יבמותקיז.
טוען את הדף…
שֶׁאֵין הָאַחִין נִכְנָסִין לַנַּחֲלָה עַל פִּיהָ! אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי: וַהֲלֹא מִסֵּפֶר כְּתוּבָּה נִלְמוֹד, שֶׁהוּא כּוֹתֵב לָהּ: שֶׁאִם תִּנָּשְׂאִי לְאַחֵר תִּטְּלִי מַה שֶּׁכָּתוּב לִיכִי. וְחָזְרוּ בֵּית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. גְּמָ׳ אָמַר רַב חִסְדָּא: נִתְיַיבְּמָה — יְבָמָהּ נִכְנָס לַנַּחֲלָה עַל פִּיהָ. הֵם דָּרְשׁוּ מִדְרַשׁ כְּתוּבָּה — אָנוּ לֹא נִדְרוֹשׁ מִדְרַשׁ תּוֹרָה?! ״יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו״ אָמַר רַחֲמָנָא, וַהֲרֵי קָם. אָמַר רַב נַחְמָן: בָּאת לְבֵית דִּין וְאָמְרָה ״מֵת בַּעְלִי, הַתִּירוּנִי לְהִנָּשֵׂא״ — מַתִּירִין אוֹתָהּ לְהִנָּשֵׂא וְנוֹתְנִין לָהּ כְּתוּבָּתָהּ. ״תְּנוּ לִי כְּתוּבָּתִי״ — אַף לְהִנָּשֵׂא אֵין מַתִּירִין אוֹתָהּ. מַאי טַעְמָא — אַדַּעְתָּא דִכְתוּבָּה אֲתַאי. אִיבַּעְיָא לְהוּ: ״הַתִּירוּנִי לְהִנָּשֵׂא וּתְנוּ לִי כְּתוּבָּתִי״, מַהוּ? כֵּיוָן דְּאָמְרָה כְּתוּבְּתַהּ — אַדַּעְתָּא דִכְתוּבָּה אֲתַאי, אוֹ דִלְמָא: כֹּל מִילֵּי דְּאִית לֵיהּ לְאִינִישׁ אָמַר לְהוּ לְבֵי דִינָא. [וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר כֹּל מִילֵּי דְּאִית לֵיהּ לְאִינִישׁ, אָמַר לְהוּ לְבֵי דִינָא] ״תְּנוּ לִי כְּתוּבָּתִי וְהַתִּירוּנִי לְהִנָּשֵׂא״, מַהוּ? הָכָא וַדַּאי אַדַּעְתָּא דִכְתוּבָּה אֲתַאי, אוֹ דִּלְמָא: הוֹאִיל דְּלָא יָדְעָה בְּמַאי מִשְׁתַּרְיָא?! תֵּיקוּ. מַתְנִי׳ הַכֹּל נֶאֱמָנִין לְהַעִידָהּ, חוּץ מֵחֲמוֹתָהּ, וּבַת חֲמוֹתָהּ, וְצָרָתָהּ, וִיבִמְתָּהּ, וּבַת בַּעֲלָהּ. מָה בֵּין גֵּט לְמִיתָה — שֶׁהַכְּתָב מוֹכִיחַ. גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ: בַּת חָמִיהָ מַהוּ? טַעְמָא דְּבַת חֲמוֹתָהּ — מִשּׁוּם דְּאִיכָּא אִימָּא דְּסָנְיָא לַהּ, הִיא נָמֵי סָנְיָא לַהּ, וְהָכָא לֵיכָּא אִימָּא דְּסָנְיָא לַהּ. אוֹ דִלְמָא טַעְמָא דְּבַת חֲמוֹתָהּ, דְּאָמְרָה: ״קָאָכְלָה לְגִירְסָנָא דְאִימָּא״, הָכָא נָמֵי קָאָמְרָה: ״אָכְלָה לְגִירְסָנָא דְּבֵי נָשַׁאי״. תָּא שְׁמַע: הַכֹּל נֶאֱמָנִין לְהַעִידָהּ חוּץ מֵחָמֵשׁ נָשִׁים. וְאִם אִיתָא, שֵׁית הָוְיָין! דִּלְמָא טַעְמָא דְּבַת חֲמוֹתָהּ, דְּאָמְרָה: ״קָאָכְלָה לְגִירְסָנָא דְּבֵי נָשַׁאי״, לָא שְׁנָא בַּת חֲמוֹתָהּ וְלָא שְׁנָא בַּת חָמִיהָ. וְהָאֲנַן תְּנַן: חוּץ מִשֶּׁבַע נָשִׁים! הָהִיא, רַבִּי יְהוּדָה הִיא. דִּתְנַן: רַבִּי יְהוּדָה מוֹסִיף אַף אֵשֶׁת אָב וְהַכַּלָּה. אָמְרוּ לוֹ: אֵשֶׁת אָב הֲרֵי הִיא בִּכְלַל בַּת הַבַּעַל, כַּלָּה הֲרֵי בִּכְלַל חֲמוֹתָהּ. וְרַבִּי יְהוּדָה, בִּשְׁלָמָא חֲמוֹתָהּ סָנְיָא לַהּ לְכַלָּה, דְּאָמְרָה: קָאָכְלָה לְגִירְסָנַי. אֶלָּא כַּלָּה מַאי טַעְמָא סָנְיָא לַחֲמוֹתָהּ? בִּשְׁלָמָא בַּת הַבַּעַל דְּסָנְיָא לְאֵשֶׁת הָאָב, דְּאָמְרָה: קָאָכְלָה לְגִירְסָנֵי דְאֵם. אֶלָּא אֵשֶׁת הָאָב, מַאי טַעְמָא סָנְיָא לְבַת הַבַּעַל? אֶלָּא מַאי מוֹסִיף תַּרְתֵּי? אֶלָּא: כַּלָּה מַאי טַעְמָא סָנְיָא לַחֲמוֹתָהּ — דִּמְגַלָּה לִבְנָהּ כֹּל דְּעָבְדָה, אֵשֶׁת אָב נָמֵי סָנְיָא לְבַת הַבַּעַל — דִּמְגַלָּה לְאָבִיהָ כֹּל דְּעָבְדָה. וְרַבָּנַן: ״כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם״. וְרַבִּי יְהוּדָה: הָהִיא בְּדִבְרֵי תוֹרָה כְּתִיב. אָמַר רַב אַחָא בַּר עַוְיָא, בָּעוּ בְּמַעְרְבָא: חֲמוֹתָהּ הַבָּאָה לְאַחַר מִיכֵּן מַהוּ? מִי מַסְּקָה אַדַּעְתַּהּ דְּמָיֵת בַּעַל וְנָפְלָה קַמֵּי יָבָם וְסָנְיָא לַהּ, אוֹ לָא?שאין האחין נכנסין לנחלתו של בעלה על פיה - דרחמנא אמר ע"פ שנים עדים (דברים יט) ולגבי נשואין דידה הוא דאקילו רבנן משום עיגונא: כשתנשאי לאחר - והרי נשאת: גמ' לנחלה - זכה בנחלת אחיו כדאמר בפרק החולץ (לעיל יבמות מ.) הכונס את יבמתו זכה בנכסי אחיו: ואנן לא נדרוש מדרש תורה - בתמיה: אדעתא דכתובה אתאי - ובאפוקי ממונא סהדי בעינן: כל מילי דאיניש כו' - ועיקר אדעתא דנשואין אתאי ושרינן לה וכיון דשרינן לה שקלה נמי כתובה דמספר כתובה נלמוד: דלא ידעה במאי משתריא - וכיון דהזכירה נשואין גליא דעתא דלמשרייה אתאי והא דאמרה ברישא תנו לי כתובתי שמא כסבורה היא שזו התרתה: מתני' ויבמתה - אשת יבמה. וטעמא דכולהו מפני ששונאות אותה ומתכוונות לקלקלה. חמותה שונאתה שאומרת בלבה זו תאכל כל יגיעי ועמלי. וכן בת חמותה אומרת זו תירש כל עמל אבי ואמי ואני אדחה. ויבמתה יראה שמא סופה להיות צרתה. ובת בעלה זו באה במקום אמי אוכלת כל עמלה: מה בין גט למיתה - דאמר בפ"ב דגיטין (דף כג:) אף הנשים שאין נאמנות לומר מת בעלה נאמנות להביא גטה ממדינת הים ואע"ג דעלייהו סמכינן דצריכות לומר בפני נכתב ובפני נחתם: שהכתב מוכיח - וסמכינן עיקר אכתבא: גמ' בת חמיה - שאין בת חמותה מהו: לגירסנא - יגיע אמי שהביאה לאבי מבית אביה: והכא נמי - אע"ג דהיא לא אכלה לגירסנא דאמה שהרי אין בעלה של זו אחיה מן האם ובני אמה נוטלין מה שהביאה אמה דתנן (כתובות דף נב:) בנין דיכרין די יהווין ליכי מינאי אינון ירתון כסף כתובתיך יתר על חולקהון דעם אחוהון אפ"ה הא קא אכלה לגירסנא דבי נשאי וסניא לה: אשת אב הרי היא בכלל בת הבעל - כיון דזו אינה מעידה לזו ממילא נפקא דאשת אב נמי אינה מעידה לבת בעלה הלכך אין זו תוספת ולא הוצרכו להזכירו: ור' יהודה - אמר לך ודאי הוצרכו דבשלמא חמותה סניא לכלה מפני שסופה לירשנה ואמרה קאכלה לגירסנאי כו' הלכך איצטריך למימנינהו: אלא מאי מוסיף כו' - כיון דאין לה על מה לשנאות חמותה אמאי קא מוסיף לה ר' יהודה לומר אינה נאמנת. ומשני טעמא דרבי יהודה כלה סניא לה לחמותה משום דמגלה לברה מילי עלה: ורבנן כמים הפנים לפנים - קרא כתיב כמים הפנים לפנים כמים הללו שאדם צופה בהן ורואה בהם פנים כפניו אם הוא שוחק הם שוחקות ואם הוא עוקם הם עקומות כן לב האדם לאדם האחר אם הוא אוהב את זה גם זה הוא אוהבו ואם הוא שונא את זה גם הוא שונאו הלכך לא בעי לאוספינהו דמטעמא קמא שמעינן דאין נאמנות דכיון דחמותה סניא לכלה משום דקאכלה לגירסנא כלה נמי סניא לחמותה דסניא לה וכיון דבת הבעל סניא לאשת אב אשת אב נמי סניא לה לדידה: בדברי תורה כתיב - לפי פנים ולב שאתה נותן לתורה לבך עומד לך להעמיד גירסא אם יגעת בה תמצא אם לא יגעת לא תמצא:
ל"א אם רבו מסביר לו פנים הוא מחכים ואם לאו אינו מחכים מרבו: חמותה הבאה לאחר מכאן מהו - אם יבמה היא ולא אם בעלה ושמא סופה להיות חמותה מי נאמנת לומר מת בעליך והתייבמי לבני או חלצי והנשאי לאחר: מי מסקה - הך אם יבם אדעתה דלמא מיית בעל ונפלה קמי יבם ברה וקאכלה לגירסנא ומתכוונת לקלקלה מעכשיו כדי שלא תתייבם עוד לבנה או לא. ואע"ג דצרה הבאה לאחר מיכן פשיט לן כדאמר במתני' ויבמתה דהיינו משום צרות העתידות לבא התם הוא דצערא דגופה הוא ומסקא אדעתה טפי אבל שנאת חמותה לכלה מחמת ממון הוא ולא מסקא אדעתה כולי האי או לא:שאין האחין נכנסין לנחלה על פיה - והא דאמרינן בפרק המפקיד (ב"מ לח: ושם) בשמעו בו שמת כולי עלמא לא פליגי דמורידין קרוב לנכסי שבוי מצי לאוקומי כששמעו בו בשני עדים דאי בעד אחד מיירי הא אשה דהכא כעד אחד דמיא אפ"ה אין האחין נכנסין לנחלה על פיה וא"ת מ"מ תקשי אדמסיק התם כי פליגי בשלא שמעו בו שמת פירוש בשני עדים אלא בעד אחד דאי לא שמעו בו כלל פשיטא דאין מורידין וא"כ היכי קאמר שמואל התם מורידין וי"ל דהכא מיירי לירד ולמכור והתם מיירי לאכול כדמשמע התם ולפי זה יש לפרש ששמעו בו שמת היינו בעד אחד ולאכול דאי בשני עדים אפי' לירד ולמכור וא"ת וא"כ היכי פליגי בלא שמעו בו שמת דמורידין וי"ל דלא שמעו בו שמת בעד אחד אלא ע"י קול בעלמא כדאמרי' בשילהי דמס' גיטין (דף פט.) כששמע פלוני מפלוני ופלוני מפלוני והלכו להם למדינת הים ומיהו בפ' בתרא דכתובות (דף קז.) איכא טובא כששמעו בו שמת ואיירי בשני עדים ומצינו למימר נמי הכא שיצא לדעת והתם אין מורידין קרוב לנכסיו כדאמר בפרק המפקיד (ב"מ דף לח: ושם): וחזרו ב"ה להורות כב"ש - והא דאמר בפ' האשה שנפלו (כתובות פא. ושם) גבי ולימא אח אני יורש אשתו איני קובר ואי משום כתובה לא ניתנה כתובה לגבות מחיים ודחי מאן שמעת ליה דאית ליה מדרש כתובה בית שמאי הא אית להו שטר העומד לגבות כגבוי דמי ומאי קושיא דלמא אפילו ב"ה נינהו דהודו להו וי"ל דב"ה לא חזרו בהם מטעם מדרש כתובה אלא מטעם קל וחומר א"נ התם דחויא בעלמא הוא דמוקי כבית שמאי ולמסקנא דהדר אתי שפיר כבית הלל וי"מ דלא דרשי ב"ה מדרש כתובה כל כך כמו ב"ש ולא יתכן דאי מסתבר לדורשו בכתובות כמו הכא אמאי לא דרשי ליה ב"ה ואי לא מסתבר מנא ליה דדרשי אפי' ב"ש: בית הלל כו' - ותימה וכי נחלקו ב"ה על הלל רבן שדורש מדרש כתובה בפ' המקבל (ב"מ קד.) דקאמר התם הלל היה דורש לשון הדיוט אנשי אלכסנדריא היו מקדשים נשותיהם ובשעת כניסתן לחופה באו אחרים וחוטפין אותן כו' ומצא כתוב בהן לכשתנשאי לי תיהוי לי לאנתו ואומר ר"י דלא דמי דהתם ודאי הדבר ידוע ומוכיח שהיו כותבין בשביל שחוטפין להן אבל הכא כשתנשאי לאחר היינו על ידי עדות ברורה ולא ע"י דבר אחר וב"ש סברי דמ"מ תנשאי לאחר קרינא ביה: חוץ מחמותה כו' ויבמתה - פי' שרוצה לקלקלה לפי שיראה שימות בעלה או יבמה ויהיו צרות זו לזו ואפי' לשמואל דאמר לעיל בסוף האשה רבה (יבמות דף צו.) דאינה כאשת איש א"כ כשיבא היבם תהא מותרת לחזור מ"מ מתכוונת היא לביישה ועוד שמא יחלוץ לה בעלה ותנשא לאחר אז אסורה לזה ולזה ולא תפול עוד לפני בעלה לייבם וא"ת והלא כשמעידה על יבמה שמת שמא ייבמנה בעלה ותהא צרתה לאלתר וי"ל שאינה חוששת בכך כיון שיודעת שבעלה חי ויחזור ולבסוף יקלקלנה: והא תנן חוץ מז' נשים - אמתני' פריך דלא קתני אלא חמש: