חוליןמט:
טוען את הדף…
וְגוֹ׳״ – לְהָבִיא חֵלֶב שֶׁעַל גַּבֵּי הַדַּקִּין, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לְהָבִיא חֵלֶב שֶׁעַל גַּבֵּי הַקֵּבָה. וּרְמִינְהִי: ״אֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב״ – רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מָה חֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב קְרוּם וְנִקְלָף, אַף כֹּל קְרוּם וְנִקְלָף. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מָה חֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב תּוֹתָב קְרוּם וְנִקְלָף, אַף כֹּל תּוֹתָב קְרוּם וְנִקְלָף. שְׁלַח רָבִין מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: כָּךְ הִיא הַצָּעָה שֶׁל מִשְׁנָה, וְאֵיפוֹךְ קַמַּיְיתָא. מַאי חָזֵית דְּאָפְכַתְּ קַמַּיְיתָא? אֵיפוֹךְ בָּתְרָיְיתָא! שָׁאנֵי הָכָא, כֵּיוָן דְּקָתָנֵי ״מָה״, דַּוְוקָא. אִי הָכִי, כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל? כְּרַבִּי עֲקִיבָא הִיא! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: שֶׁאָמַר מִשּׁוּם אֲבוֹתָיו, וְלֵיהּ לָא סְבִירָא לֵיהּ. אָמַר רַב: חֵלֶב טָהוֹר – סוֹתֵם, טָמֵא – אֵינוֹ סוֹתֵם. וְרַב שֵׁשֶׁת אוֹמֵר: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה סוֹתֵם. בָּעֵי רַבִּי זֵירָא: חֵלֶב חַיָּה מַאי? דַּוְקָא אָמַר חֵלֶב טָהוֹר סוֹתֵם, וְהַאי נָמֵי טָהוֹר הוּא, אוֹ דִלְמָא מִשּׁוּם דִּמְהַדַּק, וְהַאי לָא מְהַדַּק? אָמַר אַבָּיֵי: מַאי תִּיבְּעֵי לֵיהּ? נְהִי דִּשְׁרֵי בַּאֲכִילָה, אִהַדּוֹקֵי לָא מְהַדַּק. הָהוּא נֶקֶב דְּסַתְמֵהּ חֵלֶב טָמֵא, דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא. אָמַר רָבָא: לְמַאי נֵיחוּשׁ לַהּ? חֲדָא – דְּהָא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: חֵלֶב טָמֵא נָמֵי סוֹתֵם, וְעוֹד – הַתּוֹרָה חָסָה עַל מָמוֹנָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא: רַב, וְאִיסּוּרָא דְּאוֹרָיְיתָא, וְאַתְּ אָמְרַתְּ ״הַתּוֹרָה חָסָה עַל מָמוֹנָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל״?! מִנְיוֹמִין כַּנְדּוּקָא אִיגַּלִּי לֵיהּ בֻּסְתְּקָא דְּדוּבְשָׁא, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא. אָמַר רָבָא: לְמַאי נֵיחוּשׁ לַהּ? חֲדָא – דִּתְנַן, שְׁלֹשָׁה מַשְׁקִים אֲסוּרִים מִשּׁוּם גִּילּוּי: הַיַּיִן וְהַמַּיִם וְהֶחָלָב, וּשְׁאָר כׇּל הַמַּשְׁקִים מוּתָּרִים, וְעוֹד – הַתּוֹרָה חָסָה עַל מָמוֹנָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרָבָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן, וְסַכָּנַת נְפָשׁוֹת, וְאַתְּ אָמְרַתְּ ״הַתּוֹרָה חָסָה עַל מָמוֹנָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל״? רַבִּי שִׁמְעוֹן מַאי הִיא? דְּתַנְיָא: חֲמִשָּׁה אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם גִּילּוּי: צִיר, וָחוֹמֶץ, שֶׁמֶן, וּדְבַשׁ, וּמוּרְיָיס. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף הֵן יֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם גִּילּוּי. וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: אֲנִי רָאִיתִי נָחָשׁ שֶׁשָּׁתָה צִיר בְּצַיְדָּן. אָמְרוּ לוֹ: שָׁטְיָא הֲוָה, וְאֵין מְבִיאִין רְאָיָה מִן הַשּׁוֹטִים. אֲמַר לֵיהּ: אוֹדִי לִי מִיהַת בְּצִיר, דְּהָא רַב פָּפָּא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ וְרַבָּנַן, כִּי הֲוָה לְהוּ גִּילּוּיָא, שָׁדוּ לֵיהּ בְּצִיר. אֲמַר לֵיהּ: אוֹדִי לִי מִיהָא בִּדְבַשׁ, דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר קָאֵי כְּוָותֵיהּ, דְּתַנְיָא: וְכֵן הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹסֵר בִּדְבַשׁ. אָמַר רַב נַחְמָן: חֵלֶב הֶעָשׂוּי כְּכוֹבַע אֵינוֹ סוֹתֵם. הֵיכָא? אָמְרִי לַהּ: חִיטֵּי דְּכַרְכְּשָׁא, וְאָמְרִי לַהּ: טַרְפְּשָׁא דְּלִיבָּא. אָמַר רָבָא: שְׁמַעִית מִינֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן תַּרְתֵּי, חִימְצָא וּבַר חִימְצָא, חַד סָתֵים וְחַד לָא סָתֵים, וְלָא יָדַעְנָא הֵי מִינַּיְיהוּ. רַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן אָמַר: בַּר חִימְצָא סָתֵים, חִימְצָא לָא סָתֵים. אָמַר רַב טָבוּת: וְסִימָנָיךְ – יָפֶה כֹּחַ הַבֵּן מִכֹּחַ הָאָב. הֵי חִימְצָא וְהֵי בַּר חִימְצָא? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב נַחְמָן: אִינְהוּ מֵיכָל אָכְלִי,חלב שעל הדקין - לקמן (חולין דף צג.) אמרינן ריש מעיא באמתא בעי גרירה וזהו חלב שעל הדקין כשהמעים מתחילים לימשך מן הקיבה הוי חלב שעל הדקין אסור עד אמה לדברי רבי ישמעאל מפני שחלב שעל הקרב שקורין טיל"א מחובר בו והכתוב מרבהו בכלל מואת כל החלב אבל חלב שעל הקיבה לרבי ישמעאל מותר והיינו מסייע כהני: קרום ונקלף - קרום דק יש עליו ונקלף הקרום מעל החלב שאינו אדוק בו כל כך: אף כל קרום ונקלף - והיינו חלב שע"ג הקבה וכ"ש חלב שע"ג הדקין: תותב - היא שמלתו מתרגמינן היא תותביה (שמות כב). כשמלה הוא פרוש על הקרב וכן על הדקין בראשן אבל חלב הקבה אינו תותב אלא חתיכות חתיכות הוא אדוק ושעל הדקים מראשו והלאה היינו מן הכנתא כשמפרישין אותו מהן נשאר מן החלב אצלם ולאו תותב הוא אלא אדוק בהם: כך היא הצעה של משנה - כמו שהשבת ואיפוך קמייתא: כיון דקתני מה חלב כו' - שדורש את המקרא והוצרך לדקדק למר קרום ונקלף ולמר תותב קרום ונקלף: דווקא הוא - ולא נחליף דברי של זה בזה: אי הכי כר' ישמעאל - בתמיה. הא דאמרת לעיל נהגו בו היתר כר' ישמעאל והא רבי עקיבא הוא דשרי ליה ולא רבי ישמעאל: חלב טהור סותם - כגון דקין שניקבו וחלב הכנתא סותם את הנקב כשרה דחלב טהור אדוק הוא מאד והוי סתימה מעלייתא: טמא אינו סותם - כגון כרס או המסס שניקב וחלב המכסה את הקרב סותמן אינה סתימה לפי שאינו חיבור אלא תותב: חלב חיה - המכסה את הקרב: מהו - שיסתום אם ניקב הכרס של חיה ולהא דבעי הא בעיא לא אפשיט ליה אכתי טעמיה דרב מהו: הא נמי טהור - דלא אסר רחמנא אלא כל חלב שור וכשב ועז: מהדק - מחובר יפה בבשר: התורה חסה כו' - בתורת כהנים נפקא לן מוצוה הכהן ופנו את הבית בטרם יבא הכהן לראות את הנגע ולא יטמא וגו' א"ר מאיר וכי מה מטמא לן שאמרה תורה להמתין שלא יראה הכהן את הנגע ולא יאמר טמא עד שיהו הכלים נפנין וא"ת כלי עציו בגדיו ומתכת מטבילן והם טהורים ועל מה חסה תורה על כלי חרס ופכו שאין להן טהרה אלא שבירה וכל כך חסה תורה על ממונן של צרי עין ק"ו על ממונן של צדיקים: א"ל רב פפא לרבא רב - כלומר הא רב דאמר לעיל טמא אינו סותם וטרפה איסורא דאורייתא היא ויש לנו לילך אחר המחמיר דקיימא לן (ע"ז ז.) בשל תורה הלך אחר המחמיר ואת אמרת כו': כנדוקא - מוכר כדים (פסחים דף ל.) שמעתי: בסתקא - כד של דבש: ר' שמעון אוסר לה משום גלוי כדלקמן וגלוי סכנת נפשות היא ויש לנו לילך אחר המחמיר: אין בהן משום גלוי - שאין נחש שותה מהם: בציידן - [שם מקום]: שוטה היה - אותו נחש שאין שאר נחשים עושין כן: אמר ליה - רבא לרב נחמן בר יצחק: אודי לי מיהא - על כרחך בציר דלא קיימא לן ביה כרבי שמעון: דהא רב פפא כו' - וכי היכי דבציר לית הלכתא כוותיה בדבש נמי לית הלכתא כוותיה: כי הוי מיגלי להו גילויא - מים או יין הוו שדו ליה בציר לפי שהציר שורף הארס ושוב אינו מזיק ושותין אותו גלוי: אודי לי מיהא - דבדבש הלכתא כוותיה דהא קאי רבי שמעון בן אלעזר כוותיה דר' שמעון סתמא הוא רבי שמעון בן יוחי: חטי דכרכשא - חלב שעל חלחולת המוציאה ריעי שקורין טבחיי"א עשוי קרטין קרטין כעין חטים ואם ניקבה ואותו חלב סותמה לא מהני וטרפה וקרטין עגולין הן כמו כובע: טרפשא דליבא - שומן הלב עשוי ככובע והלב נחבא בו אינו סותם אם ניקב הלב או הריאה בסמוך לו והוא סותמו. והיינו טעמא דריאה הסרוכה בשומן הלב דאע"ג דהיינו רביתא ואצלו הוא גדל ולמטה מחיתוכא דאוני הוא טרפה דעל כרחך הריאה ניקבה שאין סירכא בלא נקב וסתימה זו אינה כלום: חימצא ובר חימצא - שניהם בחלב שעל הקיבה ולקמן מפרש להו: סתים - אם ניקבה הקיבה: ולא ידענא - רבא קאמר לה: יפה כח הבן מכח האב - ברייתא היא בשבועות בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מח:) שהבן גובה בשבועה ושלא בשבועה והאב אינו גובה אלא בשבועה והתם מפרש לה: אינהו - בני א"י: מיכל אכלי ליה - דקסברי חלב טהור הוא:להביא חלב שע"ג הדקין - לא היה צריך למיכתב (ויקרא ג׳:ג׳) את החלב המכסה את הקרב דמואת כל החלב אשר על הקרב מרבינן אף שעל הדקין או שעל הקיבה לאידך ולמעט חלב שעל גבי דפנות כתביה כדדריש בתורת כהנים: חלב טהור סותם - לא מיירי הכא בריאה ושומן סותמתה או נסרכה בשומן דפשיטא דטרפה דסתימה זו אינה כלום דאין שומן לריאה ואין זה שומן שלה ולא מיירי הכא אלא כגון דקין שניקבו וחלב הכנתא סותם את הנקב שהוא שומן שלהם ותמיד שוכבים בו ואדוק הוא מאד והויא סתימה מעלייתא וחלב העשוי ככובע נמי דאצטריך למימר דאינו סותם היינו כגון טרפשא דליבא כדאמר לקמן שהן שם כל שעה אבל בריאה אין שום חלב סותם: חלב חיה מאי - נשאל לרבינו יצחק על מחט שנמצא בקורקבן וניקבה הכיס שלו וגם בשרו רק שהיה שומן סותם למעלה והתיר דלא מבעי לן הכא אלא חלב חיה שכנגדו בבהמה טמא אבל בחלב טהור דעוף שלא מצינו כנגדו טמא פשיטא דסותם דמיהדק שפיר: רב ואיסורא דאורייתא וכו' - כדרב פפא הלכה ומסתברא דרבא נמי חזר בו דקאמר לקמן משמיה דרב נחמן חימצא ובר חימצא חד סתים וחד לא סתים: ושאר כל המשקין מותרין - ואם תאמר כמאן הא אפילו רבנן דבסמוך לא שרו אלא חמשה ויש לומר דה"ה לכולן ואותן ה' דנקט משום דפליג רבי שמעון עלייהו אבל בשאר מודה: