חוליןקטו.
טוען את הדף…
מַעֲשֵׂה שַׁבָּת לִיתַּסְרוּ, דְּהָא ״תִּיעַבְתִּי לְךָ״ הוּא. אָמַר קְרָא: ״כִּי קֹדֶשׁ הִיא לָכֶם״ – הִיא קֹדֶשׁ, וְאֵין מַעֲשֶׂיהָ קֹדֶשׁ. חוֹרֵשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמוֹר, וְחוֹסֵם פִּי פָרָה וְדָשׁ בָּהּ, לִיתַּסְרוּ, דְּהָא ״תִּיעַבְתִּי לְךָ״ הוּא! הַשְׁתָּא, וּמָה שַׁבָּת דַּחֲמִירָא, מַעֲשֶׂיהָ מוּתָּרִים; הָנֵי, לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? כִּלְאֵי זְרָעִים לִיתַּסְרוּ, דְּהָא ״תִּיעַבְתִּי לְךָ״ הוּא! מִדְּגַלִּי רַחֲמָנָא גַּבֵּי כִּלְאֵי הַכֶּרֶם ״פֶּן תִּקְדַּשׁ״ – ״פֶּן תּוּקַד אֵשׁ״, מִכְּלָל דְּכִלְאֵי זְרָעִים שְׁרוּ. וְאֵימָא: כִּלְאֵי כֶרֶם אֲסוּרִין בֵּין בַּאֲכִילָה בֵּין בַּהֲנָאָה, כִּלְאֵי זְרָעִים בַּאֲכִילָה אֲסִירִי, בַּהֲנָאָה שְׁרוּ. אִיתַּקּוּשׁ לְכִלְאֵי בְהֵמָה, דִּכְתִיב: ״בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם״, מָה בְּהֶמְתְּךָ – הַיּוֹצֵא מִמֶּנָּה מוּתֶּרֶת, אַף שָׂדְךָ – הַיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ מוּתָּר. וְכִלְאֵי בְהֵמָה גּוּפַיְיהוּ מְנָא לַן? מִדַּאֲסַר רַחֲמָנָא כִּלְאַיִם לַגָּבוֹהַּ, מִכְּלָל דִּלְהֶדְיוֹט שְׁרֵי. אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לִיתְּסַר! מִדַּאֲסַר רַחֲמָנָא מְחוּסַּר זְמַן לַגָּבוֹהַּ, מִכְּלָל דִּלְהֶדְיוֹט שְׁרֵי. שִׁילּוּחַ הַקֵּן לִיתְּסַר! לֹא אָמְרָה תּוֹרָה ״שַׁלַּח״ לְתַקָּלָה. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מִנַּיִן לְבָשָׂר בְּחָלָב שֶׁאָסוּר? תַּלְמוּד לוֹמַר ״אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל״, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״מְבֻשָּׁל״. מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״מְבֻשָּׁל״? לוֹמַר לְךָ יֵשׁ לְךָ בִּשּׁוּל אַחֵר שֶׁהוּא כָּזֶה, וְאֵי זֶה – זֶה בָּשָׂר בְּחָלָב. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹחָנָן:מעשה שבת - כגון המבשל בשבת ליתסרו באכילה לכל ישראל דהא הזהרתיך לתעבו ולהתרחק ממנו ואנן תנן במזיד לא יאכל הוא משום קנס אבל אחרים אוכלין בפ"ק (לעיל חולין טו.): ליתסרו - הזרעים והדישה דהא הרחקתיך מהם כל הנך דקאמר ליתסרו באכילה ובהנאה קאמר דליתסרו: הני לא כ"ש - אבל בבשר בחלב לא אמרינן האי ק"ו דהא כתיב לא תאכל כל שתיעבתי לך ומסתברא דאיסורא דקרא עליה קאמר דהא אכיל תועבה גופה אבל האי לא אכיל החרישה עצמה אלא הבא ממנה והחוסם והדש נמי לאו חסימה גופה קאכיל אלא מעשה הבא על ידה וילפינן משבת דאין הבא מכחה קדש: כלאי זרעים - הן עצמן תועבה וליתסרו: כלאים - אסירי לגבוה דתניא שור או כשב או עז פרט לכלאים בגמרא דהשוחט (לעיל חולין לח:): אותו ואת בנו - אינו אלא מחוסר זמן שהיום אסור ומחר מותר: שילוח הקן ליתסר - כגון נטל את האם מעל הבנים ובא לפנינו וחייבנוהו לשלח כדתנן לקמן (חולין דף קמא.) משלח ואינו לוקה תאסר לאכילה עולמית דהא נעבדה בה עבירה: לא אמרה תורה שלח לתקלה - וכאן הרי אמרה שלח דכתיב (דברים כב) לא תקח האם והדר שלח תשלח דאם לקחת אותה חזור ושלחה ואם היתה אסורה לא היה אומר לך שלחנה ויכשלו בה בני אדם וה"ה דמצי למימר נמי בכל הני מה שבת דחמירא כו' ומיהו מידי דמשכח פירוקא מגופיה לא יליף מאחריני לישנא אחרינא שילוח הקן ליתסר כל שילוח הקן ליתסר האם לעולם ואפילו שלחה דהא כל שתיעבתי לך הרי הוא לך לעולם בבל תאכל והרי אסרתיה לך באותה שעה וזה נראה לי עיקר דהא לא קאמר רב אשי דכל דבר שנעבדה בו עבירה ומתחלה הוא מותר אסור דאם כן החורש בשור וחמור והמרביע כלאים והחוסם יאסרו הבהמות ואנן לא פרכינן מינייהו מידי אלא מן היוצא מהן: שהוא כזה - שאסור באכילה כזה:היא קדש ואין מעשיה קדש - וא"ת ואימא למשרי בהנאה אבל באכילה אסירי כדפריך בסמוך גבי זרעים וי"ל דהיתר הנאה נפקא לן מלכם כדאמר במרובה (ב"ק דף עא.) ובאלו נערות (כתובות לד.) אפילו לרבי יוחנן הסנדלר דאוסר במבשל בשבת וקצת תימה לרבי יוחנן למה ליה למימר מקדש דמעשה שבת אסירי תיפוק ליה מכל שתיעבתי והיתר הנאה מלכם: חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה ודש בה ליתסרו - פי' השור והחמור ויש ספרים דגרסי השתא לגבוה שרו להדיוט מבעיא ולגבוה מנא לן דשרו דכתיב (ויקרא כג) ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה מכל אלה אי אתה מקריב פי' מעוך וכתות ונתוק וכרות אבל אתה מקריב קדשים שנעבדה בהן עבירה וא"ת הזרעים והדישה ליתסרו דמקרא דאלה על כרחך לא מישתרו לגבוה אלא בעלי חיים דאי כל מילי א"כ כל מעשה שבת נמי תיפוק ליה מאלה ול"ל היא קדש וי"ל דלא שייך מכל שתיעבתי לך הזרעים והדישה דלא תחסום אסור משום בהמה וכן לא תחרוש ולא משום חרישה וזריעה דאפילו בלאו חרישה אסור להנהיג בשור וחמור וא"ת ובסמוך בסוגיין פריך שילוח הקן ליתסר תיפוק ליה דאף לגבוה שרי מהאי קרא דאלה וי"ל דקרא דאלה בבהמה כתיב ולא בעופות ועוף מבהמה לא אתי משום דאין גדלות וקטנות פוסל בבהמה כמו בתורים ובני יונה וא"ת למה לי קרא דאלה הא מדאיצטריך קרא בפרק כל האסורין (תמורה כח:) מן הבהמה להוציא הרובע והנרבע מכלל דשאר קדשים שנעבדה בהן עבירה לא אסירי מכל שתיעבתי וכי תימא דלא אתא מן הבהמה אלא לאשמעינן מכלל דלהדיוט שרי ולא מיתסר מכל שתיעבתי מ"מ נילף חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה בק"ו מרובע ונרבע דבמיתה ושרי להדיוט וי"ל דאי לאו אלה הוה אסרינן להו מדכתיב מן הבקר כי היכי דממעטינן מיניה נעבד ואית ספרים דגרסי ומה שבת דחמירא אמרת היא קדש ואין מעשיה קדש הני לא כל שכן וכן גריס בקונטרס ופי' דבבשר וחלב לא אמרינן האי קושיא דמסתברא דכל שתיעבתי עליה רמינן דקא אכיל תועבה גופה אבל האי לא אכיל החרישה עצמה וכן חוסם לאו חסימה גופה קאכיל אלא הבא על ידה ממנה וילפינן משבת דאין הבא מכחה קודש וקשה דלמה לא יחשב בישול של שבת תועבה גופה כמו בישול של בשר בחלב ונראה דהיינו טעמא משום דבבשר בחלב הבישול ניכר אבל מעשה שבת אין ניכר שנעשה בשבת ואותו ואת בנו ושילוח הקן דפריך ליה מינייהו צ"ל דניכר בהם האיסור יותר ממה שניכר בחורש בשור וחמור וחוסם פי פרה ודש בה: פן תקדש פן תוקד אש - וא"ת והא איצטריך לאשמועינן דמצותו בשריפה הא כלאי זרעים אין מצותן בשריפה אבל בהנאה אסירי וי"ל דבלאו הכי פריך שפיר א"נ ליכתוב פן תשרף ומדכתיב תקדש משמע דאתא לאסור הנאה כקדש: כלאי זרעים באכילה אסירי בהנאה שרו - וא"ת לקמן (חולין דף קטז.) גבי מעביר עציץ דלא מיתסר כי אם בהוסיף מאתים אבל לא הוסיף שרי באכילה מדכתיב תרי קראי המלאה והזרע נימא ה"מ בהנאה אבל באכילה אסירי מכל שתעבתי לך כדבעי למימר הכא וי"ל דמאחר דאשכחן כלאי זרעים דשרו באכילה דאיתקוש לבהמה וכלאי הכרם אסורין אם כן סברא הוא בלא הוסיף כיון דלא מיתסר לגמרי כשאר כל כלאי הכרם יש לו להתיר אף באכילה כמו בכלאי זרעים: מדאסר רחמנא כלאים לגבוה מכלל דלהדיוט שרי - וא"ת ודלמא איצטריך קרא להקדישה ואח"כ הרביעה כלאים כדאמר פרק כל האסורים (תמורה כט.) גבי טרפה דאיצטריך לאסור לגבוה היכא דהקדישה ואח"כ נטרפה וי"ל דמ"מ הכא אי אתינן למיסר של הדיוט מכל שתעבתי לך כ"ש דלגבוה אסירא מכל שתעבתי לך אע"ג דהוקדש תחלה וכן י"ל גבי אותו ואת בנו בסמוך אי נמי מדגלי לך בטרפה שאין חילוק ה"ה בכלאים ומחוסר זמן: מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה - דכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה דאמר לעיל בפרק אותו ואת בנו (חולין דף פא.) נתקו הכתוב ללאו דאותו ואת בנו לעשה: לא אמרה תורה שלח לתקלה - תימה דשרינן הכא מהא סברא בלא שום קרא ובסוף פרק שני דקדושין (דף נז.) גבי צפרי מצורע דריש כל צפור טהורה תאכלו לרבות המשולחת וזאת אשר לא תאכלו לרבות השחוטה ופריך ואיפוך אנא ומשני רבא לא אמרה תורה שלח לתקלה והשתא למה לן קרא דכל צפור טהורה תאכלו להתיר דהכא שרינן מהאי טעמא שילוח הקן וי"ל דהתם כיון דכתיב לא תאכלו לאסור האחת הוה אמינא דאידך נמי אסירא משום דאתקוש צפרים אהדדי ולא הוה שרינן מטעם דלא אמרה תורה שלח לתקלה אי לאו דאיכא עדיין יתורא דכל צפור טהורה תאכלו ולא דמי לכל שתעבתי לך דהכא דלא כתיב בהדיא אשלוח הקן ומהך סברא איכא לאוקומי במילי אחריני: שאין ת"ל מבושל - לית ליה לר"ל הנך דרשות דדרשינן בסוף פרק כל שעה (פסחים דף מא.) מינה צלאו ואח"כ בשלו או לשאר משקים כו':