יבמותקיג.
טוען את הדף…
מִימַּנְעִי וְלָא נָסְבִי לַהּ. וּמַאי שְׁנָא קְטַנָּה דְּאָכְלָה בִּתְרוּמָה, וּמַאי שְׁנָא חֵרֶשֶׁת דְּלָא אָכְלָה בִּתְרוּמָה? דִּתְנַן: הֵעִיד רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן גּוּדְגְּדָא עַל הַחֵרֶשֶׁת שֶׁהִשִּׂיאָהּ אָבִיהָ שֶׁיּוֹצְאָה בְּגֵט, וְעַל קְטַנָּה בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן שֶׁאוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה, וְאִילּוּ חֵרֶשֶׁת לָא אָכְלָה! גְּזֵירָה שֶׁמָּא יַאֲכִיל חֵרֵשׁ בְּחֵרֶשֶׁת. וְלֵיכוֹל, קָטָן אוֹכֵל נְבֵלוֹת הוּא! גְּזֵירָה שֶׁמָּא יַאֲכִיל חֵרֵשׁ בְּפִקַּחַת. וְחֵרֵשׁ בְּפִקַּחַת נָמֵי לֵיכוֹל בִּתְרוּמָה דְּרַבָּנַן! גְּזֵירָה דִּלְמָא אָתֵי לְאוֹכֹלַהּ בִּתְרוּמָה דְּאוֹרָיְיתָא. וּמַאי שְׁנָא קְטַנָּה דְּאִית לַהּ כְּתוּבָּה, וּמַאי שְׁנָא חֵרֶשֶׁת דְּלֵית לַהּ כְּתוּבָּה? דְּאִם כֵּן — מִימַּנְעִי וְלָא נָסְבִי לַהּ. וּקְטַנָּה מְנָלַן דְּאִית לַהּ כְּתוּבָּה? דִּתְנַן: הַמְמָאֶנֶת, וְהַשְּׁנִיָּיה, וְאַיְילוֹנִית — אֵין לָהֶן כְּתוּבָּה. אֲבָל יוֹצְאָה בְּגֵט וּקְטַנָּה — יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה. וְחֵרֶשֶׁת מְנָלַן דְּלֵית לַהּ כְּתוּבָּה? דְּתַנְיָא: חֵרֵשׁ וְשׁוֹטֶה שֶׁנָּשְׂאוּ פִּקְּחוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְפַּקֵּחַ הַחֵרֵשׁ, וְנִשְׁתַּפָּה הַשּׁוֹטֶה — אֵין לָהֶם עֲלֵיהֶם כְּלוּם. רָצוּ לְקַיְּימָן — יֵשׁ לָהֶם כְּתוּבָּה. וּפִקֵּחַ שֶׁנָּשָׂא חֵרֶשֶׁת אוֹ שׁוֹטָה, אֲפִילּוּ כָּתַב לָהּ מֵאָה מָנֶה — כְּתוּבָּתָהּ קַיֶּימֶת, מִפְּנֵי שֶׁרָצָה לִזּוֹק בִּנְכָסָיו. טַעְמָא דְּרָצָה, הָא לֹא רָצָה — אֵין לָהּ, דְּאִם כֵּן מִימַּנְעִי וְלָא נָסְבִי לַהּ. אִי הָכִי, פִּקַּחַת לְחֵרֵשׁ לִיתַקֵּן לַהּ כְּתוּבָּה, דְּאִם כֵּן מִימַּנְעִי וְלָא מִינַּסְבִי! יוֹתֵר מִשֶּׁהָאִישׁ רוֹצֶה לִישָּׂא, אִשָּׁה רוֹצָה לְהִנָּשֵׂא. הָהוּא חֵרֵשׁ דַּהֲוָה בְּשִׁבָבוּתֵיהּ דְּרַב מַלְכִּיּוֹ, אַנְסְבֵיהּ אִיתְּתָא וּכְתַב לַהּ אַרְבַּע מְאָה זוּזֵי מִנִּכְסֵיהּ. אָמַר רָבָא: מַאן חַכִּים כְּרַב מַלְכִּיּוֹ, דְּגַבְרָא רַבָּה הוּא. קָסָבַר: אִילּוּ רָצָה שִׁפְחָה לְשַׁמְּשׁוֹ מִי לָא זָבְנִינַן לֵיהּ? כׇּל שֶׁכֵּן הָכָא, דְּאִיכָּא תַּרְתֵּי. אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵשֶׁת חֵרֵשׁ — אֵין חַיָּיבִין עָלֶיהָ אָשָׁם תָּלוּי. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: חֲמִשָּׁה לֹא יִתְרוֹמוּ, וְאִם תָּרְמוּ — אֵין תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה. וְאֵלּוּ הֵן: חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן, וְהַתּוֹרֵם אֶת שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, וְגוֹי שֶׁתָּרַם שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֲפִילּוּ בִּרְשׁוּת יִשְׂרָאֵל — אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. הוּא דְּאָמַר כְּרַבִּי אֶלְעָזָר. דְּתַנְיָא: רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר: תְּרוּמַת חֵרֵשׁ לֹא תֵּצֵא לְחוּלִּין, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק. אִי סְבִירָא כְּרַבִּי אֶלְעָזָר, אָשָׁם תָּלוּי נָמֵי לִיחַיַּיב! בָּעֵינַן חֲתִיכָה מִשְׁתֵּי חֲתִיכוֹת. וּמִי בָּעֵי רַבִּי אֶלְעָזָר חֲתִיכָה מִשְׁתֵּי חֲתִיכוֹת? וְהָתַנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כּוֹי — חַיָּיבִין עַל חֶלְבּוֹ אָשָׁם תָּלוּי. שְׁמוּאֵל סָבַר כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בַּחֲדָא, וּפְלִיג עֲלֵיהּ בַּחֲדָא. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵשֶׁת חֵרֵשׁ חַיָּיבִין עָלֶיהָ אָשָׁם תָּלוּי. מֵיתִיבִי: חֲמִשָּׁה לֹא יִתְרוֹמוּ! סָבַר לַהּ כְּרַבִּי אֶלְעָזָר. בְּעָא רַב אָשֵׁי: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר? מִיפְשָׁט פְּשִׁיטָא לֵיהּ דְּחֵרֵשׁ דַּעְתָּא קְלִישְׁתָּא הוּא, וּמִיהוּ מְסַפְּקָא לֵיהּ אִי דַּעְתָּא צִילּוּתָאמימנעי ולא נסבי לה - הואיל ולעולם היא יכולה למאן מפני חרשותה אבל קטנה גבול יש לה וסבר מפייסנא לה כל שעתא עד שיעבור זמן מיאונה: מאי שנא דאכלה בתרומה - אם השיאתה אמה לכהן: ומאי שנא חרשת - שלא השיאה אביה בקטנותה שאין נישואיה גמורין דלא אכלה כדתנן כו' אלמא לא אכלה: על החרשת שהשיאה אביה - בקטנותה שיוצאה בגט ואפי' משתגדיל ואין אביה מקבל גיטה מקבלתו היא ויוצאה ואע"ג דקידושיה גמורין הוו וגירושיה בלא דעת הוי גיטא לפי שהאשה יוצאת לרצונה ושלא לרצונה: ועל קטנה בת ישראל - יתומה הנישאת ע"פ אמה שאוכלת בתרומה אע"פ שאין נישואיה נישואין גמורים אכלה בתרומה דרבנן כך אוקימנא בהאשה רבה (לעיל יבמות דף צ.): ואילו חרשת לא אכלה - מדשבקה לחרשת דקעסיק בה ואתי ונקט קטנה ולא קתני ועל החרשת שנישאת מעצמה שאוכלת בתרומה: גזירה שמא יאכיל חרש בחרשת - והאי לאו שינויא מעליא הוא מה לי פקח בחרשת מה לי חרש בחרשת שניהן אינן נשואין ואם זו מותרת אף זו מותרת שהרי צד היתר שלהן אינו אלא משום דלאו בני עונשין נינהו והוו כקטן אוכל נבלות אלא כולה משום גזירה שמא יאכיל חרש בפקחת הוא דאיכא עליה חיוב מיתה כדאמרי' במסקנא דמילתא ולהכי נקט ברישא שמא יאכיל חרש בחרשת ולא נקט שמא יאכיל חרש בפקחת משום דחרש בפקחת לא מיחלף בפקח בחרשת אבל חרשת אשת חרש מיחלפא בחרשת אשת פקח והדר מיחלף חרש בעל פקחת בחרש בעל חרשת אבל קטנה לגדול ליכא למיגזר משום גדולה לקטן דאין לקטן נישואין: וליכול - אפי' חרש בפקחת בתרומה דרבנן הא אית לה נשואין מדרבנן: ומ"ש כו' - לקמן בעי תרוייהו מנא לן דהא אית לה והא לית לה: מימנעי ולא נסבי לה - אבל בקטנה לא מימנעי דאתיא לכלל דיעה: ממאנת - לית לה כתובה דהא בעל כרחו נפקא: שנייה - מד"ס: אין לה כתובה - דרבנן קנסוה כדאמר ביש מותרות (לעיל יבמות דף פה:): איילונית - משום דמקח טעות הוא: אבל יוצאה בגט כו' - מדיוקא דמתני' דקתני ממאנת שמעינן מינה טעמא משום דבעל כרחו נפקא הא הוציאה אית לה אלמא יש כתובה לקטנה: אין להן עליהם כלום - דאין להם דעת ואין תנאו הראשון תנאי ואע"ג דתקון רבנן נשואין לחרש לא תקינו לה רבנן כתובה מיניה כדמפרש לקמן יותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא: שרוצה לזוק בנכסיו - ואע"פ שלא (נשא) תקנו לה חכמים כתובה הרי הוא כתב לה הואיל ורוצה להפסיד ולהיות נזוק מנכסיו תנאו קיים: הא לא רצה - דלא כתב לה אין לה מתקנת חכמים: א"כ - דבעי למיתב לה כתובה מימנעי ולא נסבי לה: אין חייבין עליה אשם תלוי - דנימא ספק אשת איש היא ספק היה בו דעת ספק אין בו והבא עליה באשם תלוי דודאי אין לו שום קנין מן התורה: התורם את שאינו שלו - ולא צוהו בעל הבית דשליחות נפקא לן (קדושין דף מא:) מאתם גם אתם לרבות שלוחכם הלכך מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם: ועובד כוכבים שתרם את של ישראל אפי' ברשות בעלים אינה תרומה - דבעינן מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית. וקתני מיהא חרש אין תרומתו תרומה ומותרת לזר ואי ספק הוא תרומה ויחזור ויתרום מיבעי ליה: הוא דאמר כר' אלעזר - כלומר מהא לא תסייעיה דגבי תרומה ס"ל לשמואל כר' אלעזר דספק הוא וגבי אשתו אע"ג דספק הוא אינה באשם תלוי דגבי אשם תלוי כתיב אחת מכל מצות ה' (ויקרא ה׳:י״ז) וקרינן מצוות דמשמע חדא מתרתי שיש היתר ואיסור לפניו כגון אשתו וא"א עמו בבית וסבור אין שם אלא אשתו ובא על האחת ולבקר נמצאו שתיהן ולא ידע על אי זו בא וכן חלב ושומן לפניו וסבר שתיהן שומן ואכל אחת מהן ולסוף נודע לו שהאחת חלב ולא ידע אי זו אכל דאי ידע מייתי חטאת נקבה וכל דהו אפי' בת דנקא והשתא דלא ידע מביא אשם זכר בכסף שקלים אבל הכא שהספק תלוי בחתיכה אחת ספק איסור ספק היתר לא מייתי אשם תלוי: כוי חייבין על חלבו אשם תלוי - והא הכא כל הספק תלוי בה: מ"ט דר"א - באשת חרש: קלישתא - דקה. כלומר דעתו מועטת שאין מחודד להבין כשאר בני אדם ומיהו מספקא ליה אי דעתא צילותא היא אותה קצת הדעת שיש לו אם צלולה היא ובמה שהוא נותן דעתו ועושה דבר ודאי כוונתו כוונה אי לאו דעתו צלולה היא ולעולם כל ימיו של חרש פשיטא ליה לרבי אלעזר דחדא דעתא אית ליה לחרש דאינו עתים חלים עתים שוטה:ואילו חרשת לא אכלה - וא"ת מנלן אי משום דנקט קטנה דלמא כ"ש חרשת שלא תבא לכלל גדלות ואי הוה נקיט חרשת אכלה ה"א דקטנה לא אכלה כיון שבאה לכלל נישואין וי"ל דדייק מדלא תנא חרשת בהדי קטנה: שמא יאכיל חרש בפקחת - אבל משום שמא יאכיל קטן בגדולה לא גזרינן שלא תאכל קטנה בתרומה דמשום זמן מועט לא גזרינן שהרי כשיגדיל ויבעול יהיו קידושין דאורייתא ובירושלמי מפרש בקטנה לא גזרינן משום חינא שיהיו הכל קופצין עליה לישאנה ושמא בחרשת לא שייך האי טעמא משום דחרשותה גרמה לה ובקונ' פי' בהניזקין (גיטין ד' נה. ד"ה בפקחת) דלא גזרינן אטו קטן שישא גדולה משום דלית ליה נשואין כדאמר הכא ומילתא דלא שכיחא היא ואין נראה דהא משיאן סמוך לפירקן מעליותא היא כדפי' לעיל (יבמות דף סב: ד"ה סמוך): דלמא אתי לאוכלה בתרומה דאורייתא - אבל בקטנה דלא אכלה אלא בתרומה דרבנן כדאמר בהאשה רבה (לעיל יבמות דף צ. ושם) לא גזרו אטו דאורייתא כיון שתגיע לכלל גדלות: דאם כן מימנעי ולא נסבי לה - ואי משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה לא חשו חכמים לכך: מאן חכים למיעבד הכי - דוקא במטלטלי תנן בהניזקין (גיטין דף נט.) חרש רומז ונרמז אבל במקרקעי לא ומה ששיעבד בכתובה מקרקעי משום שהיה לו אפוטרופוס וגם זכין לאדם שלא בפניו. ר"י: