יבמותכה.
טוען את הדף…
מִנְעָלִים הֲפוּכִים תַּחַת הַמִּטָּה, אָמַר רַבִּי: הוֹאִיל וּמְכוֹעָר הַדָּבָר — תֵּצֵא. מִנְעָלִים הֲפוּכִים? לִיחְזֵי דְּמַאן נִינְהוּ! אֶלָּא: מְקוֹם מִנְעָלִים הֲפוּכִים (תַּחַת הַמִּטָּה, אָמַר רַבִּי: הוֹאִיל וּמְכוֹעָר הַדָּבָר — תֵּצֵא). וְהִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב, וְהִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי. קַשְׁיָא הִלְכְתָא אַהִלְכְתָא: לָא קַשְׁיָא, הָא — בְּקָלָא דְּפָסֵיק, הָא — בְּקָלָא דְלָא פָּסֵיק. קָלָא דְלָא פָּסֵיק וְלֵיכָּא עֵדִים — כְּרַבִּי. קָלָא דְּפָסֵיק וְאִיכָּא עֵדִים — כְּרַב. וְקָלָא דְּלָא פָּסֵיק עַד כַּמָּה? אָמַר אַבָּיֵי, אֲמַרָה לִי אֵם: דּוֹמֵי דְמָתָא יוֹמָא וּפַלְגָא. וְלָא אֲמַרַן, אֶלָּא דְּלָא פְּסַק בֵּינֵי וּבֵינֵי, אֲבָל פְּסַק בֵּינֵי וּבֵינֵי — הָא פְּסַק. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא פְּסַק מֵחֲמַת יִרְאָה, אֲבָל פְּסַק מֵחֲמַת יִרְאָה — מֵחֲמַת יִרְאָה הוּא. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלֵיכָּא אוֹיְבִים, אֲבָל אִיכָּא אוֹיְבִים — אוֹיְבִים הוּא דְּאַפִּקוּ לֵיהּ לְקָלָא. תְּנַן הָתָם: הַמּוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ מִשּׁוּם שֵׁם רָע — לֹא יַחְזִיר. מִשּׁוּם נֶדֶר — לֹא יַחְזִיר. שְׁלַח לֵיהּ רַבָּה בַּר הוּנָא לְרַבָּה בַּר רַב נַחְמָן, יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּינוּ: כָּנַס, מַהוּ שֶׁיּוֹצִיא? אֲמַר לֵיהּ: תְּנֵינָא, הַנִּטְעָן עַל אֵשֶׁת אִישׁ וְהוֹצִיאָהּ מִתַּחַת יָדוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁכָּנַס — יוֹצִיא. אֲמַר לֵיהּ: מִי דָּמֵי? הָתָם ״הוֹצִיאוּהָ״ וְהָכָא ״הוֹצִיאָהּ״. וְרַבָּה בַּר רַב נַחְמָן, מַתְנִיתִין נָמֵי ״הוֹצִיאָהּ״ תְּנַן. וְאַכַּתִּי מִי דָּמֵי? הָכָא בַּעַל, וְהָתָם בּוֹעֵל! אֲמַר לֵיהּ: שַׁפִּיר דָּמֵי אַהֲדָדֵי. הָכָא אֲמוּר רַבָּנַן: לָא יִכְנוֹס, וְאִם כָּנַס — יוֹצִיא. הָכִי נָמֵי: אָמְרִי רַבָּנַן, לֹא יַחְזִיר, וְאִם כָּנַס — יוֹצִיא. וְלָא הִיא. הָתָם: אַלּוֹמֵי אַלְּמֵיהּ לְקָלָא, הָכָא: אָמְרִינַן קָם בֵּיהּ בְּקָלָא וְלֵיתֵיהּ. מַתְנִי׳ הַמֵּבִיא גֵּט מִמְּדִינַת הַיָּם, וְאָמַר: ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״ — לֹא יִשָּׂא אֶת אִשְׁתּוֹ. ״מֵת״, ״הֲרַגְתִּיו״, ״הֲרַגְנוּהוּ״ — לֹא יִשָּׂא אֶת אִשְׁתּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״הֲרַגְתִּיו״ — לֹא תִּנָּשֵׂא אִשְׁתּוֹ, ״הֲרַגְנוּהוּ״ — תִּנָּשֵׂא אִשְׁתּוֹ. גְּמָ׳ טַעְמָא דְּמִמְּדִינַת הַיָּם, דַּעֲלֵיהּ קָסָמְכִינַן. אֲבָל מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דְּלָאו עֲלֵיהּ קָסָמְכִינַן — יִשָּׂא אֶת אִשְׁתּוֹ. וְהָא מֵת, דְּלָאו עֲלֵיהּ קָסָמְכִינַן, דְּאָמַר מָר: אִשָּׁה דַּיְיקָא וּמִינַּסְבָא, וְקָתָנֵי: לֹא יִשָּׂא אֶת אִשְׁתּוֹ! הָתָם לֵיכָּא כְּתָבָא, הָכָא אִיכָּא כְּתָבָא. דִּתְנַן: מָה בֵּין גֵּט לְמִיתָה — שֶׁהַכְּתָב מוֹכִיחַ. ״מֵת״, ״הֲרַגְתִּיו״, ״הֲרַגְנוּהוּ״ — לֹא יִשָּׂא אֶת אִשְׁתּוֹ. הוּא נִיהוּ דְּלֹא יִשָּׂא אֶת אִשְׁתּוֹ, הָא לְאַחֵר תִּנָּשֵׂא. וְהָאָמַר רַב יוֹסֵף: ״פְּלוֹנִי רְבָעַנִי לְאוֹנְסִי״ — הוּא וְאַחֵר מִצְטָרְפִין לְהׇרְגוֹ. ״לִרְצוֹנִי״ — רָשָׁע הוּא, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: ״אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיוֹת עֵד חָמָס״? וְכִי תֵּימָא: שָׁאנֵי עֵדוּת אִשָּׁה דַּאֲקִילּוּ בַּהּ רַבָּנַן — וְהָאָמַר רַב מְנַשֶּׁה:מנעלים הפוכים - פיהן למטה ודאי של נכרי הם והפכו כדי שלא יכיר הרואה: מקום מנעלים הפוכים - ניכר מקום הפיכתן בעפר שתחת המטה לשון מורי. לשון אחר מקום מנעלים מצא הפוך שבא ומצא את מנעליה במקום שהוא רגיל לתת שלו ודאי נכרי בא לכאן ושם מנעליו במקום שלה ושלה במקום בעל וראשון עיקר דא"כ הפוך מיבעי ליה: והלכתא כוותיה דרב - דאמר אין מחזיקין קלא אלא בעדים: דפסיק - שיצא קול אחר לומר שקר הוא הלעז: דומי מתא - חשודי העיר. ל"א דומי דלא ידעי ודאי אלא אמרי בדדמי לשון מורי: ומשום שם רע - שיצא עליה לא יחזיר כדפרישית טעמא שמא תנשא לאחר ויצא קול על הלעז הראשון ששקר היה ויתחרט המגרש ויאמר אילו הייתי יודע שכן הוא כו': משום נדר לא יחזיר - וטעמא מפרש התם בהשולח גט שאם אתה אומר יחזיר שמא תלך זו אצל חכם לאחר שניסת ויתיר לה נדרה ויאמר המגרש אילו הייתי יודע שיש היתר לנדר שנדרה אם היו נותנים לי מאה מנה לא הייתי מגרשה שהיתה חביבה עלי ביותר ונמצא זה מבטל גיטו למפרע ועוקרו ובניה מן השני ממזרים לפיכך אומרים לו מתחלה הוי יודע שהמוציא את אשתו משום נדר שנדרה לא יחזיר עולמית ואם היא חביבה עליך צא ובקש היתר לנדרה ואי מגרש לה מהשתא ודאי שנואה היא עליו ותו לא מצי עקר (לה) גיטה בדברי שקר: כנס מהו שיוציא - אם החזירה מהו שנכופנו להוציא: תנינא הנטען כו' - והתם נמי מפקיעה מבעלה דכיון דהוציאה משום שם רע גילה דעתו שהקול אמת ונאסרה לו כי היכי דאסרינן לה הכא משום שהחזיק זה הקול כשכנסה: התם הוציאוה - ב"ד שבאו עדי טומאה ואסורה לבועל מה"ת: הכא הוציאה - והאי דלא יחזיר דרבנן הוא: ורבה בר נחמן מתני' נמי הוציאה תנן - בלא עדים הלכך לא אסורה לבועל אלא משום לזות שפתים מדרבנן ואפ"ה קתני יוציא: ואכתי מי דמי הכא בעל - החזירה ואין דבר זה מגונה הוא: התם בועל - כונס ודבר מגונה הוא: א"ל שפיר דמי להדדי - דהכא והכא מדרבנן הוא: ולא היא התם - הוא כשכנס בועל אלומי אלמיה לקול הראשון שאמת היה הלעז אבל הכא כשהחזירה בעל בטולי בטליה לקלא דאמרינן מדהחזירה קים ליה בקלא חזר ובדק בקול ראשון של שם רע ומצא שאינו: מתני' המביא גט ממדינת הים - צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם וטעמא מפרש בגיטין (דף ב.) לפי שאין בקיאים לשמה: לא ישא את אשתו - הואיל ואדיבוריה סמכינן: מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא אשתו - הואיל ועל עדותו היא נשאת איכא לזות שפתים שמא עיניו נתן בה והעיד שקר. אבל לאחר תנשא דאשה נשאת בעד אחד: ר' יהודה אומר הרגתיו לא תנשא אשתו - אפי' לאחר על פיו לפי שהוא משים עצמו רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד: הרגנוהו תנשא אשתו - לאחר ובגמרא בעי טעמא: גמ' אבל מארץ ישראל - המביא גט מארץ ישראל אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם: והא מת דלא עילויה סמכינן - דכי אמר מת בעל הא דשרו רבנן לאינסובי לאחר לא עליה סמכינן: דאמר מר - בפרק האשה רבה (לקמן יבמות דף צג:) היינו טעמא דעד אחד נאמן להשיא אשה משום דהיא גופה דייקא עד שיודעת שמת ודאי ואחר כך נשאת: מה בין גט למיתה - בהמביא (וכן לקמן יבמות דף קיז.) תנן אף הנשים שאינן נאמנות לומר מת בעלה כגון חמותה ויבמתה וצרתה ובת בעלה נאמנות להביא גיטה ואף על פי שצריכות לומר בפני נכתב ובפני נחתם ומה בין גט למיתה אלא שהכתב מוכיח ולאו עלה סמכינן כל כך: פלוני רבעני לאונסי כו' להורגו - את הרובע:הא בקלא דפסיק - ומיהו רב גופיה אית ליה ל"ש קלא דפסיק ול"ש קלא דלא פסיק: ואכתי מי דמי - בספרים ישנים לא גרסי ליה אלא גרסי ורבה בר נחמן הוציאה תני הכא בעל והכא בועל הכא אמור רבנן וכו' ועד ולא היא חד שינויא הוא והכי פירושו ורבה ב"ר נחמן הוציאה תני וכיון דתני הוציאה והכא בעל והכא בועל הוציאה ולא בית דין ואפ"ה קתני במתני' ואם כנס יוציא ה"ה דהתם בגיטין (דף מה:) נמי אם כנס מוציא ויפה פשיט רבה ב"ר נחמן ומסיק ולא היא כו' קם ביה בקלא דליתיה ומה שאסור להחזיר אינו משום שסבורים העולם שאסורה לו משום שם רע דהא סברי דקם ביה בקלא דליתיה אלא משום קלקול או משום פריצות כדאמרינן בגיטין וקשיא לר"י דהיאך היה מדמה אותה רבה ב"ר נחמן וכי לא היה יודע טעם זה דבהדיא מפרש להנהו טעמי בהשולח (גיטין דף מו.) בברייתא וי"ל דלא שמיע ליה א"נ אומר ר"י דרבה ב"ר נחמן יודע טעמי דקלקול ופריצות אבל סובר דכנס יוציא מפני שהעולם אין יודעים הטעם דקלקולא ופריצות אלא סוברים שמחמת שם רע אסורה לו כיון שגירשה ע"י כן ולכך אם כנס יוציא משום רננה כמתניתין דהכא ומסיק ולא היא שיטעו העולם בזה כי יש חילוק גדול בין מתני' דהכא למתני' דהתם דהכא אלמיה לקלא כו': מת הרגתיו הרגנוהו - כיון דאפילו במת לא ישא את אשתו לא הוה צריך למיתני הרגנוהו ואפילו בהרגתיו לאחר תנשא ולא תני ליה אלא משום דר' יהודה מפליג בין הרגתיו להרגנוהו: הכא איכא כתבא דתנן מה בין גט כו' - ואע"ג דלאביי בסוף פ"ב דגיטין (דף כג:) איירי הך משנה בח"ל מ"מ דייק שפיר מינה דיש לסמוך על הכתב: הוא ואחר מצטרפים להורגו - הקשה הר"ר חיים דבסוף פ"ק דמכות (דף ו. ושם) פריך הרוג ונרבע יציל משמע דהרוג ונרבע פסולים להעיד משום שונא והכא משמע דכשר וי"ל דלא משום שונא פסול נרבע התם אלא בנרבע לרצונו איירי ומשום רשע פסול אפילו לרבא דבסמוך דסובר דלרצונו נמי כשר מכל מקום כשיש עדים שנרבע לרצונו הוי כנמצא אחד מהן קרוב או פסול וכי פריך בתר הכי הורג ורובע יציל פי' יצילו על עצמם הוה מצי למינקט נרבע דקאי ביה כיון דאיירי בנרבע לרצונו אלא משום דעד השתא איירי בהצלת הורג ורובע מסיק לה והרוג נמי לא משום שנאה פסיל ליה התם אלא אמר רבינו יצחק דמיפסל משעה שנעשה טרפה דטרפה פסול להעיד כדאמרי' בסנהדרין (דף עח. ושם) וה"ר יוסף מאורלינ"ש מפרש דפריך מהרוג ונרבע שיצילו כשהם קרובים להורג ורובע וקשה לר"י דאין ה"נ דנהי דבהרוג ליכא למימר דאין ה"נ שיציל דהרי חייב הכתוב מכה אביו מ"מ מנרבע מאי פריך וכ"ת בנרבע נמי דהא דרשינן בסנהדרין (דף נד.) ערות אביך ממש שרבעו ה"מ לענין כרת אבל מיתה לא אשכחן: