יבמותיד.
טוען את הדף…
מִי סָבְרַתְּ עָשׂוּ בֵּית שַׁמַּאי כְּדִבְרֵיהֶם? לֹא עָשׂוּ בֵּית שַׁמַּאי כְּדִבְרֵיהֶם. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: עָשׂוּ וְעָשׂוּ. וּבִפְלוּגְתָּא [דְּרַב וּשְׁמוּאֵל]. דְּרַב אוֹמֵר: לֹא עָשׂוּ בֵּית שַׁמַּאי כְּדִבְרֵיהֶם, וּשְׁמוּאֵל אֹמֵר: עָשׂוּ וְעָשׂוּ. אֵימַת? אִילֵּימָא קוֹדֶם בַּת קוֹל — מַאי טַעְמָא דְּמַאן דְּאָמַר לֹא עָשׂוּ? וְאֶלָּא לְאַחַר בַּת קוֹל — מַאי טַעְמָא דְּמַאן דְּאָמַר עָשׂוּ? אִי בָּעֵית אֵימָא קוֹדֶם בַּת קוֹל, וְאִי בָּעֵית אֵימָא לְאַחַר בַּת קוֹל. אִי בָּעֵית אֵימָא קוֹדֶם בַּת קוֹל, וּכְגוֹן דְּבֵית הִלֵּל רוּבָּא, לְמַאן דְּאָמַר לֹא עָשׂוּ — דְּהָא בֵּית הִלֵּל רוּבָּא. וּמַאן דְּאָמַר עָשׂוּ, כִּי אָזְלִינַן בָּתַר רוּבָּא — הֵיכָא דְּכִי הֲדָדֵי נִינְהוּ. הָכָא, בֵּית שַׁמַּאי מְחַדְּדִי טְפֵי. וְאִי בָּעֵית אֵימָא לְאַחַר בַּת קוֹל, מַאן דְּאָמַר לֹא עָשׂוּ — דְּהָא נְפַקָא בַּת קוֹל, וּמַאן דַּאֲמַר עָשׂוּ — רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הִיא, דְּאָמַר: אֵין מַשְׁגִּיחִין בְּבַת קוֹל. וּמַאן דַּאֲמַר עָשׂוּ, קָרֵינַן כָּאן ״לֹא תִתְגּוֹדְדוּ״ — לֹא תֵּעָשׂוּ אֲגוּדּוֹת אֲגוּדּוֹת! אֲמַר אַבָּיֵי: כִּי אָמְרִינַן ״לֹא תִתְגּוֹדְדוּ״ — כְּגוֹן שְׁתֵּי בָּתֵּי דִינִים בְּעִיר אַחַת, הַלָּלוּ מוֹרִים כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי, וְהַלָּלוּ מוֹרִים כְּדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל. אֲבָל שְׁתֵּי בָּתֵּי דִינִים בִּשְׁתֵּי עֲיָירוֹת — לֵית לַן בַּהּ. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְהָא בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל כִּשְׁתֵּי בָּתֵּי דִינִים בְּעִיר אַחַת דָּמֵי! אֶלָּא אָמַר רָבָא: כִּי אָמְרִינַן ״לֹא תִתְגּוֹדְדוּ״ — כְּגוֹן בֵּית דִּין בְּעִיר אַחַת, פְּלַג מוֹרִין כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי, וּפְלַג מוֹרִין כְּדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל. אֲבָל שְׁתֵּי בָּתֵּי דִינִין בְּעִיר אַחַת — לֵית לַן בַּהּ. תָּא שְׁמַע: בִּמְקוֹמוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָיוּ כּוֹרְתִים עֵצִים לַעֲשׂוֹת פֶּחָמִים בְּשַׁבָּת לַעֲשׂוֹת בַּרְזֶל. בִּמְקוֹמוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הָיוּ אוֹכְלִים בְּשַׂר עוֹף בְּחָלָב. בִּמְקוֹמוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר — אִין, בִּמְקוֹמוֹ שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא — לָא. דְּתַנְיָא, כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: כׇּל מְלָאכָה שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת — אֵין דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. וְהַאי מַאי תְּיוּבְתָּא? מְקוֹמוֹת מְקוֹמוֹת שָׁאנֵי! וּדְקָאָרֵי לַהּ — מַאי קָאָרֵי לַהּ?! סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא מִשּׁוּם חוּמְרָא דְשַׁבָּת — כְּמָקוֹם אֶחָד דָּמֵי, קָא מַשְׁמַע לַן. תָּא שְׁמַע, דְּרַבִּי אֲבָהוּ כִּי אִיקְּלַע לְאַתְרֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הֲוָה מְטַלְטֵל שְׁרָגָא. וְכִי אִיקְּלַע לְאַתְרֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, לָא הֲוָה מְטַלְטֵל שְׁרָגָא. וְהַאי מַאי קוּשְׁיָא? וְלָא אָמְרִינַן מְקוֹמוֹת שָׁאנֵי? אֲנַן הָכִי קָאָמְרִינַן: רַבִּי אֲבָהוּ, הֵיכִי עָבֵיד הָכָא הָכִי, וְהֵיכִי עָבֵיד הָכָא הָכִי? רַבִּי אֲבָהוּ כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי סְבִירָא לֵיהּ, וְכִי מִקְּלַע לְאַתְרֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן לָא הֲוָה מְטַלְטֵל מִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ דְרַבִּי יוֹחָנָן. וְהָאִיכָּא שַׁמָּעָא! דְּמוֹדַע לֵיהּ לְשַׁמָּעָא. תָּא שְׁמַע: אַף עַל פִּי שֶׁאֵלּוּ אוֹסְרִים וְאֵלּוּ מַתִּירִים — לֹא נִמְנְעוּ בֵּית שַׁמַּאי מִלִּישָּׂא נָשִׁים מִבֵּית הִלֵּל, וְלֹא בֵּית הִלֵּל מִבֵּית שַׁמַּאי. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא לֹא עָשׂוּ, מִשּׁוּם הָכִי לֹא נִמְנְעוּ. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ עָשׂוּ, אַמַּאי לֹא נִמְנְעוּ? בִּשְׁלָמָא בֵּית שַׁמַּאי מִבֵּית הִלֵּל לֹא נִמְנְעוּ, דִּבְנֵי חַיָּיבֵי לָאוִין נִינְהוּ. אֶלָּא בֵּית הִלֵּל מִבֵּית שַׁמַּאי אַמַּאי לֹא נִמְנְעוּ? בְּנֵי חַיָּיבֵי כָּרֵיתוֹת — מַמְזֵרִים נִינְהוּ? וְכִי תֵּימָא קָסָבְרִי בֵּית הִלֵּל דְּאֵין מַמְזֵר מֵחַיָּיבֵי כָּרֵיתוֹת — וְהָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אַף עַל פִּי שֶׁנֶּחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל בְּצָרוֹת, מוֹדִים שֶׁאֵין מַמְזֵר אֶלָּא מִמִּי שֶׁאִיסּוּרוֹ אִיסּוּר עֶרְוָה וְעָנוּשׁ כָּרֵת! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ, לֹא עָשׂוּ! לָא, לְעוֹלָם עָשׂוּ, דְּמוֹדְעִי לְהוּ וּפָרְשִׁי. וְהָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּקָתָנֵי סֵיפָא: כָּל הַטְּהָרוֹת וְכׇל הַטְּמָאוֹת שֶׁהָיוּ אֵלּוּ מְטַהֲרִין וְאֵלּוּ מְטַמְּאִין — לֹא נִמְנְעוּ עוֹשִׂים טְהָרוֹת אֵלּוּ עַל גַּבֵּי אֵלּוּ.בת קול - בעירובין בפ"ק (דף יג:) יצאה בת קול ואמרה הלכה כב"ה: דכי הדדי נינהו - בחכמה: ר' יהושע היא - בפ' הזהב: היו כורתים עצים בשבת לעשות פחמים - לבו ביום כדי לעשות ברזל איזמל של מילה. דקסבר ר"א מכשירי מצוה דוחין שבת כמצוה עצמה: בשר עוף בחלב - שהיה דורש בחלב אמו מי שיש לו חלב אמו יצא בשר עוף שאין לו חלב אם והכי אמרי' בפ' כל הבשר: כלל אמר ר"ע - לגבי מילה באיסור שבת: מאי קארי לה - הא כבר שנו לעיל כי אמרינן לא תתגודדו כו': מטלטל שרגא - נר שהדליקו בו בשבת וכבה. דסבר לה רבי יהושע כר"ש דלית ליה מוקצה ור' יוחנן סבר לה כר' יהודה דאית ליה מוקצה אפי' שלא מחמת איסור: והא איכא שמעא - דרבי אבהו דלא מסיק אדעתיה ומטלטל באתריה דר' יוחנן הואיל וחזי לר' אבהו בעלמא דמטלטל: בני חייבי לאוין נינהו - הנך דב"ה שהצרות נישאות לשוק בלא חליצה אפי' לב"ש דאמרי חליצה בעי בלאו בעלמא נינהו לא תהיה אשת המת ואין ממזר אלא מחייבי כריתות כדאמרי' לקמן בהחולץ (יבמות דף מט.): חייבי כריתות נינהו - כיון דצרת הבת פטורה המייבמה עומד באיסור אשת אח בכרת: אין ממזר מחייבי כריתות - אלא מחייבי מיתות ב"ד כגון אמו וחמותו וכלתו וכיוצא בהן וכל הנך דאיסור אחוה לית בהו מיתה: דמודעי להו - ב"ש לב"ה דעו שהמשפחה זו מצרת ערוה שנתייבמה באה ופרשו: ע"ג אלו - משאילין כלים אלו לאלו וב"ה מחמירין בטהרות טפי:מי סברת עשו וכו' - תימה שלא הקשה רבי יוחנן לר"ל מההיא דמייתי בסמוך במקומו של ר' אליעזר היו כורתין כו' וי"ל דאין חוששין לדקדק כל כך על דבריו דממילא הוה מוקשה ממגילה כמו שהקשה בעצמו: לא עשו ב"ש כדבריהם - תימה הא אשכחן דעשו דהטה ר' טרפון כדברי ב"ש (ברכות דף י:) והלל שהביא עולתו לעזרה וחברו עליו תלמידי שמאי (ביצה דף כ.) ותניא בפרק אלו טרפות (חולין דף מד.) הרוצה לעשות כדברי ב"ש עושה ומוקי לה קודם בת קול ומיהו בלאו הכי מוכח בשמעתין דעשו: רבי יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול - וא"ת ומ"ש דלא קי"ל כבת קול דר"א אלא אמרינן בכל דוכתי דשמותי הוא ואין הלכה כמותו וכבת קול דב"ה קי"ל דהלכה כב"ה וי"ל משום דבת קול דר"א לא יצאה אלא לכבודו שאמר מן השמים יוכיחו כדאמר התם א"נ בההיא בת קול שהיתה כנגד רבים דרבנן הוו רובא דודאי אין הלכה אבל כבת קול דב"ה קי"ל משום דהוו ב"ה רובא אלא דב"ש מחדדי טפי וא"ת ודלמא רבי יהושע נמי דוקא התם קאמר דאין משגיחין כדפירשנו אבל בעלמא לא וי"ל מדנקט ר' יהושע האי לישנא ואמר לא בשמים היא ש"מ דבכל דוכתא אית ליה דאין משגיחין: כי אמרי' לא תתגודדו כגון שתי בתי דינין בעיר אחת כו' - וא"ת מה תירץ ממגילה דבעיר אחת היו קורין לבני העיר בי"ד ולבני כפרים היו מקדימים ליום הכניסה ואומר הרב רבי חיים דבני כפרים היו קורין בעירם כדמוכח בירושלמי והשתא הוו שתי בתי דינים בב' עיירות דבכי האי גוונא לא שייך לא תתגודדו אפילו לאביי והא דקרי ליה יום הכניסה לפי שבעירם היו מתאספים לבא לבית הכנסת בשני ובחמישי לקרות התורה וכן נראה דאמר בירושלמי דבן עיר אין מוציא בן כרך דכל שאין מחויב בדבר אין מוציא אחרים ידי חובתם וכיון שבני הכפרים היו בקיאים לקרות ודאי היו קורין בעירם: במקומו של רבי אליעזר כו' - במתכוין היו מביאים עצמם שיהיו צריכים לכך משום חיבוב מצוה: לא הוה מטלטל שרגא - וא"ת התם משום דהרואה אומר אין צריך לטלטל וי"ל דאפילו היה נופל על טליתו לא היה מטלטל: לא הוה מטלטל משום כבודו של רבי יוחנן - ואע"ג דבסוף שבת (דף קנו: ושם) פסיק רבי יוחנן כר"ש במוקצה מחמת איסור הכא בהדליקו בו אותה שבת איירי כדפיר' בקונטרס דחמיר טפי משום דדחייה בידים אבל אין לפרש דהכא איירי במוקצה מחמת מיאוס דהא מוקצה מחמת איסור חמיר טפי לפירוש ר"ת שפירש בספ"ק דשבת (דף יט: ושם) גבי כרכי דזוזי ועוד דעל מוקצה מחמת מיאוס א"ר יוחנן בפ' כירה (שבת ד' מה:) אנו אין לנו בנר אלא כר"ש: בשלמא ב"ש לא נמנעו כו' - וא"ת ואמאי לא נמנעו משום צרה עצמה כדאמרי' לקמן בשמעתין וי"ל דצרה עצמה לא שכיחא כולי האי כמו בני הצרות שהאחת יולדת כמה בנים: