יבמותמט:
טוען את הדף…
וְעַל הַסּוֹטָה — שֶׁאֵין הַוָּלָד מַמְזֵר. נִדָּה, דְּהָא תָּפְסִי בַּהּ קִידּוּשִׁין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו״, אֲפִילּוּ בִּשְׁעַת נִדָּתָהּ תָּפְסִי בַּהּ קִידּוּשִׁין. סוֹטָה נָמֵי, דְּהָא תָּפְסִי בַּהּ קִידּוּשִׁין. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הַכֹּל מוֹדִים בְּבָא עַל הַנִּדָּה וְעַל הַסּוֹטָה וְעַל שׁוֹמֶרֶת יָבָם, שֶׁאֵין הַוָּלָד מַמְזֵר. וְאַבָּיֵי, שׁוֹמֶרֶת יָבָם — מְסַפְּקָא לֵיהּ אִי כְּרַב אִי כִּשְׁמוּאֵל. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי כּוּ׳. תָּנֵי, שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: מָצָאתִי מְגִלַּת יוּחֲסִין בִּירוּשָׁלַיִם, וְכָתוּב בָּהּ: אִישׁ פְּלוֹנִי מַמְזֵר מֵאֵשֶׁת אִישׁ, וְכָתוּב בָּהּ: מִשְׁנַת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב קַב וְנָקִי. וְכָתוּב בָּהּ: מְנַשֶּׁה הָרַג אֶת יְשַׁעְיָה. אָמַר רָבָא: מֵידָן דַּיְינֵיהּ וְקַטְלֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ, מֹשֶׁה רַבְּךָ אָמַר: ״כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי״, וְאַתְּ אָמְרַתְּ: ״וָאֶרְאֶה אֶת ה׳ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא״. מֹשֶׁה רַבְּךָ אָמַר: ״מִי כַּה׳ אֱלֹהֵינוּ בְּכׇל קׇרְאֵנוּ אֵלָיו״, וְאַתְּ אָמְרַתְּ: ״דִּרְשׁוּ ה׳ בְּהִמָּצְאוֹ״. מֹשֶׁה רַבְּךָ אָמַר: ״אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא״, וְאַתְּ אָמְרַתְּ: ״וְהוֹסַפְתִּי עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה״! אָמַר יְשַׁעְיָה: יָדַעְנָא בֵּיהּ דְּלָא מְקַבֵּל מָה דְּאֵימָא לֵיהּ, וְאִי אֵימָא לֵיהּ — אֶישַּׁוְּיֵיהּ מֵזִיד. אֲמַר שֵׁם אִיבְּלַע בְּאַרְזָא, אַתְיוּהּ לְאַרְזָא וְנַסְּרוּהּ. כִּי מְטָא לַהֲדֵי פּוּמָּא, נָח נַפְשֵׁיהּ. מִשּׁוּם דַּאֲמַר: ״וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב״. מִכׇּל מָקוֹם קָשׁוּ קְרָאֵי אַהֲדָדֵי? ״וָאֶרְאֶה אֶת ה׳״, כִּדְתַנְיָא: כׇּל הַנְּבִיאִים נִסְתַּכְּלוּ בְּאַסְפַּקְלַרְיָא שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה, מֹשֶׁה רַבֵּינוּ נִסְתַּכֵּל בְּאַסְפַּקְלַרְיָא הַמְּאִירָה. ״דִּרְשׁוּ ה׳ בְּהִמָּצְאוֹ״ — הָא בְּיָחִיד, הָא בְּצִבּוּר. וְיָחִיד אֵימַת? אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: אֵלּוּ עֲשָׂרָה יָמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים. ״אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא״ — תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: ״אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא״,והבא על הסוטה - אשת איש שזינתה וקיימא לן דאסורה לבעלה בפ"ק (לעיל יבמות דף יא:) מה אני מקיים אשר הוטמאה (דברים כד) לרבות סוטה שנסתרה. ואע"ג דחייבי לאוין היא מודה בה רבי עקיבא דפליג אדרבנן במתני' (לעיל יבמות מד.) במחזיר גרושתו וקאמר דהולד ממזר אע"ג דלאו חייבי לאוין דשאר הוא הכא מודי דאין ולד ממזר וכל שכן לאידך רבי עקיבא בר פלוגתא דשמעון התימני לא הוי ממזר משום דסוט' לאו מחייבי לאוין דשאר היא: נדה דכתיב ותהי נדתה עליו - תהי לשון הויה דקידושין עליו: דהא תפסי בה קידושין - לאשה דאף לאחר שזינתה לא פקעו מינה קידושיה הראשונים: שומרת יבם - לאחד מן השוק בלא חליצה שאין הולד ממזר. ואפילו לרבי עקיבא דפליג אדרבנן במתני' וטעמא משום דקידושין תופסין בה מדאפקיה רחמנא ללאו דידה בלשון הויה דכתיב (דברים כה) לא תהיה בת הויה היא והכי קאמר לא תהיה אשת המת לא תתקדש אשת המת בקדושין לאיש זר אלמא קדושין תפסי בה: ואביי מספקא ליה - האי לא תהיה לאיש זר: אי כרב - דאמר בפרק האשה רבה (לקמן יבמות דף צב:) מנין שאין קידושין תופסין ביבמה דכתיב לא תהיה אשת המת לאיש זר לא תהיה בת הויה לזר והולד ממזר: אי כשמואל - דאמר (שם) בעניותינו בעניות דעתינו צריכה גט דמספקא לן אי להכי הוא דאתא כדקאמר רב או דלמא לאוקמה בלאו אתא וקידושין תפסי בה מדאפיק לאו דידיה בלשון הויה: משנת רבי אליעזר ב"י קב ונקי - קב מדה קטנה כלומר במקומות מועטים הוא נזכר במשנה [או בברייתא]: ונקי - בכל מקום שנזכר הלכה כמותו: בהמצאו - משמע פעמים שאינו מצוי: אמלא - לאו לשון תוספת אלא משלים ולא יותר: ידענא ביה - במנשה דלא מקבל תירוצא דטעמא דקראי אלא קטיל לי ואי אימא ליה ולא מקבל אישויי' ליה מזיד בהריגתי דעכשיו הוא סבור להורגני בדין מוטב שאברח מפניו: כי מטא - נרגא: להדי פומא - דישעיה: נסרוה לפומיה ונח נפשיה - ומשום הכי איענש לנסורי פומיה משום דקרינהו לישראל עם טמא שפתים מדעתו שלא צוה לו הקב"ה ולא מחמת תוכחה דכתיב ואומר אוי לי כי נדמיתי: נסתכלו באספקלריא שאין מאירה - וכסבורים לראות ולא ראו ומשה נסתכל באספקלריא המאירה וידע שלא ראהו בפניו:סוטה נמי דהא תפסי בה קדושין - פי' בקונט' דאף לאחר שזינתה לא פקעי מינה קידושיה הראשונים וק' לר"י דנדה נמי לא פקעי קידושיה ואפילו הכי איצטריך קרא לאתויי דתפסי בה קידושין ואר"י דגרס וכן ברוב ספרים סוטה נמי הא כתיב בה הויה ותפסי בה קידושין פי' שגרשה ומחזירה והויה דכתיב בה היינו קרא להיות לו לאשה דמוקמינן בפ"ק (לעיל יבמות יא: ושם) לרבות סוטה וכן משמע בפרק יש מותרות (לקמן יבמות ד' פה:) דבסוטה ודאי תפסי קידושין ולא פליגי אלא אי אית לה כתובה אי לאו דקאמר סוטה ודאי איכא בינייהו דמ"ד דאורייתא הא נמי דאורייתא ואית לה כתובה כו' והיינו על כרחך במחזיר סוטה אחר שגירשה דאי לא גירשה כיון דזנתה הפסידה כתובתה ובפרק עשרה יוחסין (קדושין ד' עח.) נמי משמע דלהיות לו משמע לשון הויה דקאמר ושניהם מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קידש שאין לוקה דרך הויה אסרה תורה וא"ת בסוף האומר בקידושין (ד' סח. ושם) ור' עקיבא כי תהיין במאי מוקי לה לוקמה במחזיר סוטה וכ"ת דכי תהיין מיותר וסוטה נפקא לן מקרא דלהיות לו לאשה א"כ היכי מוקי לה באלמנה לכ"ג וכדר' סימאי הא כתיב לא יחלל חילולין הוא עושה ואין עושה ממזרים וי"ל דלא בעי לאוקמא בסוטה משום דשנואה משמע שהיא שנואה בתחלת נישואין וא"ת ולוקמה בסוטה ולבועל וי"ל דמי כתיב כי תהיין לבועל כדקאמר התם מי כתיב כי תהיין לכהן א"נ בבועל לא כתיב הויה ולא תפסי בה קידושין פר"ח דמסוטה נהי דלא הוי ממזר מדאורייתא מדרבנן מיהא הוי ממזר מידי דהוי (לקמן יבמות פז:) אאשה שהלך בעלה למדינת הים ואמרו לה מת בעליך ונישאת ואח"כ בא בעלה דהולד ממזר ותצא מזה ומזה ואין ראיה דהתם קנסוה כי היכי דתידוק אבל הכא אין צריך לקונסה כדי שלא תזנה תחת בעלה ועוד דבריש יש מותרות (לקמן יבמות ד' פה: ושם) קאמר גבי סוטה למ"ד דמרגלא ליה הא איהי מרגילתו ואי הוי ממזר אפילו מדרבנן לא מרגלא ליה כדאמר התם גבי חלוצה: אי כרב אי כשמואל - מתוך פי' הקונט' משמע דלרב ליכא לאו ביבמה דפי' אי כרב דאמר בהאשה רבה (לקמן יבמות ד' צב:) מנין שאין קידושין תופסין ביבמה שנאמר לא תהיה וגו' לא תהא בה הויה לזר והולד ממזר ואי כשמואל דמספקא ליה אי להכי הוא דאתא כדקאמר רב או לאוקומי ללאו הוא דאתא וקידושין תפסי בה מדאפיק לאו דידה בלשון הויה ואין נראה דאמרינן בהאומר בקידושין (ד' סח. ושם) מאי יבמה שהיא בלאו לא תפסי בה קידושין אלמא איכא לאו אפילו למ"ד דלא תפסי בה קידושין ובכל מקום חשיב יבמה לשוק חייבי לאוין ואותם ששאלו לר' יהושע בני צרות דבית הלל לב"ש (לעיל יבמות ד' טו:) דקבעי למילף יבמה לשוק בקל וחומר מאלמנה משמע דאיכא לאו ואומר רבינו תם דלכולי עלמא אית בה לאו וה"ק לקמן ושמואל מספקא ליה אי ללאו הוא דאתא ותהיה אורחיה דקרא או לאשמועינן דלקי אקידושין או לקידושין דלא תפסי נמי הוא דאתא: אשוייה מזיד - פר"ח שרצה להשיבו דבמשה כתיב ויראו את אלהי ישראל (שמות כ״ד:י׳):