חוליןצג:
טוען את הדף…
מִדְּלָא קָא בָרְיָין, הָנֵי אֵבֶר מִן הַחַי נִינְהוּ. מַאן דְּשָׁרֵי, מִדְּלָא קָא מַסְרְחָן, הָנֵי חִיּוּתָא אִית בְּהוּ. וְאִידָּךְ, הַאי דְּלָא קָא מַסְרְחָן – דְּלָא קָא שָׁלֵיט בְּהוּ אַוֵּירָא, וְאִידָּךְ – הַאי דְּלָא בָּרְיָין, כְּחִישׁוּתָא הוּא דִּנְקַט לְהוּ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרַב שֶׁמֶן בַּר אַבָּא: הָנֵי בֵּיעֵי חֲשִׁילָתָא שַׁרְיָין, וְאַתְּ לָא תֵּיכוֹל מִשּׁוּם ״וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ״. אָמַר מָר בַּר רַב אָשֵׁי: הָנֵי בֵּיעֵי דְּגַדְיָא, עַד תְּלָתִין יוֹמִין שַׁרְיָין בְּלָא קְלִיפָה, מִכָּאן וְאֵילָךְ – אִי אזַרְעָן אֲסוּרִין, וְאִי לָא אזַרְעָן שַׁרְיָין. מְנָא יָדְעִינַן? אִי אִית בְּהוּ שׁוּרְיָיקֵי סוּמָּקֵי – אֲסִירָן, לֵית בְּהוּ שׁוּרְיָיקֵי סוּמָּקֵי – שַׁרְיָין. אוּמְצֵי בֵּיעֵי וּמְזִירְקֵי, פְּלִיגִי בַּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא. בְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, רָבִינָא לְקוּלָּא וְרַב אַחָא לְחוּמְרָא, וְהִלְכְתָא כְּרָבִינָא לְקוּלָּא, לְבַר מֵהָנֵי תְּלָת דְּרַב אַחָא לְקוּלָּא וְרָבִינָא לְחוּמְרָא, וְהִלְכְתָא כְּרַב אַחָא לְקוּלָּא. אוּמְצָא דְּאַסְמֵיק, חַתְכַהּ וּמַלְחַהּ – אֲפִילּוּ לִקְדֵרָה נָמֵי שַׁפִּיר דָּמֵי. תַּלְיַיהּ נָמֵי בְּשַׁפּוּדָא, דָּאֵיב דְּמָא. אַגּוּמְרֵי – פְּלִיגִי בַּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא: חַד אָמַר: מִשְׁאָב שָׁאיְבִי לֵיהּ, וְחַד אָמַר: מִצְמָת צָמְתִי לֵיהּ. וְכֵן בֵּיעֵי, וְכֵן מְזִירְקֵי. רֵישָׁא בְּכִיבְשָׁא, אוֹתְבֵיהּ אַבֵּית הַשְּׁחִיטָה – דָּיֵיב דְּמָא וּשְׁרֵי. אַצְּדָדִין – מִיקְפָּא קָפֵי וַאֲסִיר. אוֹתְבֵיהּ אַנְּחִירֵיהּ, דָּץ בֵּיהּ מִידֵּי – שְׁרֵי, וְאִי לָא – אֲסִיר. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אַנְּחִירֵיהּ וְאַבֵּית הַשְּׁחִיטָה – דָּאֵיב, אַצְּדָדִין – אִי דָּץ בֵּיהּ מִידֵּי – שְׁרֵי, וְאִי לָא – אֲסִיר. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, שְׁנֵי גִּידִין הֵן: הַפְּנִימִי סָמוּךְ לָעֶצֶם – אָסוּר, וְחַיָּיבִין עָלָיו; חִיצוֹן סָמוּךְ לַבָּשָׂר – אָסוּר, וְאֵין חַיָּיבִין עָלָיו. וְהָתַנְיָא: פְּנִימִי סָמוּךְ לַבָּשָׂר! אָמַר רַב אַחָא אָמַר רַב כָּהֲנָא: אִיקְּלוֹדֵי מִיקְּלִיד. וְהָא תַּנְיָא: חִיצוֹן הַסָּמוּךְ לָעֶצֶם! אָמַר רַב יְהוּדָה: הֵיכָא דְּפָרְעִי טַבָּחֵי. אִיתְּמַר: טַבָּח שֶׁנִּמְצָא חֵלֶב אַחֲרָיו, רַב יְהוּדָה אָמַר: בְּכִשְׂעוֹרָה, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: בִּכְזַיִת. אָמַר רַב פָּפָּא: וְלָא פְּלִיגִי, כָּאן – לְהַלְקוֹתוֹ, כָּאן – לְעַבְּרוֹ. אָמַר מָר זוּטְרָא: כִּשְׂעוֹרָה בְּמָקוֹם אֶחָד, כְּזַיִת – אֲפִילּוּ בִּשְׁנַיִם וּבִשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת. וְהִלְכְתָא: לְהַלְקוֹתוֹ – בִּכְזַיִת, לְעַבְּרוֹ – בְּכִשְׂעוֹרָה. אֵין הַטַּבָּחִין נֶאֱמָנִין [וְכוּ׳]. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חָזְרוּ לוֹמַר נֶאֱמָנִין. אָמַר רַב נַחְמָן: אִכַּשּׁוּר דָּרֵי? מֵעִיקָּרָא דַּהֲווֹ סָבְרִי לַהּ כְּרַבִּי מֵאִיר – לָא הֲווֹ מְהֵימְנִי, וּלְבַסּוֹף סָבְרִי כְּרַבִּי יְהוּדָה. אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: נֶאֱמָנִין עָלָיו וְעַל הַחֵלֶב. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חָזְרוּ לוֹמַר אֵין נֶאֱמָנִין. אָמַר רַב נַחְמָן: בִּזְמַן הַזֶּה נֶאֱמָנִין. אִכַּשּׁוּר דָּרֵי? מֵעִיקָּרָא סַבְרוּהָ כְּרַבִּי יְהוּדָה, הֲדַר סַבְרוּהָ כְּרַבִּי מֵאִיר. כַּמָּה דַּהֲווֹ דְּכִירִי לַהּ לִדְרַבִּי יְהוּדָה – לָא מְהֵימְנֵי, וְהַשְׁתָּא דְּאִנַּשְׁיוּהָ לִדְרַבִּי יְהוּדָה – מְהֵימְנֵי. וְעַל הַחֵלֶב – חֵלֶב, מַאן דְּכַר שְׁמֵיהּ? הָכִי קָאָמַר: אֵין נֶאֱמָנִין עָלָיו וְעַל הַחֵלֶב, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: נֶאֱמָנִין עָלָיו וְעַל הַחֵלֶב. מַתְנִי׳ שׁוֹלֵחַ אָדָם יָרֵךְ לְגוֹי שֶׁגִּיד הַנָּשֶׁה בְּתוֹכָהּ, מִפְּנֵי שֶׁמְּקוֹמוֹ נִיכָּר. גְּמָ׳ שְׁלֵמָה – אִין, חֲתוּכָה – לָא. בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בִּמְקוֹם שֶׁאֵין מַכְרִיזִין,אל תטוש תורת אמך - מנהג מקומך שאתה מבבל ושם נוהגין בו איסורא דהא איפליגו בה רב אמי ורב אסי: הני ביעי דגדיא עד תלתין יומין - משנולד: שריין - בלא קליפת הקרום דאכתי לא נפיש דמיה ליבלע באיבריו. גדיא לאו דווקא: אזרען - יש בהן זרע אסורין דבידוע שיש דם: אומצא ביעי ומזרקי - לקמיה מפרש פלוגתייהו: בכל התורה כולה - רב אחא ורבינא חד אמר הכי וחד אמר הכי בכולהו ההוא דמיקל רבינא וההוא דלחומרא רב אחא: דאסמיק - שנקוטרא"ו: חתכה - חתיכות הרבה: תלייה בשפודא - בתוך התנור לצלות בלא חתכה ומלחה אלא כדי מליחת צלי דבר מועט: דאיב דמא - הואיל ותלוי שפיר דמי: שייבי - שואבים את הדם: מצמת צמית - אישטריינ"ט צומתין הבשר ואינו מוציא את דמו והוא נצלה בתוכו ואסור: מיזרקי - חוטי הצואר ורידין: רישא בכיבשא - הראש כשרוצין להסיר שערו נותנין עליו מים ומטמינין אותו ברמץ: כבשא - הטמנה: אותביה אבית השחיטה - שבית השחיטה מלמטה: דייב דמא - דרך החתך ושפיר דמי: אצדדים - על לחייו: מיקפא קפי - דמא בתוכו ואסור: קפי - כמו (איוב י) וכגבינה תקפיאני: אותביה אנחיריה - נקבי החוטם למטה: דץ ביה - בנקב החוטם מידי שלא יסתם: פנימי - גיד הארוך והוא בצד פנימי של ירך: חיצון - גיד הקצר שבסוף השופי לרחבו והוא צד חיצון של ירך: והתניא פנימי - קרי מובלע בבשר: אקלודי מיקליד - אותו גיד הארוך חוזר ונכנס בבשר והתם קרי ליה סמוך לבשר: אקלודי - לשון מפתח הנכנס בפותחת: והתניא - דחיצון קרי סמוך לעצם דמשמע גלוי הוא ואינו מובלע בבשר: אמר רב יהודה היכא דפרעי טבחי - הוי גלויה במקום חתך הירך כשנחתכת ונפרשת מן האליה הוי ראש אותו גיד מחובר לבוקא של קוליא כך שמעתי: טבח שנמצא אחריו חלב - דרך הטבח לנקר הבשר: להלקותו - בכזית: לעברו - בכשעורה: אכשור דרי - דמדקאמר חזרו לומר מכלל דמעיקרא הוה קי"ל כרבי מאיר דאמר אין נאמנים וחזרו לומר נאמנים וכי אכשור דרי בתמיה: כרבי מאיר - דבעי חטיטה וטריחא להו מילתא לא מהימני וצריך לבדוק אחריהם: מעיקרא סברי לה כרבי יהודה - ולפיכך אמרו חכמים דנאמנין ולבסוף סברי דבעי חטיטה ואמרו אין נאמנים: וכמה דהוו דכירי לדר' יהודה - וגרירי בתריה אמרו אין נאמנין משום דסבירא לן כר' מאיר ובזמן הזה דאנשיוה לדרבי יהודה והוחזק המנהג כרבי מאיר אמרו נאמנין: הכי קאמר - רבי מאיר: אין נאמנים לא עליו ולא על החלב - מפני שטורח הוא להם וחכמים אומרים נאמנין עליו ועל החלב: מתני' שולח אדם ירך לעובד כוכבים כו' - ואין חוששין שמא יחזור וימכרנה לישראל ויאכלנה בגידה דכיון דשלימה היא מקומו של גיד הנשה היה ניכר אם נחטט הימנה והלוקח מבין שלא ניטל ונוטלו. ובגמרא פריך היכי זבני ישראל בשר מעובד כוכבים: גמ' ירך - שלמה משמע: חתוכה לא - אלא אם כן ניטל גידה דכיון דחתוכה היא סבר הלוקחה מן העובד כוכבים שניטל גידה ואוכלה בגידה: במקום שאין מכריזין - שכל הטבחים של אותו מקום ישראלים הם וכשבאה טרפה לידם אין מכריזין לומר נפלה טרפה באיטליז למכור לעובד כוכבים ובאותו מקום אין לוקחין בשר מן העובד כוכבים דשמא מכרו לו הטבחים טריפה ואין אנו יודעים אם באת היום טרפה לידם:מדלא קא בריין הני אבר מן החי נינהו - מן התורה לא הוי אבר מן החי כיון שמחוברים הם מעט הם ניתרין בשחיטה כאברים המדולדלים ואין בהם אלא מצות פרוש בלבד כדאמר בפרק בהמה המקשה (לעיל חולין דף עד.): משום אל תטוש - סבר כרב אשי דאמר בפ"ק (לעיל חולין דף יח:) דהיכא דדעתיה לחזור נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם א"נ ככ"ע ואת לא תיכול במקומו קאמר: רישא בכיבשא - יש שנותנים תרנגולת במים אחר שחיטה וטומנין אותה ברמץ להסיר הנוצה אע"ג דברישא בכיבשא לא שרי אלא היכא דאותביה אנחיריה היינו משום דיש בראש עצמות הרבה ודברים המעכבים את הדם מלצאת אבל בתרנגולת האש מישאב שאיב דמא ובה"ג כתוב האי מאן דמטוי רישא צריך לאתנוחי לבית השחיטה מתתאי כי היכי דנידוב דמא ואי אישתלי והפכיה מוקרא הוא דאסור באכילה ורישא גופה שרי משמע דלא אסור אלא משום קרום של מוח שיש בו דם ולכך גם המוח אסור שמתבשל בדם הקרום אבל תרנגולת דליכא למימר הכי שריא ונראה דגם חוטין שבלחי אסורין אם לא חתכן מתחלה שגם הם אסורין משום דם כדאמר לקמן (חולין דף קלג.): שני גידים הם - כאן פי' בקונטרס דקרי ליה פנימי משום דמובלע הרבה עד סמוך לעצם וחיצון משום דסמוך לבשר ואינו מובלע כל כך ובריש פירקין פירש בענין אחר: נאמנין עליו ועל החלב - בסתם חלב איירי דחלבו של גיד שרי ר' יהודה לגמרי ולא שייך למימר ביה נאמנות כדפירשתי ועוד דאי בחלב דגיד איירי הוה ליה לאקשויי ממתני' לשמואל דשרי לדברי הכל והכא אסר לד"ה ולשנויי דמותר דקאמר שמואל מן התורה קאמר כדמשני לעיל אברייתא ועוד דהול"ל עליו ועל חלבו אי אחלבו דגיד קאי אלא בסתם חלב איירי ופליגי דרבי מאיר סבר דאין נאמנין בגיד הנשה דצריך חטיטה ואיכא טירחא ובחלב נמי אע"ג דליכא טירחא כולי האי כמו בגיד החמירו עליה שלא להאמינו כיון דחמיר איסוריה ואיכא ביה נמי טירחא לכך אין נאמנין ולרבי יהודה נאמנין בגיד משום דלא בעי אלא גמימה ובחלב נמי אע"ג דאיכא ביה טירחא טפי מבגיד לרבי יהודה מכל מקום לית ביה טירחא כמו בגיד לרבי מאיר: חזרו לומר נאמנין - אגיד קאי ולא אחלב: חלב מאן דכר שמיה - לעיל (חולין דף פט:) דקאמר רבי יהודה אינו נוהג בשליל וחלבו מותר לא פריך הכי משום דחלבו מותר מילתא באפי נפשיה היא כדמפרש שמואל (לעיל חולין צב:) אבל הכא חדא מילתא היא ונאמנין עליו ועל החלב דנאמנין קאי אתרוייהו ומשמע דבתרוייהו קאתי לפלוגי עליה דרבי מאיר: