יבמות עא.

פרק ח׳ · הערל

Yevamot 71a · Chapter 8: HaArel

מְשׁוּמָּדוּת פּוֹסֶלֶת, וְאֵין מְשׁוּמָּדוּת פּוֹסֶלֶת בְּמַעֲשֵׂר. ״כׇּל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ״ לְמָה לִי? בּוֹ אֵינוֹ אוֹכֵל, אֲבָל אוֹכֵל הוּא בְּמַצָּה וּמָרוֹר. וְאִיצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב ״עָרֵל״, וְאִיצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב ״כׇּל בֶּן נֵכָר״. דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״עָרֵל״, מִשּׁוּם דִּמְאִיס. אֲבָל בֶּן נֵכָר, דְּלָא מְאִיס — אֵימָא לָא. וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״כׇּל בֶּן נֵכָר״, מִשּׁוּם דְּאֵין לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם, אֲבָל עָרֵל, דְּלִבּוֹ לַשָּׁמַיִם — אֵימָא לָא, צְרִיכָא. ״מִמֶּנּוּ״ ״מִמֶּנּוּ״. לְמָה לִי? לְכִדְרַבָּה אָמַר רַבִּי יִצְחָק. אָמַר מָר, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״אִישׁ אִישׁ״, לְרַבּוֹת אֶת הֶעָרֵל. וְאֵימָא: לְרַבּוֹת אֶת הָאוֹנֵן? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, אָמַר קְרָא: ״וְכׇל זָר״ — זָרוּת אָמַרְתִּי לְךָ, וְלֹא אֲנִינוּת. אֵימָא: וְלֹא עֲרֵלוּת? הָא כְּתִיב ״אִישׁ אִישׁ״. וּמָה רָאִיתָ? מִסְתַּבְּרָא עֲרֵלוּת הֲוָה לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי, שֶׁכֵּן: מַעֲשִׂים, כְּרוּתִים, בִּדְבַר, הָעֶבֶד. מְחוּסַּר מַעֲשֶׂה, וּמַעֲשֶׂה בְּגוּפוֹ, וְעָנוּשׁ כָּרֵת, וְיֶשְׁנוֹ לִפְנֵי הַדִּבּוּר, וּמִילַת זְכָרָיו וַעֲבָדָיו מְעַכֶּבֶת. אַדְּרַבָּה: אֲנִינוּת הֲוָה לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי, שֶׁכֵּן: יֶשְׁנָהּ בְּכׇל שָׁעָה, וְנוֹהֶגֶת בַּאֲנָשִׁים וְנָשִׁים, וְאֵין בְּיָדוֹ לְתַקֵּן עַצְמוֹ! הָנָךְ נְפִישָׁן. רָבָא אָמַר: בְּלָא הָנָךְ נְפִישָׁן נָמֵי לָא מָצֵית אָמְרַתְּ. אָמַר קְרָא ״אִישׁ אִישׁ״, אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁיֶּשְׁנוֹ בָּאִישׁ וְאֵינוֹ בָּאִשָּׁה — הָוֵי אוֹמֵר זֶה עֲרֵלוּת. וְרַבִּי עֲקִיבָא, הַאי ״תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? אָמַר רַב שְׁמַעְיָא: לְאֵתוֹיֵי עַרְבִי מָהוּל וְגִבְעוֹנִי מָהוּל. וְהָנֵי מוּלִין נִינְהוּ? וְהָא תְּנַן: ״קֻוֽנָּם שֶׁאֲנִי נֶהֱנֶה לַעֲרֵלִים״ — מוּתָּר בְּעַרְלֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָסוּר בְּמוּלֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם. ״קֻוֽנָּם שֶׁאֲנִי נֶהֱנֶה לְמוּלִין״ — מוּתָּר בְּמוּלֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם, וְאָסוּר בְּעַרְלֵי יִשְׂרָאֵל! אֶלָּא, לְאֵתוֹיֵי גֵּר שֶׁמָּל וְלֹא טָבַל, וְקָטָן שֶׁנּוֹלַד כְּשֶׁהוּא מָהוּל. וְקָסָבַר: צָרִיךְ לְהַטִּיף מִמֶּנּוּ דַּם בְּרִית. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: גֵּר שֶׁמָּל וְלֹא טָבַל — גֵּר מְעַלְּיָא הוּא, וְקָסָבַר: קָטָן כְּשֶׁנּוֹלַד מָהוּל — אֵין צָרִיךְ לְהַטִּיף מִמֶּנּוּ דַּם בְּרִית. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הַאי ״אִישׁ אִישׁ״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? דִּבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם. בָּעֵי רַב חָמָא בַּר עוּקְבָא: קָטָן עָרֵל מַהוּ לְסוּכוֹ בְּשֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה? עֲרֵלוּת שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ מְעַכְּבָא, אוֹ לָא מְעַכְּבָא?! אָמַר רַבִּי זֵירָא, תָּא שְׁמַע: אֵין לִי אֶלָּא מִילַת זְכָרָיו בִּשְׁעַת עֲשִׂיָּה, וַעֲבָדָיו בִּשְׁעַת אֲכִילָה. מִנַּיִן לִיתֵּן אֶת הָאָמוּר שֶׁל זֶה בָּזֶה, וְאֶת הָאָמוּר שֶׁל זֶה בָּזֶה — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אָז״ ״אָז״ לִגְזֵירָה שָׁוָה. בִּשְׁלָמָא עֲבָדָיו, מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ דְּאִיתַנְהוּ בִּשְׁעַת אֲכִילָה וְלֵיתַנְהוּ בִּשְׁעַת עֲשִׂיָּה, כְּגוֹן דְּזַבְנִינְהוּ בֵּינֵי בֵּינֵי. אֶלָּא זְכָרָיו, דְּאִיתַנְהוּ בִּשְׁעַת אֲכִילָה וְלֵיתַנְהוּ בִּשְׁעַת עֲשִׂיָּה הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ — לָאו דְּאִתְיְלוּד בֵּין עֲשִׂיָּה לַאֲכִילָה? שְׁמַע מִינַּהּ: עֲרֵלוּת שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ הָוְיָא עֲרֵלוּת! אָמַר רָבָא: וְתִסְבְּרָא? ״הִמּוֹל לוֹ כׇל זָכָר״ אָמַר רַחֲמָנָא, ״וְאָז יִקְרַב לַעֲשׂוֹתוֹ״. וְהַאי לָאו בַּר מְהִילָא הוּא. אֶלָּא, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — כְּגוֹן שֶׁחֲלָצַתּוּ חַמָּה. וְנִיתֵּוב לֵיהּ כׇּל שִׁבְעָה. דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: חֲלָצַתּוּ חַמָּה — נוֹתְנִין לוֹ כׇּל שִׁבְעָה! דְּיָהֲבִינַן לֵיהּ כׇּל שִׁבְעָה. וְנִימְהֲלֵיהּ מִצַּפְרָא! בָּעֵינַן

המרת דת פוסלת - דאם המיר דתו ונתנכרו מעשיו לאביו שבשמים אמר רחמנא לא יאכל בו: ה"ג כל ערל לא יאכל בו למה לי - בו מאי ממעט. ולא גרסינן תושב ושכיר כלל דהא אוקימנא כולי קרא לג"ש ועקרינן ליה מפשטיה לגמרי: ממנו - אל תאכלו ממנו נא. כיון דאמרת בו למעוטי ממנו נמי למעוטי משמע: לכדרבה כו' - לקמן בפרקין (יבמות דף עד.) תלתא ממנו כתיבי בפסח כו': ורבי עקיבא האי תושב ושכיר דפסח מאי עביד ליה - הא ליכא לאוקמי בעבד עברי כלל: לאיתויי ערבי וגבעוני מהול - שלא יאכל בפסח: גבעוני - שם אומה שמוהלין עצמן: והני מולין נינהו - בתמיה ול"ל למעוטינהו הא ערלים נינהו ומכל ערל מימעטי: בערלי ישראל - לענין נדר מולין נינהו דהלך אחר לשון בני אדם וישראלים לא קרי להו ערלים ועובדי כוכבים לא קרי להו מולין: וקטן שנולד מהול - וקסבר ר"ע קטן שנולד מהול צריך להטיף ממנו דם ברית: ור"א - דלא ממעט להו אזיל לטעמיה דאמר בהחולץ גר שמל ולא טבל גר מעליא הוא ובקטן מהול סבירא ליה א"צ להטיף ממנו דם ברית: קטן ערל - תוך שמנה: מהו לסוכו שמן של תרומה - דקיימא לן (שבת דף פו.) דסיכה כשתיה דנפקא לן מותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו: מעכבא - מאכילת תרומה: אין לי - לעכב בפסח אלא מילת זכריו שיש לו בשעת עשיה דגבי מילת זכריו כתיב (שמות י״ב:מ״ד) ואז יקרב לעשותו והיינו שחיטה וגבי עבדיו כתיב אז יאכל בו דאפילו לא הוה ליה עבד בשעת עשיה והיה לו בשעת אכילה מעכבו מן אכילת פסחו: מנין ליתן כו' - דגבי בנים נמי אם ראוי לימול בשעת אכילה ולא היה לו בשעת עשיה מנין שמעכבו מאכילת פסחו: תלמוד לומר אז אז - אז יקרב לעשותו אז יאכל בו: אלא זכריו - דמרבינן להו בשעת אכילה אלמא דלא הוו בשעת עשיה היכי דמי לאו דאתילוד ביני ביני: אלא הכא כשחלצתו חמה - שהיה חולה ונתרפא ונתחלצה ונשתלפה ממנו חמה: וניתוב ליה כל שבעה - ואי ביני וביני איתפח אמאי מעכב ליה מאכילה אכתי לא מטא זמניה דתניא לקמן יום הבראתו כיום הולדו דעד ז' יומי לא מהלינן ליה: דיהבינן ליה - שכבר נתרפא זה שמונה ימים וחל שמיני שלו להיות ערב הפסח: ונימהליה מצפרא - וכיון דמצפרא בר מהילא הוא אשתכח דמעכב ליה מעשיה ולמה לי קרא לרבויי שעת אכילה:

בו המרת דת פוסלת כו' - בו דכל ערל לא בעי למדרש הכי דאין ערלות פוסלת במעשר דלחומרא דרשינן ומוקמינן ליה לחייב במצה ומרור ומבו דבן נכר לא שייך למדרש הכי בו אינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ומרור דלאשמועינן דלא אסור במצה ומרור לא איצטריך דאטו מצה ומרור קדושה אית בהו ואי בעי למימר אבל חייב במצה ומרור פשיטא הוא דחייב לעשות תשובה ולקיים כל המצות ובו דתושב ושכיר פי' בקונטרס דלא דריש מידי משום דאוקימנא (לעיל יבמות דף ע.) כולה קרא לגזירה שוה ועקרינן ליה מפשטיה לגמרי ונראה שר"ל דאיידי דכתביה רחמנא בערל ובן נכר כתביה נמי בתושב ושכיר וכה"ג אמר לקמן (יבמות דף עד.) איידי דכתיב והנותר כתיב נמי ממנו ומיהו לא הוי ממש כי הכא דהתם הוי כמו פרשה שנאמרה ונשנית בשביל דבר שנתחדש בה ור"ת מפרש דבו דתושב ושכיר לגופיה כדאמר לקמן (שם) גבי תלתא ממנו חד לגופיה ואית ספרים דגרסי הכא בו דערל ובן נכר בו אין אוכל אבל אוכל במצה ומרור ובו דתושב ושכיר בו המרת דת פוסלת וכן בכל הספרים בסוף מי שהיה טמא (פסחים דף צו. ושם) וכן משמע בפרק כל שעה (פסחים דף כח:) ובערבי פסחים (שם דף קכ.) דמתרוייהו בו דערל ובן נכר דרשינן אבל אוכל במצה ומרור ומיישב ר"י הגירסות דשייך שפיר מבו דבן נכר לידרוש אבל אוכל במצה ומרור לאשמועינן דחייב לאכול במצה ומרור אם עשה תשובה אע"ג דבפסח אין אוכל שהיה מומר בשעת עשיית פסח ובו דתושב ושכיר נמי שייך למדרש מיניה בו המרת דת פוסלת דבתושב ושכיר עובד כוכבים איירי כדפרישית לעיל: ואין המרת דת פוסלת במעשר - בסוף מי שהיה טמא (פסחים דף צו. ושם) גרסי' בכל הספרים ואין המרת דת פוסלת בתרומה ושפיר ממעטינן תרוייהו מחד בו דבו משמע בו ולא בדברים אחרים ואיצטריך למעוטי תרוייהו תרומה דלא נילף בגזירה שוה דתושב ושכיר ומעשר בגזירה שוה דממנו ממנו: דאי כתב רחמנא ערל כו' - אע"ג דאיצטריך למכתב תרוייהו משום בו דאיצטריך למכתב בתרוייהו דהיה לכותבם בקראי דצריכי: והני מולין נינהו והתנן קונם שאני נהנה - אין להקשות היכי פריך מנדרים ללישנא דקרא דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם דבסיפא דמתני' דהכא מפיק ליה מקרא שנאמר כי כל הגוים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב ואין להקשות מוכל ערל לא יאכל בו דההוא לא איצטריך אלא לישראל ויש מקומות שהתנא לומד נדרים מלישנא דקרא כגון הכא ובריש פסחים (דף ב.) גבי הללוהו כל כוכבי אור דקאמר הא קמשמע לן דאור כוכבים אור הוא למאי נפקא מינה לנודר כדתנן הנודר מן האור אסור באורן של כוכבים והיינו דוקא היכא שאין הלשון ידוע מייתי שפיר ראיה מלישנא דקרא אבל במקום שלשון בני אדם חלוק מלישנא דקרא בנדרים הלך אחר לשון בני אדם כדאמר בפרק האומר משקלי (ערכין דף יט:) דאורייתא היד עד הפרק בנדרים הלך אחר לשון בני אדם: שאני נהנה כו' - לא גרס שאיני דאם כן לא הוי נדר דהיינו דבר שאין בו ממש שאין אוסר על עצמו כלום כמו שאיני ישן דלא אמר כלום אי לא אמר קונם עיני בשינה כדאמר בריש אלו מותרין (נדרים טו.) אלא אומר ר"ת דגרס שאני נהנה כלומר מה שאני נהנה יהא עלי קונם ומיהו גרס שפיר שאיני דאין דרך התנא לדקדק בלשונו כדאשכחן בפ' בתרא דנדרים (דף פא:) קונם שלא אתן תבן לפני בהמתך ובשבועות בפ"ג (דף כ.) הרי עלי שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין דכהאי גוונא לא חל הנדר: