יבמותעא:
טוען את הדף…
מֵעֵת לְעֵת. וְהָתָנֵי לוּדָאָה: יוֹם הַבְרָאָתוֹ כְּיוֹם הִוָּלְדוֹ. מַאי לָאו: מָה יוֹם הִוָּלְדוֹ לָא בָּעֵינַן מֵעֵת לְעֵת, אַף יוֹם הַבְרָאָתוֹ לָא בָּעֵינַן מֵעֵת לְעֵת? לָא, עֲדִיף יוֹם הַבְרָאָתוֹ מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ. דְּאִילּוּ יוֹם הִוָּלְדוֹ לָא בָּעֵינַן מֵעֵת לְעֵת, וְאִילּוּ יוֹם הַבְרָאָתוֹ בָּעֵינַן מֵעֵת לְעֵת. רַב פָּפָּא אָמַר: כְּגוֹן דְּכָאֵיב לֵיהּ עֵינֵיהּ לְיָנוֹקָא וְאִיתְּפַח בֵּינֵי וּבֵינֵי. רָבָא אָמַר: כְּגוֹן שֶׁהָיוּ אָבִיו וְאִמּוֹ חֲבוּשִׁין בְּבֵית הָאֲסוּרִין. רַב כָּהֲנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נְחֶמְיָה אָמַר: כְּגוֹן טוּמְטוּם שֶׁנִּקְרַע, וְנִמְצָא זָכָר בֵּינֵי וּבֵינֵי. רַב שֵׁרֵבְיָא אָמַר: כְּגוֹן שֶׁהוֹצִיא רֹאשׁוֹ חוּץ לַפְּרוֹזְדוֹר. וּמִי חָיֵי? וְהָתַנְיָא: כֵּיוָן שֶׁיָּצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם, נִפְתַּח הַסָּתוּם וְנִסְתַּם הַפָּתוּחַ. שֶׁאִלְמָלֵא כֵּן, אֵין יָכוֹל לִחְיוֹת אֲפִילּוּ שָׁעָה אַחַת! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, כְּגוֹן דְּזַנְתֵּיהּ אִישָּׁתָא. אִישָּׁתָא דְּמַאן? אִילֵימָא אִישָּׁתָא דִּידֵיהּ, אִי הָכִי כֹּל שִׁבְעָה בָּעֵי? אֶלָּא דְּזַנְתֵּיהּ אִישָּׁתָא דְּאִימֵּיהּ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלָא מְעַוֵּי, אֲבָל הֵיכָא דִּמְעַוֵּי, מִחְיָיא חָיֵי. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי בְּנָאָה: עָרֵל מְקַבֵּל הַזָּאָה, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בַּאֲבוֹתֵינוּ שֶׁקִּבְּלוּ הַזָּאָה כְּשֶׁהֵן עֲרֵלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָעָם עָלוּ מִן הַיַּרְדֵּן בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן״. בַּעֲשָׂרָה לָא מְהִילִי, מִשּׁוּם חוּלְשָׁא דְאוֹרְחָא. הַזָּאָה אֵימַת עָבֵיד לְהוּ?! לָאו כְּשֶׁהֵן עֲרֵלִים? וְדִלְמָא לָא עֲבוּד פֶּסַח כְּלָל? לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: ״וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח״. מַתְקֵיף לַהּ מָר זוּטְרָא: וְדִלְמָא פֶּסַח הַבָּא בְּטוּמְאָה הָיָה? אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי, תַּנְיָא בְּהֶדְיָא: מָלוּ, וְטָבְלוּ, וְעָשׂוּ פִּסְחֵיהֶן בְּטׇהֳרָה. אָמַר רַבָּה בַּר יִצְחָק אָמַר רַב: לֹא נִיתְּנָה פְּרִיעַת מִילָה לְאַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בָּעֵת הַהִיא אָמַר ה׳ אֶל יְהוֹשֻׁעַ עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְגוֹ׳״. וְדִלְמָא הָנָךְ דְּלָא מְהוּל, דִּכְתִיב: ״כִּי מֻלִים הָיוּ כׇּל הָעָם הַיֹּצְאִים וְכׇל הָעָם הַיִּלֹּדִים וְגוֹ׳״. אִם כֵּן, מַאי ״שׁוּב״? אֶלָּא לָאו לִפְרִיעָה. וּמַאי ״שֵׁנִית״ — לְאַקּוֹשֵׁי סוֹף מִילָה לִתְחִלַּת מִילָה: מָה תְּחִלַּת מִילָה מְעַכֶּבֶת — אַף סוֹף מִילָה מְעַכְּבִין בּוֹ. דִּתְנַן: אֵלּוּ הֵן צִיצִין הַמְעַכְּבִין אֶת הַמִּילָה — בָּשָׂר הַחוֹפֶה אֶת [רוֹב] הָעֲטָרָה, וְאֵין אוֹכֵל בִּתְרוּמָה. אָמַר רָבִינָא, וְאִיתֵּימָא רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רַב: בָּשָׂר הַחוֹפֶה אֶת רוֹב גּוֹבְהָהּ שֶׁל עֲטָרָה. וּבַמִּדְבָּר מַאי טַעְמָא לָא מְהוּל? אִיבָּעֵית אֵימָא מִשּׁוּם חוּלְשָׁא דְּאוֹרְחָא,מעת לעת - כגון שחלצתו חמה אחר חצות היום זה ח' ימים: והתני לודאה - שם חכם: יום הבראתו כיום הולדו - צריך להמתין שמונה ימים: מאי לאו - הכי קאמר מה יום הולדו לא בעינן מעת לעת אף יום הבראה לא בעי מעת לעת: לא עדיף יום הבראתו כו' - והא דתנא לודאה יום הבראתו כיום הולדו הא אתא לאשמועינן שצריך להמתין עד יום שמיני: דכאיב ליה עיניה לינוקא ואיתפח - בין עשיה לאכילה ואין נותנין שבעה ימים אלא למי שחלצתו חמה: חבושין - בשעת עשיה ומצות מילה מוטלת עליהם ולא על אחרים והם אינן יכולין לעשות את פסחן ושחט שלוחן עליהם ואשמעינן קרא שאם יצאו בשעת אכילה מילת בנו מעכבתו: כגון שהוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור - וכבר עברו שבעה ימים ומההיא שעתא הוה ליה ולד דקיימא לן במסכת נדה (דף כט.) יצא ראשו הרי הוא כילוד והשתא בין עשייה לאכילה יצא הגוף דהויא ליה זמן מילה: והתניא - בהמפלת במסכת נדה פיו סתום וטבורו פתוח וכיון שיצא לאויר העולם נפתח הסתום פיו ונסתם הפתוח טבורו: אין יכול לחיות - משום דלא יניק: דזנתיה אישתא - החולי זן את החולה: אי נימא אישתא דידיה - שאחזתו חמה וכשיצא חלצתו: כל שבעה בעי אמתוני - משיצא דהא אמרן יום הבראתו כיום הולדו: מעוי - צועק כמו עוי עוי ולא אשגחו ביה בפרק בתרא דיומא (דף עז.): ערל - ישראל שנטמא במת מקבל הזאה ליטהר מטומאתו וכשימול אינו צריך לחזור ולהזות ואוכל בקדשים ולא אמרינן הזאת ערלות לא שמה הזאה: שכן מצינו באבותינו - בימי יהושע בפסח גלגל שקבלו הזאה מטומאת מת כשהן ערלים: בעשרה לא מהול - אותן שהיו במדבר שהיו ערלים: הזאה אימת עבוד - לטומאת מת שעליהן שרוב צבור טמאי מת היו שנטמאו באבותיהן שכל יוצאי מצרים מתו במדבר ואלו הן בניהם כדכתיב (יהושע ה׳:ז׳) ואת בניהם הקים תחתם אותם מל יהושע והיאך נטהרו לאכול פסחיהן אם לא קבלו הזאת שלישי ושביעי כשהן ערלים או כל אחד ואחד קבל הזאה לשלישי ושביעי שלו בעודו במדבר או עכשיו הזו עליהן כולן יחד בעשור לחדש ובערב הפסח והיו להן ד' ימים כמשפט בין הזאה להזאה דאם לא היו מזין עד יום אחד עשר לאחר מילה נמצאת הזאה שניה מחוסרת זמן. ואית דמפרש להו הזאה משום דכל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר ולאו מילתא היא דהא אמר רבי יוחנן בפרק האשה במסכת פסחים (דף צב.) לא שנו אלא ערל עובד כוכבים אבל ערל ישראל דברי הכל טובל ואוכל מיד את פסחו לערב ולשון ראשון שמעתי מפי הזקן: א"כ מאי שוב - דמשמע זמנא אחריתי אלא לאו ש"מ לפריעה: ומאי שנית - השתא דדרשת שוב שנית מאי תדרוש ביה: ל"א מאי שוב ומאי שנית אלא לאו לפריעה - ולהאי לישנא גרסינן ודלמא לאקושי סוף מילה כו' ולאו לפריעה אתא אלא לעיכוב: סוף מילה - ציצין שנשתיירו שלא חתך כל הערלה: את רוב גובהה - אע"ג דאין רוב הקיפה:ואיבעית אימא הני מילי היכא דלא מעורה - פי' שהטבור אין מעורה לאמו אבל מעורה מחייא חיי ממה שאמו אוכלת: ערל מקבל הזאה שכן מצינו כו' - תימה לר"י מה ראיה צריך למה לא יקבל הזאה אפילו לרבי עקיבא דמרבה (לעיל יבמות דף ע.) לערל כי טמא דהא טמא מקבל הזאה כדאמר בפרק דם חטאת (זבחים דף צג.) מי חטאת שנטמאו מטהרין שהרי נדה מזין עליה והיא טהורה: ודלמא פסח הבא בטומאה הוה - תימה אם כן קרא למה לי דבפרק בתרא דזבחים (דף קיח.) דייק רבי שמעון דאף צבור לא הקריבו אלא פסחים וחובות הקבוע להם זמן מדכתיב (יהושע ה׳:י׳) ויעשו את הפסח בגלגל למה לי קרא אלא הא קמשמע לן דחובה דהוי כעין פסח קריב דלאו כעין פסח לא קריב ורבנן ההוא מיבעי ליה כדר' יוחנן משום רבי בנאה דערל מקבל הזאה ואמר רבינו יצחק דעדיפא קמשני הכא דתניא בהדיא שעשו פסחיהם בטהרה: לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו - ומ"מ אברהם פרע מילתן אע"ג דלא נצטווה כדאמר בב"ר (פ' ס"ד [מ"ז]) דאפי' עירוב תבשילין קיים וא"ת אם לא ניתנה פריעה עד יהושע היכי גמרינן מיניה הא כתיב (ויקרא כ״ז:ל״ד) אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה ויש לומר דהלכה למשה מסיני הוא ויהושע אסמכיה אקרא: בקונטרס גרס אם כן מאי שוב - ומאי שנית בעיא באנפי נפשה היא ומשני לאקושי ול"ג אלא לאקושי ולא ודלמא ור"ח מפרש דמאי שוב ומאי שנית כולה חדא מילתא היא וגרסינן ודלמא לאקושי כו' ולהכי אתא ולא לפריעה ולגי' זו לא משני במסקנא מידי אהך קושיא: סוף מילה כו' - הק' הר' יצחק הלבן דהכא דריש משנית ציצין המעכבין את המילה והתם (לקמן יבמות דף עב.) דרשי המול ימול לציצין כו' ותירץ לו ר"ת דהכא ציצין המעכבין את הפריעה קאמר ולר"י נראה דאע"ג דנצטווה אברהם על הציצין דריש להו שפיר מקרא דיהושע דהא כי פריך נמי דלמא הנך דלא מהול אין שום חדוש בקרא דיהושע אלא מה שכבר נצטווה תחלה ואם תאמר אם כן שוב נמי דאיירי בפריעה מצי למימר דנצטווה אברהם והיכי מוכח מינה דלא ניתנה פריעה לאברהם ויש לומר דאין לנו לומר שנצטווה אלא מאי דכתיב ביה בהדיא כגון ציצין דדרשינן מהמול ימול דמשמע דלציצין אתא ולא לפריעה דהמול ימול משמע דבר המעכב גוף המילה וה"ק לא ניתנה פריעה לאברהם כיון דלא כתיב בהדיא אלא ליהושע: מאי טעמא לא מהול - משמע דלא מהול כלל ובפרקי דר' אליעזר (פ' כט) משמע שמלו דקאמר מי מנה עפר יעקב ראה כל המדבר שהיה מלא מערלותיהן של ישראל ובמגלת סתרים דרבינו נסים נמי משמע שמלו ולא פרעו דכתב בהו כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא היו פורעים מפני עינוי הדרך: מאי טעמא לא מהול כו' - ואם תאמר ואיך היו אוכלים קדשים או אפילו בשר כלל כיון שלא מלו שלא הותר להם בשר תאוה אלא על ידי שלמים וערל אסור בקדשים ואפילו אם מלו ולא פרעו כמו שמשמע בפרקי דרבי אליעזר ובמגלת סתרים מ"מ כיון דנצטוו על הפריעה ולא פרעו כאילו לא מלו דאי לאו הכי היאך מדקדק דערל מקבל הזאה מאבותינו וי"ל דיוצאי מצרים מלו ופרעו ואותם אכלו קדשים אבל הילודים במדבר שלא מלו לא אכלו קדשים אבל בבשר תאוה היו מותרים שלא נאסרה להם מאחר שאין יכולין לאכול קדשים מידי דהוה אצבי ואיל דהיכא דלא אפשר בהקרבה שרי בשר תאוה כדפירש בפ"ק דחולין (דף יז. ושם):