חוליןקב.
טוען את הדף…
לֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר״. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי אֶלְעָזָר סָבְרִי: כֹּל שֶׁאַתָּה מְצוֶּּוה עַל דָּמוֹ אַתָּה מְצוֶּּוה עַל אֵבָרָיו, וְהָנֵי טְמֵאִין נָמֵי, הוֹאִיל וְאַתָּה מְצוֶּּוה עַל דָּמָן אַתָּה מְצוֶּּוה עַל אֵבָרָין. וְרַבָּנַן סָבְרִי: ״לֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר״, אֶלָּא בָּשָׂר לְחוֹדֵיהּ, כֹּל שֶׁבְּשָׂרוֹ מוּתָּר – אַתָּה מְצוֶּּוה עַל אֵבָרָיו, וְכֹל שֶׁאֵין בְּשָׂרוֹ מוּתָּר – אִי אַתָּה מְצוֶּּוה עַל אֵבָרָיו. וְרַבִּי יְהוּדָה, לְמָה לֵיהּ קְרָא? לֵיתֵי אִיסּוּר אֵבֶר לֵיחוּל עַל אִיסּוּר טוּמְאָה, שֶׁכֵּן אִיסּוּרוֹ נוֹהֵג בִּבְנֵי נֹחַ! אִין הָכִי נָמֵי, וְכִי אִיצְטְרִיךְ קְרָא לְרַבִּי אֶלְעָזָר. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: אֵבֶר מִן הַחַי נוֹהֵג בִּבְהֵמָה חַיָּה וָעוֹף, בֵּין טְמֵאָה בֵּין טְהוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם״. כֹּל שֶׁאַתָּה מְצוֶּּוה עַל דָּמוֹ – אַתָּה מְצוֶּּוה עַל אֵבָרָיו, וְכֹל שֶׁאִי אַתָּה מְצוֶּּוה עַל דָּמוֹ – אִי אַתָּה מְצוֶּּוה עַל אֵבָרָיו, דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בִּטְהוֹרִין, שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר״, אֶלָּא בָּשָׂר לְחוֹדֵיהּ, כֹּל שֶׁבְּשָׂרוֹ מוּתָּר – אַתָּה מְצוֶּּוה עַל אֵבָרָיו, וְכֹל שֶׁאֵין בְּשָׂרוֹ מוּתָּר – אֵין אַתָּה מְצוֶּּוה עַל אֵבָרָיו. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בִּבְהֵמָה טְהוֹרָה בִּלְבַד. (סִימָן: שְׁמוּאֵל, שֵׁילָא, שִׁימִי). אָמַר רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל אָמַר רַב חִסְדָּא, וְאִיתֵּימָא רַב יוֹסֵף, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַבָּה בַּר שֵׁילָא אָמַר רַב חִסְדָּא, וְאִיתֵּימָא רַב יוֹסֵף, וְאָמְרִי לַהּ רַבָּה בַּר שִׁימִי אָמַר רַב חִסְדָּא, וְאִיתֵּימָא רַב יוֹסֵף: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר? אָמַר קְרָא ״וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ״. אָמַר רַב גִּידֵּל, אָמַר רַב: מַחְלוֹקֶת בְּיִשְׂרָאֵל, אֲבָל בְּבֶן נֹחַ – דִּבְרֵי הַכֹּל מוּזְהָר עַל הַטְּמֵאִין כַּטְּהוֹרִין. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: אֵבֶר מִן הַחַי – בֶּן נֹחַ מוּזְהָר עָלָיו עַל הַטְּמֵאִים כַּטְּהוֹרִים, וְיִשְׂרָאֵל אֵינוֹ מוּזְהָר אֶלָּא עַל הַטְּהוֹרִין בִּלְבַד. אִיכָּא דְּאָמְרִי ״טְהוֹרָה״, וְרַבִּי מֵאִיר. אִיכָּא דְּאָמְרִי ״טְהוֹרִים״, וְרַבָּנַן. אָמַר רַב שֵׁיזְבִי: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא, אָכַל אֵבֶר מִן הַחַי מִמֶּנָּה אֵינוֹ סוֹפֵג אַרְבָּעִים, וְאֵין שְׁחִיטָה מְטַהַרְתָּהּ. בְּמַאי? אִילֵימָא בְּיִשְׂרָאֵל – פְּשִׁיטָא דְּאֵין שְׁחִיטָה מְטַהַרְתָּהּ! אֶלָּא לָאו בִּבְנֵי נֹחַ, מִכְּלָל דְּאָסוּר. רַבִּי מָנִי בַּר פַּטִּישׁ רָמֵי רֵישָׁא אַסֵּיפָא, וּמְשַׁנֵּי: רֵישָׁא בְּיִשְׂרָאֵל, וְסֵיפָא בְּבֶן נֹחַ. אָמַר רַב: אֵבֶר מִן הַחַי צָרִיךְ כְּזַיִת, מַאי טַעְמָא? אֲכִילָה כְּתִיבָה בֵּיהּ. מֵתִיב רַב עַמְרָם: אָכַל אֵבֶר מִן הַחַי מִמֶּנָּה – אֵינוֹ סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים, וְאֵין שְׁחִיטָה מְטַהַרְתָּהּ. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ בָּעֵינַן כְּזַיִת – תִּיפּוֹק לֵיהּ דְּקָאָכֵל כְּזַיִת. כִּדְאָמַר רַב נַחְמָן, בְּמַשֶּׁהוּ בָּשָׂר גִּידִין וַעֲצָמוֹת, הָכָא נָמֵי בְּמַשֶּׁהוּ בָּשָׂר גִּידִין וַעֲצָמוֹת. תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב:לא תאכל הנפש עם הבשר - לא תאכל ממנו בעוד שהנפש עמו וזו היא אזהרה לאבר מן החי: טמאין אתה מצווה על דמן - בכריתות בפרק דם שחיטה (כריתות דף כא.) לא יצאו מכלל אזהרתו אלא שרצים ודגים וחגבים ומהלכי שתים: לא תאכל הנפש עם הבשר - משמע הא אין דם הנפש עמו אכול: שכן איסורו נוהג בבני נח - שאף הם הוזהרו עליו דכתיב (בראשית ט) אך בשר בנפשו דמו וגו' ור' יהודה הא שמעינן ליה גבי גיד לעיל (חולין דף ק:) דמשום האי טעמא חייל אטמאה שכן איסורו נוהג בבני נח: כי איצטריך קרא - לאסרו לר' אלעזר איצטריך דאסר ליה בטמאה כר' יהודה ולית ליה איסור חל על איסור באיסור חמור אי לאו דכתביה קרא: תניא נמי הכי - כר' יוחנן דרבי אלעזר ורבנן מהאי קרא ילפי: וכל שאי אתה מצווה על דמו - דגים וחגבים: אלא בבהמה טהורה - ולא בחיה ועוף ואע"פ שהן טהורין: מבקרך ומצאנך - וכתיב בתריה אבר מן החי: אבל בן נח מוזהר - על הכל דכל דקרינא ביה בשר לחודיה אכול קרינא ביה אבר מן החי לא תאכל: אית דאמרי טהורה - קתני ואבהמה קאי כר' מאיר ואית דאמרי טהורים קתני ואף חיה ועוף במשמע: אף אנן נמי תנינא - במסכת טהרות דבן נח מוזהר על הטמאין והתם (פ"א מ"א) קאמר י"ג דבר נאמרו בנבלת עוף טהור וכך וכך בנבלת עוף טמא וזו היא מהן: אכל אבר מן החי ממנה - בעוף טמא קא מיירי: אינו סופג - וקסבר אינו נוהג בטמאים כרבנן: ה"ג ואין שחיטתה מטהרתה - ואעוף טמא קאי וקאמר דאין שחיטתה מטהרתה והא דנקיט לה לשון נקבה משום דרישא אתחיל בה לשון נקבה דתנן בה הכי נבלת עוף טמא צריכה מחשבה כו': במאי - קתני סיפא אין שחיטתו מטהרתו אי נימא בישראל פשיטא דהא טמא הוא והא ליכא לפרושי מטהרתו מידי טומאת נבלות דעוף טמא אין לו שום טומאה אפילו בבית הבליעה וע"כ אין מתירתו באכילה קאמר אלא לבן נח קאמר שאין שחיטתו מתירתו לו באכילה כל זמן שהוא מפרכס כדאמרינן בפ"ב (לעיל חולין דף לג.) דבן נח לאו בשחיטה תליא מילתא כו' וגבי טהורה הוא דאמרינן שחיטה מכשרא ליה לבן נח מיגו דמכשרא ליה לישראל דליכא מידי דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור שמעינן מינה דאפילו רבנן מודו דבן נח מוזהר על הטומאה באבר מן החי: רמי רישא אסיפא - קתני רישא אינו סופג אלמא אין אבר מן החי נוהג בטמאין והדר תני אין שחיטתו מטהרתו וליכא לאוקומא אלא באבר מן החי אלמא נוהג: רישא בישראל וסיפא בבן נח - ורבנן היא. ומעיקרא כי רמייה הוה משמע ליה נמי סיפא בבן נח ומיהו לא הוה ידע טעמא והדר פשטה דאפי' למ"ד אין נוהג בטמאין בישראל הוא דקאמר דקרינא ביה כל שאין בשרו מותר אי אתה מצווה על אבריו אבל בבן נח מודה: אבר מן החי צריך כזית - אע"ג דתרי קראי כתיבי חד לאבר מן החי וחד לבשר מן החי לא תימא דאתרבי אבר אע"ג דאין בו שיעור אלא ודאי יש בו שיעור בעינן דאין אכילה בפחות מכזית: אכל אבר מן החי ממנה - מעוף טמא: אינו סופג - דאינו נוהג בטמאין ועל כרחך בדאיכא שיעור דאיסור אבר מן החי בטהורה עסקינן דאי ליכא שיעור פשיטא דאינו סופג ואי ס"ד איסור אבר מן החי בכזית וה"נ דאכל כזית אמאי אינו סופג והא איכא כזית ואיכא לאו דלא (יאכל כי) שקץ הם (ויקרא יא): כדאמר רב נחמן - לקמן: במשהו בשר וגידין ועצמות - משלימין לכזית דמשום טומאה לא מחייב דאין בגידין ועצמות טעם טמא ומשום אבר מחייב דלהכי פלגינהו קרא לאבר מן החי ובשר מן החי דמיחייב אאבר אף על גב דאין שיעור בשר ואבשר אע"פ שאינו אבר:ורבי יהודה למה ליה קרא ליתי איסור אבר מן החי וליחול אאיסור טומאה שכן איסורו נוהג בבני נח - פי' כדשמעינן ליה לעיל (חולין דף ק:) גבי גיד דמההוא טעמא חייל אאיסור טומאה וא"ת ודילמא מהכא יליף וי"ל דלא מצי למילף מהכא דאיסור מוסיף הוא דאיתוסף ביה איסור אבר מן החי לבני נח אבל גיד לא נאסר אלא לבני יעקב ולא הוי אלא איסור חמור: כי איצטריך לר' אלעזר - וא"ת אי קסבר בהמה בחייה לאברים עומדת אם כן איסור בת אחת היא ואפי' למאן דלית ליה בחמור על קל מודה וי"ל דאיסור טומאה קדים בעוד שלא נקשרו אברים בגידים: ורבי מאיר אומר אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד - הקשה רבינו אפרים דתנן בריש מסכת טהרות י"ג דברים נאמרו בנבלת עוף טהור כו' והאוכל אבר מן החי ממנה סופג את הארבעים ומליקתה ושחיטתה מטהרת טרפתה מטומאתה דברי ר' מאיר וי"ל דדברי ר' מאיר לא קאי אכולה מילתא אלא לענין שחיטה ומליקה נקט ליה דפליג עליה ר' יהודה בזבחים בס"פ טבול יום (זבחים דף קה:) דהא דקתני נמי התם דמטמא טומאת אוכלין בכביצה לא אתי כרבי מאיר ולא אמרינן מדסיפא ר' מאיר רישא נמי ר"מ ומיהו לפי מה שרצה הש"ס לדקדק שם מדסיפא רבי מאיר רישא נמי ר' מאיר קשה דאדרבה מדמציעתא דאבר מן החי לאו ר' מאיר רישא נמי לאו ר' מאיר וי"ל דהוה מצי למימר וליטעמיך וק"ק לשון הגמרא התם דקאמר מאן שמעת ליה דאית ליה דמליקתה ושחיטתה מטהרת טרפתה מטומאה ר"מ אמאי צריך לדקדק בענין זה הא קתני בה בהדיא דברי ר"מ: אלא לאו בבני נח - דאין שחיטתו מתירתו באכילה כל זמן שמפרכסת גבי נבלת עוף טהור דקתני רישא ושחיטתה מטהרת טרפתה מטומאתה ולא קתני דאין שחיטה מטהרתו כדקתני סיפא גבי טהורה דוקא הוא דאמר שחיטה מכשרה ליה לבני נח מגו דמכשרה לישראל דליכא מידי דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור ותימה דתקשה מהך משנה לרב אחא בר יעקב דאמר לעיל בפ"ב (חולין דף לג.) דאין מזמנין עובד כוכבים על בני מעים ומיהו בלאו הכי אמר לעיל דתניא דלא כוותיה וקושית המשנה אינה פשוטה כל כך: