יבמותסה:
טוען את הדף…
הוּא אָמַר: אַפִּלַת בְּגוֹ עֲשַׂר. וְהִיא אָמְרָה: לָא אַפֵּלִית. אָמַר רַבִּי אַמֵּי: אַף בְּזוֹ הִיא נֶאֱמֶנֶת. דְּאִם אִיתָא דְּאַפִּלָה — נַפְשַׁהּ בְּעַקְרְתָה לָא מַחְזְקָה. הִפִּילָה, וְחָזְרָה וְהִפִּילָה, וְחָזְרָה וְהִפִּילָה — הוּחְזְקָה לִנְפָלִים. הוּא אָמַר: אַפִּילָה תְּרֵי, וְהִיא אָמְרָה: תְּלָת, אָמַר רַבִּי יִצְחָק בֶּן אֶלְעָזָר: עוֹבָדָא הֲוָה בֵּי מִדְרְשָׁא, וַאֲמַרוּ: הִיא מְהֵימְנָא, דְּאִם אִיתָא דְּלָא אַפִּלָה — נַפְשַׁהּ בְּנִיפְלֵי לָא מַחְזְקָה. מַתְנִי׳ הָאִישׁ מְצֻוֶּוה עַל פְּרִיָּה וּרְבִיָּה, אֲבָל לֹא הָאִשָּׁה. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: עַל שְׁנֵיהֶם הוּא אוֹמֵר: ״וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם [אֱלֹהִים] פְּרוּ וּרְבוּ״. גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי אִילְעָא מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: אָמַר קְרָא: ״וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשׁוּהָ״. אִישׁ דַּרְכּוֹ לְכַבֵּשׁ, וְאֵין אִשָּׁה דַּרְכָּהּ לְכַבֵּשׁ. אַדְּרַבָּה: ״וְכִבְשׁוּהָ״ תַּרְתֵּי מַשְׁמַע! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: ״וְכׇבְשֶׁהָ״ כְּתִיב. רַב יוֹסֵף אָמַר, מֵהָכָא: ״אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה״, וְלָא קָאָמַר ״פְּרוּ וּרְבוּ״. וְאָמַר רַבִּי אִילְעָא מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: כְּשֵׁם שֶׁמִּצְוָה עַל אָדָם לוֹמַר דָּבָר הַנִּשְׁמָע — כָּךְ מִצְוָה עַל אָדָם שֶׁלֹּא לוֹמַר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ נִשְׁמָע. רַבִּי אַבָּא אוֹמֵר: חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ״. וְאָמַר רַבִּי אִילְעָא מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: מוּתָּר לוֹ לָאָדָם לְשַׁנּוֹת בִּדְבַר הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָבִיךְ צִוָּה וְגוֹ׳ כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא וְגוֹ׳״. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: מִצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי וְגוֹ׳״. דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם, שֶׁאַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁינָּה בּוֹ, דְּמֵעִיקָּרָא כְּתִיב: ״וַאֲדוֹנִי זָקֵן״, וּלְבַסּוֹף, כְּתִיב: ״וַאֲנִי זָקַנְתִּי״. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר. אִתְּמַר, רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, חַד אָמַר: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה, וְחַד אָמַר: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה. תִּסְתַּיַּים דְּרַבִּי יוֹחָנָן הוּא דְּאָמַר אֵין הֲלָכָה: דִּיתֵיב רַבִּי אֲבָהוּ וְקָאָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה, וְאַהְדְּרִינְהוּ רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי לְאַפַּיְיהוּ. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר, וְאַהְדְּרִינְהוּ רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי לְאַפַּיְיהוּ. אָמַר רַב פָּפָּא: בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אַמְרַהּ, מִשּׁוּם כְּבוֹד בֵּי קֵיסָר לָא אָמְרוּ לֵיהּ וְלָא מִידֵּי. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אַמְרַהּ — לֵימְרוּ לֵיהּ: לָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי. מַאי הֲוָה עֲלַהּ? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי אַסִּי: עוֹבָדָא הֲוָה קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן בִּכְנִישְׁתָּא דְקֵיסָרִי, וַאֲמַר: יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה. וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ לָא מְפַקְּדָה — כְּתוּבָּה מַאי עֲבִידְתַּהּ? דִּלְמָא בְּבָאָה מֵחֲמַת טַעֲנָה. כִּי הַהִיא דַּאֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי. אֲמַרָה לֵיהּ: הַב לִי כְּתוּבָּה! אֲמַר לַהּ: זִיל, לָא מִיפַּקְּדַתְּ! אֲמַרָה לֵיהּ: מִסֵּיבוּ דִּילַהּ מַאי תֶּיהְוֵי עֲלַהּ דְּהָךְ אִתְּתָא? אָמַר: כִּי הָא — וַדַּאי כָּפֵינַן. הָהִיא דַּאֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן. אֲמַר לַהּ: לָא מִיפַּקְּדַתְּ. אֲמַרָה לֵיהּ: לָא בָּעֲיָא הָךְ אִתְּתָא חוּטְרָא לִידָה וּמָרָה לִקְבוּרָה? אֲמַר: כִּי הָא וַדַּאי כָּפֵינַן. יְהוּדָה וְחִזְקִיָּה תְּאוֹמִים הָיוּ, אֶחָד נִגְמְרָה צוּרָתוֹ לְסוֹף תִּשְׁעָה, וְאֶחָד נִגְמְרָה צוּרָתוֹ לִתְחִלַּת שִׁבְעָה. יְהוּדִית, דְּבֵיתְהוּ דְּרַבִּי חִיָּיא, הֲוָה לַהּ צַעַר לֵידָה. שַׁנַּאי מָנַהּ, וַאֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא, אֲמַרָה: אִתְּתָא מְפַקְּדָא אַפְּרִיָּה וּרְבִיָּה? אֲמַר לַהּ: לָא. אֲזַלָא אִשְׁתְּיָא סַמָּא דַעֲקַרְתָּא. לְסוֹף אִיגַּלַּאי מִילְּתָא. אֲמַר לַהּ: אִיכּוֹ יְלַדְתְּ לִי חֲדָא כַּרְסָא אַחְרִיתָא, דְּאָמַר מָר: יְהוּדָה וְחִזְקִיָּה אַחֵי, פַּזִּי וְטָוִיהוא אמר אפלת בגו עשר - כשאנו באין לכופו להוציא הוא אומר הפילה בתוך עשר ועדיין אין זמן להוציא דתנן מונה משעה שהפילה: והיא אמרה לא אפלית - אלא עקרה אני: הוחזקה לנפלים - ויוציא ויתן כתובה שמא לא זכה ליבנות ממנה: אפילה תרי - ולא אוציא: היא מהימנא - וכופין אותו ולא שהיא תובעת גירושין אלא שעלינו לכופו לקיים פריה ורביה: מתני' אבל לא האשה - וטעמא מפרש בגמרא: גמ' לומר דבר הנשמע - דכתיב (ויקרא יט) הוכח תוכיח להוכיח מי שמקבל הימנו: אביך צוה - יעקב לא צוה אלא הם שינו מפני דרכי שלום: איך אלך - וכתיב ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבוח וגו' הקב"ה צוה לשנות: ואדוני זקן - שרה אמרה לשון בזוי וכשגלה הקב"ה הדבר לאברהם כתיב למה זה צחקה שרה וגו' ואני זקנתי ושינה הדבר מפני השלום: משמיה דרבי יוחנן - הלכה כר' יוחנן בן ברוקה: ואהדרינהו לאפייהו - דלא אמרה רבי יוחנן מעולם וחלקו לו כבוד ולא רצו להכחישו: רבי אבהו קרוב למלכות הוה כדאמר בסנהדרין (דף יד.) ובכתובות (דף יז.) דמשרן אמהתא דבי קיסר רבא דעמיה מדברנא דאומתיה: עובדא הוה - והיא תובעתו לגרשה לפי שלא היו לה בנים: דאתאי לקמיה דרבי אמי - ותובעתו לגרשה: לא מפקדת - ואם רוצה את לצאת אין לך כתובה: מסיבו דילה - בזקנתה מה תהא עליה: חוטרא לידה - עץ שתשען עליו לעת זקנתה ואם תמות יקברנה: איכו ילדת לי חדא כרסא - ומי יתן שלא שתית ותלדי לי עוד כרס אחד שני בנים: אחי - תאומים:ולא קאמר פרו ורבו - אע"ג דלאדם הראשון קאמר פרו ורבו ההוא ברכה בעלמא ולא למצוה: ואי סלקא דעתך דלא מיפקדא כתובה מאי עבידתה - משמע דאי מיפקדא ניחא דיש לה כתובה ותימה דאי מפקדא א"כ מיענשא אפריה ורביה ואית לן למימר דאדרבה איהי היא דלא זכתה כדמוכח לעיל ותירץ ר"י בן ר' מאיר דהכא בידוע שהוא עקור אבל ק"ק אמאי פריך כתובה מאי עבידתה ולא פריך נמי אמאי יוציא: כי הא ודאי כפינן - פר"ח דכל הנך דכופין מחמתה דוקא מנה ומאתים אית לה אבל תוספת לית לה דאדעתא למיפק לא אוסיף לה ודייק מהא דאמר בריש אע"פ (כתובות דף נד:) תנאי כתובה ככתובה נפקא מינה למורדת כו' ולא קאמר נפקא מינה לבאה מחמת טענה וכיוצא בה והא דלא קאמר נ"מ לשהה עמה עשר שנים שיש לה נמי תוספת דלא גרעה מאילונית דאמר בסוף אלמנה ניזונת (כתובות ד' קא.) דיש לה תוספת מילתא דפשיטא היא כיון דלא מחמתה כופין דמה היא יכולה אם ב"ד כופין אותו משום פריה ורביה ור"ת מפרש דלכל מילי הוי תנאי כתובה ככתובה וממאנת וחברותיה דאין להם כתובה אע"פ שיש להם תוספת התם משום דאיגלאי מילתא דלא נתקדשה מעולם ולא יתכן דלענין פרעתי לא הוי תנאי כתובה ככתובה דאכתובה לא אמר כלום ובתוספת נאמן לומר פרעתי כדמוכח בעובדא דשבתאי בריה דרבי מרינוס (ב"מ יז.) ויש לדחות דהתם לא הוסיף חתן עצמו כ"א שבתאי אביו ולא חשיב כשאר תוספת ואין להאריך כאן כן מצאתי בתשובה אחת שפסק ריצב"א על אשה שהיתה טוענת על בעלה כי אין לאיש גבורתו והאיש היה טוען כי היה לו גבורת אנשים אך היא בועטת וגורמת שאין יכול לבעול דלא מהימנא מדרב המנונא כיון שהיתה תובעת כתובה והיכא שהודה הבעל שאין יכול לבעול פסק דצריך ליתן גט וכתובה אפילו אינה באה מחמת טענה כיון דאין יכול כלל לקיים לה עונה ודוקא מנה ומאתים אבל תוספת לא יתן דהא בנכנסה לחופה ולא נבעלה עמד בתיקו בריש אע"פ (כתובות דף נו. ושם) דשמא לא כתב אלא ע"מ חיבת ביאה ולרב האי גאון דכל תיקו חולקין שייך כאן דין חולקין אבל נדוניתה שהכניסה לו יחזיר הכל מה שידעו שהכניסה לו אבל מה שכותבין נדוניא גדולה לכבוד הכלה נראה לו דהוי כעין תוספת ומיהו אם יכול להתקשות ויש כאן לכל הפחות הכנסת עטרה אבל אין לו כח למרק על זה נראה לו דיש תוספת דיש כאן חיבת ביאה בהכנסת עטרה ואם אין יכול לבעול מחמת שרחמה צר כתב דאם המתין ג' שנים דימתין עוד שנה ואף על הקשוי כתב שאין לה למהר לסתור בנינה כי רחמי שדי מרובים ומטעם דפסק ר"ח דאין תוספת בבאה מחמת טענה משום דאדעתא למיפק לא כתב לה זה הטעם אין שייך באין יכול ליבעול דמידע ידיע דנישאת לו מתחילה לכך: