יבמותיא:
טוען את הדף…
וְלֹא מִתְיַיבֶּמֶת. [אָמַר לְךָ רַב:] אָמֵינָא לָךְ אֲנָא סוֹטָה וַדַּאי, וְאָמְרַתְּ לִי אַתְּ סוֹטָה סָפֵק! וּמַאי שְׁנָא סוֹטָה וַדַּאי (מַאי טַעְמָא) — מִשּׁוּם דִּכְתִיב בָּהּ טוּמְאָה, סוֹטָה סָפֵק נָמֵי טוּמְאָה כְּתִיבָא בַּהּ! דְּתַנְיָא: רַבִּי יוֹסֵי בֶּן כִּיפָּר אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר: הַמַּחְזִיר גְּרוּשָׁתוֹ מִן הַנִּישּׂוּאִין — אֲסוּרָה, מִן הָאֵירוּסִין — מוּתֶּרֶת, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה״. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַחַת זוֹ וְאַחַת זוֹ — אֲסוּרָה, אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״אַחֲרֵי [אֲשֶׁר] הֻטַּמָּאָה״ — לְרַבּוֹת סוֹטָה שֶׁנִּסְתְּרָה. וּמַאי ״נִסְתְּרָה״ — נִבְעֲלָה. וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ נִסְתְּרָה — לִישָּׁנָא מְעַלְּיָא נָקֵט. נִבְעֲלָה, טוּמְאָה בְּהֶדְיָא כְּתִיב בַּהּ, ״וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה״? לְמֵיקַם עֲלַהּ בְּלָאו. וְרַבִּי יוֹסֵי בֶּן כִּיפָּר — לָאו בְּסוֹטָה לֵית לֵיהּ, וַאֲפִילּוּ זַנַּאי נָמֵי. מַאי טַעְמָא — הֲוָיָה וְאִישׁוּת כְּתִיב בַּהּ. בְּעָא מִינֵּיהּ רַב יְהוּדָה מֵרַב שֵׁשֶׁת: הַמַּחְזִיר גְּרוּשָׁתוֹ מִשֶּׁנִּיסֵּת, וּמֵת, צָרָתָהּ מַהוּ? אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי בֶּן כִּיפָּר לָא תִּיבְּעֵי לָךְ, כֵּיוָן דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן כִּיפָּר טוּמְאָה בְּמַחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ הוּא דִּכְתִיבָא — צָרָתָהּ כְּמוֹתָהּ. וְאִי מִשּׁוּם דִּכְתִיב בָּהּ ״תּוֹעֵבָה הִיא״, הִיא תּוֹעֵבָה וְאֵין בָּנֶיהָ תּוֹעֲבִין — הָא צָרָתָהּ תּוֹעֵבָה. כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן: אַף עַל גַּב דַּאֲמוּר רַבָּנַן טוּמְאָה בְּסוֹטָה הוּא דִּכְתִיב — אֵין מִקְרָא יוֹצֵא מִידֵי פְּשׁוּטוֹ, אוֹ דִלְמָא כֵּיוָן דְּאִיעֲקַר — אִיעֲקַר. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן לָא תִּיבְּעֵי לָךְ, כֵּיוָן דְּאִיתְעֲקַר — אִיעֲקַר. כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ — אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי בֶּן כִּיפָּר, מַאי? אַף עַל גַּב דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן כִּיפָּר טוּמְאָה בְּמַחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ הוּא דִּכְתִיבָא — מִיעֵט רַחֲמָנָא הִיא תּוֹעֵבָה וְאֵין צָרָתָהּ תּוֹעֵבָה, אוֹ דִלְמָא: הִיא תּוֹעֵבָה וְאֵין בָּנֶיהָ תּוֹעֲבִין, הָא צָרָתָהּ — תּוֹעֵבָה? אֲמַר לֵיהּ, תְּנֵיתוּהָ: הָיְתָה אַחַת כְּשֵׁרָה וְאַחַת פְּסוּלָה, אִם הָיָה חוֹלֵץ — חוֹלֵץ לַפְּסוּלָה, וְאִם הָיָה מְיַיבֵּם — מְיַיבֵּם לַכְּשֵׁרָה. מַאי ״כְּשֵׁרָה״ וּמַאי ״פְּסוּלָה״? אִילֵּימָא ״כְּשֵׁרָה״ — כְּשֵׁרָה לְעָלְמָא, ״פְּסוּלָה״ — פְּסוּלָה לְעָלְמָא. כֵּיוָן דִּלְדִידֵיהּ חַזְיָא — מַאי נָפְקָא לֵיהּ מִינַּהּ? אֶלָּא לָאו: ״כְּשֵׁרָה״ — כְּשֵׁרָה לֵיהּ, ״פְּסוּלָה״ — פְּסוּלָה לֵיהּ, וּמַאי נִיהוּ — מַחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ, וְקָתָנֵי: וְאִם הָיָה מְיַיבֵּם — מְיַיבֵּם לַכְּשֵׁרָה! לָא, לְעוֹלָם ״כְּשֵׁרָה״ — כְּשֵׁרָה לְעָלְמָא, ״פְּסוּלָה״ — פְּסוּלָה לְעָלְמָא. וּדְקָאָמְרַתְּ: כֵּיוָן דִּלְדִידֵיהּ חַזְיָא, מַאי נָפְקָא לֵיהּ מִינַּהּ — מִשּׁוּם דְּרַב יוֹסֵף. דְּאָמַר רַב יוֹסֵף: כָּאן שָׁנָה רַבִּי: לֹא יִשְׁפּוֹךְ אָדָם מֵי בוֹרוֹ, וַאֲחֵרִים צְרִיכִים לָהֶם. תָּא שְׁמַע: הַמַּחְזִיר גְּרוּשָׁתוֹ מִשֶּׁנִּשֵּׂאת — הִיא וְצָרָתָהּ חוֹלֶצֶת. הִיא וְצָרָתָהּ סָלְקָא דַּעְתָּךְ? [אֶלָּא] אֵימָא: אוֹ הִיא, אוֹ צָרָתָהּ. וְלָאו תָּרוֹצֵי קָמְתָרְצַתְּ לַהּ?! תָּרֵיץ הָכִי: הִיא — חוֹלֶצֶת, צָרָתָהּ — אוֹ חוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַיבֶּמֶת. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, רַבִּי יוֹחָנָן בָּעֵי: הַמַּחְזִיר גְּרוּשָׁתוֹ מִשֶּׁנִּיסֵּת, צָרָתָהּ מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַמֵּי: וְתִיבְּעֵי לָךְ הִיא גּוּפַהּ? הִיא גּוּפַהּ לָא קָמִיבַּעְיָא לִי, דְּאָמְרִינַן קַל וָחוֹמֶר: בַּמּוּתָּר לָהּ — אֲסוּרָה, בָּאָסוּר לָהּ — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?! כִּי קָא מִיבַּעְיָא לִי: צָרָתָהּ, מַאי? מִי אַלִּים קַל וָחוֹמֶר לְמִידְחֵי צָרָה, אוֹ לָא? רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מַתְנֵי הָכִי: אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, בָּעֵי רַבִּי יוֹחָנָן: הַמַּחְזִיר גְּרוּשָׁתוֹ מִשֶּׁנִּיסֵּת, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַמֵּי: וְתִיבְּעֵי לָךְ צָרָתָהּ? צָרָתָהּ לָא קָמִיבַּעְיָא לִי, דְּלָא אַלִּים קַל וָחוֹמֶר לְמִידְחֵי צָרָה. אֶלָּא כִּי קָמִיבַּעְיָא לִי, הִיא גּוּפַהּ מַאי: מִי אַלִּים קַל וָחוֹמֶר בִּמְקוֹם מִצְוָה, אוֹ לָא?ולא מתייבמת - טעמא מפרש בפ"ק דסוטה. [קתני מיהא] חולצת קשיא לרב: מן הנשואין - משניסת לאחר ומת או גירשה: אסורה - לחזור לראשון: מן האירוסין - שנתארסה לאחר ומת מותרת לחזור לראשון: הוטמאה - נבעלה: אחת זו ואחת זו אסורה - דכתיב והיתה לאיש אחר והויה היינו קידושין וכתיב לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה וגו': ורבי יוסי - דמוקי כולה קרא במחזיר גרושתו: לאו בסוטה - המזנה תחת בעלה לית ליה ואפילו פשיטא לן דזנאי: מ"ט הויה ואישות כתיב בה - באותה הנאסרה לבעלה יש בה הויה דכתיב והיתה לאיש אחר אישות דכתיב או כי ימות האיש האחרון לא יוכל בעלה הראשון משניסת לאחר על ידי קידושין ואישות וכגון דגירשה הראשון הוא דקאי קמא בלא יוכל אבל מזנה תחתיו לא: צרתה מהו - להתייבם צרתה כמותה וגמיר טומאה מעריות: ואי משום דכתיב בה תועבה היא - דמשמע מיעוטא היא ולא צרתה איכא למידרש מיעוטא אבניה דאין בתה הימנו פסולה לכהונה: היתה אחת כשרה - מי שנפלו לפניו שתי יבמות מאח אחד ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה היתה אחת כשרה ואחת פסולה וכו': כשרה לעלמא - מיוחסת וכשרה לכהונה: פסולה לעלמא - כגון שהיתה גרושה או חלוצה מבעל אחר ופסולה לכהונה: כיון דלדידיה חזיא - דהוא ישראל: מאי נפקא ליה מינה - הי דליבעי לחלוץ ואי בעי לייבם הי דליבעי לייבם: פסולה פסולה ליה - וכשרה לעלמא לכל העולם ומאי ניהו כגון שהחזיר אחיו גרושתו ולו אשה אחרת ומת דהוי הגרושה פסולה לזה שאינה ראויה לאחיו ואשמועינן דאע"ג דכתיב בה טומאה צרתה כשרה דכתיב היא תועבה דאי שאר חייבי לאוין כגון אלמנה לכ"ג וגרושה לכהן הדיוט מאי אתא לאשמעינן: פסולה לעלמא - לכהונה: כאן שנה רבי - במשנה זו דקתני חולץ לפסולה למדנו רבי לא ישפוך אדם מי בורו אע"פ שאין צריך להם ואחרים צריכים להם כגון הכא מכיון דיכול לחלוץ לפסולה ותפטר הכשרה לא יחלוץ לכשרה ויפסלנה לכהונה. והא דרב יוסף בפ' החולץ (לקמן יבמות מד.) עלה דהא משנה: היא וצרתה ס"ד - חליצה לתרוייהו למה לי: צרתה מהו - לייבום: במותר לה - בעלה זה שמת נאסרה תחלה כשנשאת לשני וחזר הראשון והחזירה באיסור ולמחר מת: באסור לה - כגון יבמה לא כ"ש: מי אלים ק"ו - האי ק"ו דאמרן במותר לה נאסרה:לרבות סוטה שנסתרה - וא"ת והיכי מפקי רבנן קרא מפשטיה דפשטיה דקרא במחזיר גרושתו כתיב וי"ל דלא מסתבר להו למיקרי טומאה לנישואי גרושה כיון דבעילתה היתר היא: מאי נסתרה נבעלה - וא"ת וכיון דלא כתיב לאו בסוטה ספק אמאי אמר בסוטה (דף ז.) דאם בא עליה בעלה בדרך לוקה וי"ל דלחומרא עשה הכתוב ספק כודאי כדפרישית לעיל: הויה ואישו' כתיב בה - פי' בקונטרס דההוא ענינא במחזיר גרושתו כתיב ותימה דפשיטא דבמחזיר גרושתו איירי קרא ואפילו רבנן לא פליגי ונראה לרשב"א לפרש דהויה ואישות כתיב בה פירוש או הוטמאה דכתיב לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה להיות לו לאשה אחרי אשר הוטמאה אלמא במחזיר גרושתו איירי דאחרי אשר הוטמאה אלהיות לו לאשה קאי דבסוטה לא שייך הויה ואישות שהרי לא גירשה מעולם: צרתה מהו - היא גופה לא מיבעי ליה דלר' יוסי בן כיפר ודאי פטורה מן החליצה ומן הייבום דטומאה כתיב בה כעריות ולרבנן נמי היא גופה פשיטא דחולצת ולא מתייבמת דאפי' אם תמצא לומר כיון דאיתעקר איתעקר אינה מתייבמת מק"ו דהשתא במותר לה נאסרה באסור לה לא כ"ש ואת"ל נמי דאין מקרא יוצא מידי פשוטו אין לפוטרה מן החליצה כיון דעיקר קרא דטומאה בסוטה כתיב ולא במחזיר גרושתו משום דלא מסתברא למיקרי טומאה נישואי גרושה כדפרישית לעיל וכן משמע לקמן דקאמר אלא או היא או צרתה חולצת ובעי למיפשט דלרבנן אין מקרא יוצא מידי פשוטו ואפילו הכי אין פוטרתה מחליצה כדפרישית אבל צרתה בעי לר' יוסי בן כיפר אם פטורה מן החליצה או אפילו מתייבמת ולרבנן בעי אי מתייבמת דפשיטא ליה דלא אלים קל וחומר למידחי צרה או חולצת ולא מתייבמת משום דאין מקרא יוצא מידי פשוטו: אמר ליה תניתוה - למיפשט בעיא קמייתא הוא דאתא דלאיכא דאמרי דפשיטא ליה לרבנן כיון דאיתעקר איתעקר איכא למימר דאתיא כרבנן: או היא או צרתה - אע"ג דחליצה פסולה צריך לחזור [על כל האחין] היינו דוקא כגון חלץ לאחיות דלא נפטרו צרות וכן חלץ לבעלת הגט לא נפטרה צרה דהורע הזיקה וקלשה לה אבל בשאר דוכתי דאע"ג דאסורה להתייבם כיון שהזיקה שלימה פוטרת: לאו תרוצי קא מתרצת לה תריץ הכי - תימה במאי מתרץ לה דאע"ג דבעי למימר או היא או צרתה שייך למיתני שפיר היא וצרתה כמו. חלץ ועשה בה מאמר ובפ' נערה בנדרים (דף סו:) דקתני אביה ובעלה מפירין נדריה איצטריך למתני סיפא הפר האב ולא הפר הבעל הפר הבעל ולא הפר האב אין מופר דלא תימא אביה ובעלה אביה או בעלה קאמר: מי אלים ק"ו למידחי לצרה - לאוסרה לייבום קא מיבעיא ליה דלפוטרה מן החליצה לא מהני קל וחומר אפילו להיא גופה כדאמרינן פ"ק דסוטה (דף ו. ושם) דספק סוטה חולצת ולא מתייבמת משום ק"ו: מי אמרינן ק"ו במקום מצוה כו' - וא"ת תפשוט מפ"ק דסוטה (דף ב.) דקתני חולצת ולא מתייבמת ומפרש בגמ' משום ק"ו וי"ל דאיכא התם טעמא אחרינא כדמפרש התם: