טוען את הדף…
הוּא אָסוּר בְּאִמָּהּ, וּבְאֵם אִמָּהּ, וּבְאֵם אָבִיהָ, וּבְבִתָּהּ, וּבְבַת בִּתָּהּ, וּבְבַת בְּנָהּ, וּבַאֲחוֹתָהּ בִּזְמַן שֶׁהִיא קַיֶּימֶת. וְהָאַחִין מוּתָּרִין. וְהִיא אֲסוּרָה בְּאָבִיו, וּבַאֲבִי אָבִיו, וּבִבְנוֹ, וּבְבֶן בְּנוֹ, בְּאָחִיו, וּבְבֶן אָחִיו. מוּתָּר אָדָם בִּקְרוֹבַת צָרַת חֲלוּצָתוֹ. וְאָסוּר בְּצָרַת קְרוֹבַת חֲלוּצָתוֹ. גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ: גָּזְרוּ שְׁנִיּוֹת בַּחֲלוּצָה, אוֹ לֹא? בְּעֶרְוָה דְּאוֹרָיְיתָא — גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן שְׁנִיּוֹת, בַּחֲלוּצָה — לָא גְּזַרוּ רַבָּנַן שְׁנִיּוֹת, אוֹ דִלְמָא לָא שְׁנָא. תָּא שְׁמַע: הוּא אָסוּר בְּאִמָּהּ וּבְאֵם אִמָּהּ, וְאִילּוּ ״אֵם אֵם אִמָּהּ״ — לָא קָתָנֵי! דִּלְמָא הַיְינוּ טַעְמָא דְּלָא תָּנֵי, מִשּׁוּם דְּקָבָעֵי לְמִיתְנֵי סֵיפָא ״וְהָאַחִין מוּתָּרִין״, וְאִי תָּנָא ״אֵם אֵם אִמָּהּ״, הֲוָה אָמֵינָא: הָאַחִין מוּתָּרִין דַּוְקָא בְּאֵם אֵם אִמָּהּ, אֲבָל בְּאֵם אִמָּהּ וּבְאִמָּהּ — לֹא. וְלִיתְנֵי ״אֵם אֵם אִמָּהּ״, וְלִיתְנֵי ״הָאַחִין מוּתָּרִין בְּכוּלָּן״! קַשְׁיָא. תָּא שְׁמַע: הִיא אֲסוּרָה בְּאָבִיו וּבַאֲבִי אָבִיו. קָתָנֵי מִיהָא אֲבִי אָבִיו, מַאי לָאו, מִשּׁוּם חוֹלֵץ דְּהָוְיָא לַהּ כַּלַּת בְּנוֹ! לָא, מִשּׁוּם מִיתָנָא, דְּהָוְיָא לַהּ כַּלַּת בְּנוֹ. תָּא שְׁמַע: וּבְבֶן בְּנוֹ. מַאי לָאו, מִשּׁוּם חוֹלֵץ, דְּהָוְיָא לַהּ (מִשּׁוּם) אֵשֶׁת אֲבִי אָבִיו! לָא, מִשּׁוּם מִיתָנָא, וְהָוְיָא לַהּ אֵשֶׁת אֲחִי אֲבִי אָבִיו. הָא אַמֵּימָר מַכְשַׁר בְּאֵשֶׁת אֲחִי אֲבִי אָבִיו! אַמֵּימָר מוֹקֵי לַהּ בְּבַר בְּרָא דְּסָבָא. אִי הָכִי, הַיְינוּ אָחִיו וּבֶן אָחִיו? תְּנָא אָחִיו מִן הָאָב, וְקָתָנֵי אָחִיו מִן הָאֵם. תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: אַרְבַּע מִדִּבְרֵי תוֹרָה, וְאַרְבַּע מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים: אָב וּבְנוֹ, אָחִיו, וּבֶן אָחִיו — מִדִּבְרֵי תוֹרָה. אֲבִי אָבִיו, וַאֲבִי אִמּוֹ, בֶּן בְּנוֹ, וּבֶן בִּתּוֹ — מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים קָתָנֵי מִיהָא אֲבִי אָבִיו. מַאי לָאו, מִשּׁוּם חוֹלֵץ, וְהָוְיָא לַהּ כַּלַּת בְּנוֹ! לָא, מִשּׁוּם מִיתָנָא, דְּהָוְיָא לַהּ כַּלַּת בְּנוֹ. תָּא שְׁמַע: אֲבִי אִמּוֹ. מַאי לָאו, מִשּׁוּם חוֹלֵץ, דְּהָוְיָא לַהּ כַּלַּת בִּתּוֹ! לָא, מִשּׁוּם מִיתָנָא, דְּהָוְיָא לַהּ כַּלַּת בִּתּוֹ. תָּא שְׁמַע: וּבֶן בְּנוֹ. מַאי לָאו, מִשּׁוּם חוֹלֵץ, דְּהָוְיָא לַהּ אֵשֶׁת אֲבִי אָבִיו! לָא, מִשּׁוּם מִיתָנָא, וְהָוְיָא לַהּ אֵשֶׁת אֲחִי אֲבִי אָבִיו. וְהָא אַמֵּימָר מַכְשִׁיר בְּאֵשֶׁת אֲחִי אֲבִי אָבִיו! אַמֵּימָר מוֹקֵים לַהּ מִשּׁוּם חוֹלֵץ, וְקָסָבַר גָּזְרוּ שְׁנִיּוֹת בַּחֲלוּצָה. תָּא שְׁמַע: וּבְבֶן בִּתּוֹ. מַאי לָאו, מִשּׁוּם חוֹלֵץ, דְּהָוְיָא לַהּ אֵשֶׁת אֲבִי אִמּוֹ! לָא, מִשּׁוּם מִיתָנָא, דְּהָוְיָא לַהּ אֵשֶׁת אֲחִי אֲבִי אִמּוֹ. וְהָא גַּבֵּי שְׁנִיּוֹת דְּעֶרְוָה לֹא גָּזְרוּ! אֶלָּא לָאו, מִשּׁוּם חוֹלֵץ, וּשְׁמַע מִינַּהּ גָּזְרוּ שְׁנִיּוֹת בַּחֲלוּצָה? שְׁמַע מִינַּהּ. מוּתָּר אָדָם וְכוּ׳. אָמַר רַב טוֹבִי בַּר קִיסְנָא אָמַר שְׁמוּאֵל: הַבָּא עַל צָרַת חֲלוּצָה — הַוָּלָד מַמְזֵר. מַאי טַעְמָא? בְּאִיסּוּרַהּ קָיְימָא. אָמַר רַב יוֹסֵף, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: מוּתָּר אָדָם בִּקְרוֹבַת צָרַת חֲלוּצָתוֹ. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא צָרָה אַבָּרַאי, מִשּׁוּם הָכִי מוּתָּר בַּאֲחוֹתָהּ. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ צָרָה כַּחֲלוּצָה דָּמְיָא, אַמַּאי מוּתָּר? לֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר: בֵּין הוּא, בֵּין אַחִין — אֵין חַיָּיבִין לֹא עַל הַחֲלוּצָה כָּרֵת, וְלֹא עַל צָרָתָהּ כָּרֵת. אָמַר לָךְ רַבִּי יוֹחָנָן: וְתִסְבְּרַאּ אֲחוֹת חֲלוּצָה דְּאוֹרָיְיתָא? וְהָאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כָּאן שָׁנָה רַבִּי אָחוֹת גְּרוּשָׁה מִדִּבְרֵי תוֹרָה, אֲחוֹת חֲלוּצָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. מַאי שְׁנָא הַאי, וּמַאי שְׁנָא הַאי?הוא אסור כו' - כל הנך עריות דאורייתא נינהו באשתו וגזרינהו רבנן בחלוצתו: בזמן שהיא קיימת - אאחותה קאי ולא אשאר עריות: באביו - משום כלתו: ובאבי אביו - משום כלת בנו. אע"ג דבאשתו גמורה אין אסורה לאבי אביו אלא מדברי סופרים דהא כלת בנו משניות דרבנן היא ואפילו הכי גזרוה רבנן נמי בחלוצה: בבנו - משום אשת אב: בבן בנו - משום אשת אבי אביו שהיא מן השניות: באחיו - משום אשת אח: בבן אחיו - משום אשת אחי אביו: מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו - ולא אמרינן צרה כחלוצה ואסור בקרובותיה: ואסור בצרת קרובת חלוצתו - ראובן חלץ ללאה ורחל נשואה לנכרי ולה צרה ומת הנכרי אסורה הצרה לראובן וטעמא מפרש בגמרא: גמ' גזרו שניות בחלוצה או לא - כגון אם אם אמה ואם אם אביה דגבי אשתו מיתסרו עליה משום שניות כדתני רבי חייא בפרק כיצד (לעיל יבמות דף כב.) רביעי שבחמיו ושבחמותו שניה הכא מאי: בערוה דאורייתא - כלומר באשתו דאמה ואם אמה הוה ערוה דאורייתא גזרו רבנן שניות אבל בחלוצה דאפילו עריות דידה דרבנן לא גזרו שניות בהן: או דלמא לא שנא - וממתני' לא דייק דקתני היא אסורה באבי אביו משום כלת בנו דהוי שניה הא קמייתינן לה לקמן עלה דהא מילתא ומדחי ליה למימר לאו משום חולץ אלא בשביל המת שהיתה זו אשתו גמורה לפיכך אבי אביו אסור בה משום כלת בנו: ה"א האחין מותרין - לא קאי אלא אאם אם אמה דלא גזרו שניות בזיקה אבל אמה ואם אמה דהוו להו עריות דאורייתא לגבי אשה גמורה לא משתרו אחין דגזרו עריות בזיקה ואפי' לאחר חליצה נימא דאיהו שליחותייהו עבד משום הכי לא תנייה: ת"ש מבן בנו מאי לאו משום חולץ דהוי ליה אשת אבי אביו - והיא מן השניות: לא משום מיתנא - שהיתה זו אשתו גמורה ואסורה על בן בנו של חולץ דהויא לה אשת אחי אבי אביו וקס"ד דהא נמי משניות היא: והא אמימר מכשר כו' - בפרק כיצד (לעיל יבמות דף כא:): אמימר מוקי לה - להאי בן בנו דמתני' אסבא אביהן של מת וחולץ דתנא ברישא דקתני היא אסורה באביו והדר תני ובבנו של אביו שהוא אחי המת והחולץ וקמה עליה בלא יבנה משחלץ לה האחד ולבן בנו של אביהם דהויא ליה אשת אחי אביו: וקתני אחין מן האם - שהיה זה אחיו מן האם או בן אחיו מן האם ולאו משום חולץ דא"כ הויא לה שניות בחלוצה דהא ליתא אלא אשת אחי האב מן האם והא בשניות תנינן לה אלא משום מיתנא דהוי שניה משום ערוה דאורייתא דאשתו מעלייתא הוה וכגון שהיו היבם והחולץ אחין מן האב ומן האם ולשניהם אח מן האם שלא מן האב: דתני רבי חייא - בחלוצה: ארבע מדברי תורה - כלומר דלגבי אשתו הויין דאורייתא: אב - של חולץ אסור בה מן התורה מפני המת דהויא ליה כלתו של אב: ובנו - של חולץ שהיה המת אחי אביו וערוה היא לגביה: ואחיו - של חולץ דהוה נמי אחי המת וקם ליה בלא יבנה: ובן אחיו - של חולץ שהיה המת אחי אביו: אבי אביו - משום כלת בנו: ואבי אמו - משום כלת בתו: ובן בנו - קס"ד משום חולץ דהויא ליה אשת אבי אביו: ובן בתו - דהויא ליה אשת אבי אמו. וכל הנך שניות נינהו: הכי גרסינן ת"ש ובאבי אמו מאי לאו משום חולץ דהויא ליה כלת בתו לא משום מיתנא דהויא ליה כלת בתו - וכגון שהיו אחין אף מן האם: אמימר מוקי לה - ודאי כדקאמרת משום חולץ וקסבר גזרו שניות בחלוצה. אבל מאן דאסר באשת אחי אבי האב מצי לאוקמי משום מיתנא ותיבעי לך אי גזרו שניות בחלוצה או לא: באיסורה קיימא - חלוצה היא דקיימא בלא יבנה ותו לא אבל צרתה קיימא עליה באיסור אשת אח בכרת והולד ממזר: אי אמרת בשלמא צרה אבראי קיימא - באיסורא קמא ולא אמרינן חלוצה שליחותא דידה עבדא: משום הכי שרי באחותה - דלאו אחות חלוצה היא ולגבי דידה נמי כיון דחלוצה לאו שליחות דידה עבדא לא משויא ליה בלא יבנה אלא באיסורא קמא קיימא: אלא אי אמרת צרה כחלוצה דמיא - דחלוצה שליחותא דידה עבדא ומשוי לה בלא יבנה א"כ הויא לה צרה כחלוצה ואמאי שרי באחותה: דר' יוחנן - בפרק קמא (לעיל יבמות י:): ולא על צרתה כרת - החולץ ליבמתו וחזר ובא הוא או אחד מן האחין על צרתה: ותסברא - דהא ראיה דרב יוסף דאייתי ממתניתין ראיה היא וכי חלוצה גופא דאורייתא (דרבנן היא) דכי אמרינן צרה כחלוצה יאסר באחות הצרה: והאמר ר"ל - לקמן אמתניתין דלקמן: כאן שנה רבי - במשנה זו למדנו רבי אחות גרושה מדברי תורה וכו' ולקמן מפרש לה. וכיון דאחות חלוצה גופה דרבנן בחלוצה גזור באחותה בצרה לא גזור: מאי שנא - רישא קרובת צרת חלוצה דשריא ומאי שנא סיפא צרת קרובת חלוצתו ששתיהן נכריות היא וצרתה נשואות לנכרי וקתני אסור:אבל אמה ואם אמה לא - והא דתנן בפרק ב' (לעיל יבמות כג:) אחד חולץ ואחד מייבם אלמא שרי באחותה שאני התם משום דאימור דידיה איתרמי ליה והא נמי דתנן לקמן בפרקין (יבמות דף מא.) החולץ ליבמתו ונשא אחיו את אחותה היינו דיעבד: וליתני אחין מותרין בכולן קשיא - הא דלא קאמר אלא שמע מינה דלא גזרו שניות בחלוצה היינו משום דלקמן מסיק דגזרו ולא שייך לשנויי תנא ושייר כיון דלא תנא שום שניה אלא הני דאורייתא לחוד: אמימר מוקי לה כו' - כל סוגיא דשמעתין דלא כאמימר כדפרשתי לעיל (יבמות דף כא: ד"ה אמימר): בבן בתו לאו משום חולץ - לא בעי לאוקמי בבן בתו דסבא דומיא דבן בנו דלא מיירי בבן בנו דסבא דא"כ הויא ליה אשת אחי אביו דאורייתא: שמע מינה גזרו שניות בחלוצה - והא דלא תני במתניתין אבי אמו ובן בתו משום דתנא ושייר ומיהו רבי חייא דקתני מנינא קשה דלא תנא בן אחותו ובן אחיו מן האם ויש לומר דלא תנא אלא ארבע כנגד ארבע של דברי תורה: