יבמותצא:
טוען את הדף…
רָבִינָא אָמַר, לְעִנְיַן קׇרְבָּן קָתָנֵי: עָשׂוּ בֵּית דִּין בְּהוֹרָאָתָן — כִּזְדוֹן אִישׁ בָּאִשָּׁה, וְלָא מַתְיָא קׇרְבָּן. עַל פִּי עֵדִים — כְּשִׁגְגַת אִישׁ בְּאִשָּׁה, וּמַתְיָא קׇרְבָּן. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא קַמַּיְיתָא — רַבָּנַן הִיא, וְתָרֵיץ הָכִי: חוּץ מֵאֵשֶׁת אִישׁ, וְשֶׁנִּיסֵּת עַל פִּי בֵּית דִּין. מֵתִיב עוּלָּא: מִי אָמְרִינַן מַאי הֲוָה לַהּ לְמִיעְבַּד? וְהָתְנַן: כָּתַב לְשֵׁם מַלְכוּת שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת, לְשֵׁם מַלְכוּת מָדַי, לְשֵׁם מַלְכוּת יָוָן, לְבִנְיַן הַבַּיִת, לְחוּרְבַּן הַבַּיִת, הָיָה בַּמִּזְרָח וְכָתַב בַּמַּעֲרָב, בַּמַּעֲרָב וְכָתַב בַּמִּזְרָח — תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה, וְכׇל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ בָּהּ. וְאַמַּאי? לֵימָא: מַאי הֲוָה לַהּ לְמִיעְבַּד! אִיבְּעִי לַהּ לְאַקְרוֹיֵי לְגִיטָּא. אָמַר רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי, תָּא שְׁמַע: הַכּוֹנֵס אֶת יְבִמְתּוֹ וְהָלְכָה צָרָתָהּ וְנִשֵּׂאת, וְנִמְצֵאת זוֹ אַיְלוֹנִית — תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה, וְכׇל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ בָּהּ. וְאַמַּאי? נֵימָא: מַאי הֲוָה לַהּ לְמִיעְבַּד? אִיבְּעִי לַהּ לְאַמְתּוֹנֵי. אָמַר אַבָּיֵי, תָּא שְׁמַע: כׇּל עֲרָיוֹת שֶׁאָמְרוּ פּוֹטְרוֹת צָרוֹתֵיהֶן, הָלְכוּ צָרוֹת וְנִישְּׂאוּ וְנִמְצְאוּ אֵלּוּ אַיְלוֹנִיּוֹת — תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה, וְכׇל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ בָּהּ. וְאַמַּאי? נֵימָא: מַאי הֲוָה לַהּ לְמִיעְבַּד? אִיבְּעִי לַהּ לְאַמְתּוֹנֵי. אָמַר רָבָא, תָּא שְׁמַע: כָּתַב סוֹפֵר גֵּט לָאִישׁ וְשׁוֹבָר לָאִשָּׁה, וְטָעָה וְנָתַן גֵּט לָאִשָּׁה וְשׁוֹבָר לָאִישׁ, וְנָתְנוּ זֶה לָזֶה וְזֶה לָזֶה, וּלְאַחַר זְמַן הֲרֵי הַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי הָאִישׁ, וְשׁוֹבָר מִתַּחַת יְדֵי הָאִשָּׁה — תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה, וְכׇל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ בָּהּ. וְאַמַּאי? נֵימָא: מַאי הֲוָה לַהּ לְמֶיעְבַּד! אִיבְּעִי לַהּ לְאַקְרוֹיֵי לְגִיטָּא. אָמַר רַב אָשֵׁי, תָּא שְׁמַע: שִׁינָּה שְׁמוֹ וּשְׁמָהּ, שֵׁם עִירוֹ וְשֵׁם עִירָהּ — תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה, וְכׇל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ בָּהּ. וְאַמַּאי? נֵימָא: מַאי הֲוָה לַהּ לְמִיעְבַּד! אִיבְּעִי לַהּ לְאַקְרוֹיֵי לְגִיטָּא. אָמַר רָבִינָא, תָּא שְׁמַע: כְּנָסָהּ בְּגֵט קֵרֵחַ תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה כּוּ׳ — אִיבְּעִי לַהּ לְאַקְרוֹיֵי לְגִיטָּא. רַב פָּפָּא סָבַר לְמִיעְבַּד עוֹבָדָא בְּמַאי הֲוָה לַהּ לְמִיעְבַּד. אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרַב פָּפָּא: וְהָתַנְיָא כׇּל הָנֵי מַתְנְיָיתָא! אֲמַר לֵיהּ: וְלָאו שַׁנִּינְהוּ! אֲמַר לֵיהּ: וְאַשִּׁינּוּיֵי לֵיקוּ וְלִיסְמוֹךְ! (וּפְסַק). אָמַר רַב אָשֵׁי, וּלְקָלָא לָא חָיְישִׁינַן. הֵי קָלָא? אִילֵּימָא קָלָא דְּבָתַר נִשּׂוּאִין — הָא אַמְרַהּ רַב אָשֵׁי חֲדָא זִימְנָא, דְּאָמַר רַב אָשֵׁי:ולא מייתא קרבן - דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור כדילפינן בהוריות (דף ב:) מבעשותה: הך קמייתא - דקתני חוץ מאשת איש כולה רבנן היא ולא תיתני שניסת דמשמע אבל בעדים לא אלא תריץ ושניסת ומשתמעין תרוייהו: חוץ מאשת איש - דהיינו בעדים ושניסת ע"פ ב"ד בעד אחד דתרוייהו בעו גט וכיון דבעינן גיטא אלמא מילתא היא ומתסרא אקמא: כתב לשם מלכות שאינה הוגנת - סופר שהיה צריך למנות למלכי ישראל או לשם מלכות אחרת כגון לשם מלכי רומי ותנא קרי לה שאינה הוגנת משום דאין להם לא כתב ולא לשון כדכתיב (עובדיה א׳:ב׳) בזוי אתה מאד: תצא מזה ומזה - אם ניסת באותו גט: כל הדרכים - כל הנך קלקולי דמתני': מאי הוה לה למיעבד - סבורה היתה שהוא גט כשר: לאקרויה לגיטא - לפני חכם: והלכה צרתה ונשאת - לשוק שנפטרה בייבום חברתה ואח"כ נמצאת זו אילונית ואין ביאתה פוטרת צרתה כדאמר בפ"ק (דף יב.) פרט לאילונית שאין יולדת: תצא - צרתה מזה שניסת לו ומיבמה ורבי עקיבא היא (לקמן יבמות דף צב.) דעביד חייבי לאוין כגון יבמה לשוק כחייבי כריתות כאשת איש ממש: כל עריות שאמרו פוטרות צרותיהן - לשוק בלא חליצה ויבום כגון ט"ו נשים דפ"ק (דף ב.): הלכו צרות אלו ונישאו - לשוק ונמצאת הערוה אילונית ונודע שהוזקקה צרתה לייבום למפרע דערוה אילונית אינה פוטרת צרתה דאילונית מקח טעות הוא ולאו אשתו היא ואין זו צרת ערוה וזקוקה ליבם כדתנן בפ"ק (שם) וכולן שמתו או שמיאנו או שנמצאו אילונית צרותיהן מותרות: תצא - הצרה מזה ומזה כו': גט לאיש ושובר לאשה - שהבעל נותן שכר הגט והאשה כותבת שובר לגבות כתובתה מן בעלה ולתת לו השובר שאם לא היתה נותנת לו שובר לא יפרע לה כתובה: ונתנו זה לזה - כסבורה זו לקבל גט מיד בעלה וקבלה שובר והיא נתנה לו גט: גט קרח - בגט מקושר קמיירי כדאמר בבבא בתרא (דף קס.) גט פשוט עדיו מתוכו גט מקושר עדיו מאחוריו כשהיה כופלו חותם העד על הכפל וחוזר וכופלו וחותם עד שני וכן שלישי ואם היו קשריו מרובים מעדיו היינו גט קרח ופסול: סבר למיעבד עובדא במאי הוה לה למיעבד - ולהחזיר לבעלה אשת איש שנשאת בעדים: והתניא כל הני - ולא אמרינן מאי הוה לה למיעבד: אמר ליה ולא שנינהו אמר ליה ואשינויי לסמוך - אם זה דוחק ומתרץ לדחוק התשובה אנן ממילא שמעינן דלא אמרינן מאי הוה לה למיעבד
(: ופסק.) ונמנע ולא עבד עובדא: ולקלא לא חיישינן - אם ניסת בבית דין ואח"כ יצא קול שבעלה חי ולפנינו לא בא:רבינא אמר לענין קרבן קתני - והכי קאמר עשו ב"ד בהוראתן כזדון איש באשה וליכא למימר משום דחשיבא כמזידה הוא דלא מיחייבא קרבן משום דהוי לה למידק דהא תנן (לעיל יבמות פז: ע"ש) הורוה ב"ד לינשא וחזרה וקלקלה חייבת בקרבן שלא הורוה אלא לינשא ויותר קרובה היא למזיד כשקלקלה מכשניסת אלא טעמא משום יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור דהכי אית ליה לר' שמעון בפ"ק דהוריות (דף ג:) והאי דנקט הכא כזדון איש באשה סימנא בעלמא הוא: מלכות יון כו' - והא דאמר בע"ז (דף י.) דבגולה אין מונין אלא למלכות יון בלבד אר"ת דהיינו בשאר שטרות דבגט שייך שלום מלכות דדבר גדול הוא בעיניהם להפריד איש מאשתו ואין מונין אלא למלכות אותה העיר בלבד: היה במזרח וכתב במערב - לא כמו שפירש ריב"ן דאבעל קאי דבהדיא אמרי' בגיטין (ד' פ. ושם) היה במזרח מאן אילימא בעל היינו שינה שם עירו אלא סופר כדאמר להו רב לספרי כי יתביתו בהיני כתובו בהיני כו' וא"ת בשלמא בעדים צריך לכתוב מקום שחותמים דאיכא קפידא שיכולין לבא לידי הזמה אבל בסופר מאי קפידא איכא ועוד תימה דעכשיו נוהגין לכתחלה שהסופר כותב כתובה בעיר זו ושולחה לחתן לעיר אחרת שהוא מקום חופה וכותבין שם עיר החופה ששם חותמין ושמא י"ל הא דנקט הגמרא היה סופר במזרח לאו דוקא משום סופר אלא משום עדים אלא משום דמתני' קתני היה במזרח לשון יחיד דמשמע סופר ואורחא דמילתא דבמקום שהסופר כותב שם עדים חותמים וליכא פסולא אלא משום עדים ורב דקאמר נמי לסופרים לא היה מקפיד אלא משום עדים ובשאר שטרות אפילו שינה מקום עדים דיעבד כשר כדקתני באחד דיני ממונות (סנהדרין לב. ושם) שטר שזמנו כתוב באחד בניסן אע"פ שבאו עדים ואמרו באחד בניסן עמנו הייתם שטר כשר ועדיו כשרים חיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו אלא בגיטין החמירו והא דגיטין המאוחרים כשרים היינו כשהעדים והסופר היו באותה העיר בזמן הכתוב בגט וא"ת מצאו באשפה אמאי כשר לרבי מאיר ניחוש שמא איחרו וכתבו ולא חש הסופר להיות בעיר ביום הכתוב בו וזרקו לאשפה וההוא דהיה במזרח כר"מ נמי אתי כדמוכח בהמגרש (גיטין פו.) לפר"ת גבי גיטין פסולים דפריך והא איכא שלום מלכות דפי' דלאו אשלום מלכות קפדינן דההוא מותר אפי' לכתחלה לרבנן דר' מאיר כמו שאנו כותבים לבריאת עולם אלא מסיפא דהיה במזרח וכתב במערב פריך וכן מוכח בפר"ח דגרס האיכא כתב לשם מלכות כו' משמע דמסיפא פריך ומוכחא סוגיא דאתיא כר' מאיר ואר"י דלא מחזקינן ליה כמאוחר דמסתמא בו ביום שנמצא נכתב כמו שמוכיח מתוכו ומסתמא שם היה הסופר וכתב מקומו אי נמי בידוע שהסופר שם [וע"ע תוס' גיטין פ. ד"ה כי יתביתו]: תא שמע כל עריות כו' - ס"ד בכונס יבמתו שייך למימר איבעי לה לאמתוני שהיתה בחזקת איסור לשוק עומדת ואין לה להנשא עד שיתברר הדבר שמותרת לשוק אבל כאן בחזקת היתר לשוק עומדת: תא שמע כתב סופר גט לאיש כו' - ס"ד דהכא לא שייך איבעי לה לאקרויי גיטא כמו לעיל דמיירי אפילו אקריאת גיטא אחר כתיבה קודם נתינה ועייליה לבי ידיה ואיחלף ומשני דאיבעי לה לאקרויי לגיטא לאחר שנתן לה הסופר: תא שמע שינה שמו ושמה כו' - כגון שיש לו ב' שמות אחד ביהודה ואחד בגליל והיה ביהודה וכתב שם של גליל ס"ד דהכא מאי ה"ל למיעבד אע"ג דאקרויה לגיטא קס"ד כשר ומשני דאיבעי לה לאקרויה גיטא ולשאול ולאסוקי דעתא דכאן ביהודה אין שמו כך: שם עירו ושם עירה - נראה לר"י דלא חיישינן לכתוב מקום עמידתו באותו יום אלא מקום עיקר דירתו דהא בגיטין הבאים ממדינת הים אי אפשר לידע מקום עמידתם באותו יום: תא שמע כנסה בגט קרח - ס"ד דהכא לא פשעה כל כך דלא איבעי לה לאסוקי אדעתא דמיפסיל בהכי ומשני דאיבעי לה לאקרויי גיטה בבית דין הבקיאין בדבר הרבה ואין הגמרא מביא הנך משניות כסדר המשנה אלא כסדר הראוי להקשות זה אחר זה דלא מיתרצא בתרייתא בשינויא קמייתא כדפרישית [וע"ע תוס' כתובות קב: ד"ה ת"ש מתו]: