחד הכא היינו משום דגמר השני בפנים אבל התם דאיירי בשוחט לעבודת כוכבים מכיון דנאסרה בסימן ראשון לא חשיב סימן שני אלא כמחתך בעפר והוי כמו נתקלקלה בשחיטה דאמר בסמוך דאגלאי מילתא למפרע דלאו שחיטה היא כלל גבי פרה לכך נקט עוף דהכשרו בסימן אחד וכן פירש לקמן בקונטרס: אירע פסול בשחיטתה - פ"ה כגון נתנבלה ור"ת מפרש פסול של מלאכה אחרת דומיא דהזאה דאי אמרת בשחיטה נמי יש חילוק במלאכה בין קודם פסולה בין לאחר פסולה א"כ לפלוג בשחיטה עצמה ואמאי נקט הזאה ואע"ג דאיירי בפסול מלאכה מ"מ קאמר שפיר בסמוך שאני נתקלקלה בשחיטה דאגלאי מילתא למפרע דלאו שחיטה היא כלל דכיון דנתקלקלה א"כ לא נעשה עדיין כלום לשם פרה בכשרות אבל אירע פסול בהזאתה אין לחוש דכבר נעשית השחיטה בכשרות: תרי גברי בחד זיבחא קאמרת - תימה הא ע"כ שלא יהיו ב' שוחטין זבח אחד היינו לכתחלה אבל בדיעבד כשר כמו אחד שוחט ב' זבחים דמוקי לעיל מתניתין דשוחט ב' ראשים כאחד שחיטתו כשרה בקדשים וא"כ אכתי לפלוג בהכשר דפרה וי"ל דכיון דלכתחלה אסור מילתא דלא שכיחא היא אע"ג דפריך לפלוג בב' סודרים הא שכיחא טפי: