טוען את הדף…
מַאי לָאו, דְּלָא בְּעַל? לָא, דִּבְעַל. אִי דִּבְעַל, מַאי טַעְמָא דִּשְׁמוּאֵל? קָסָבַר: כׇּל הַבּוֹעֵל — עַל דַּעַת קִדּוּשִׁין הָרִאשׁוֹנִים הוּא בּוֹעֵל. וְהָא פְּלִיגִי בַּהּ חֲדָא זִימְנָא, דְּאִיתְּמַר: קִדְּשָׁהּ עַל תְּנַאי, וּכְנָסָהּ סְתָם — רַב אָמַר: צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵּט, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֵינָהּ צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵּט. רַב אָמַר צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵּט — כֵּיוָן דְּנַסְבַהּ אַחוֹלֵי אַחֲלֵיהּ לִתְנָאֵיהּ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֵינָהּ צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵּט, כׇּל הַבּוֹעֵל, עַל דַּעַת קִדּוּשִׁין הָרִאשׁוֹנִים הוּא בּוֹעֵל! צְרִיכָא, דְּאִי אִיתְּמַר הָהִיא, בְּהָהִיא קָאָמַר רַב, מִשּׁוּם דְּאִיכָּא תְּנָאָה, וְכֵיוָן דִּבְעַל, אַחֲלֵיהּ לִתְנָאֵיהּ. אֲבָל בְּהָא, אֵימָא מוֹדֶה לֵיהּ, לִשְׁמוּאֵל. וְאִי אִיתְּמַר בְּהָא: בְּהָךְ קָאָמַר שְׁמוּאֵל, אֲבָל בְּהָךְ, אֵימָא מוֹדֶה לֵיהּ לְרַב, צְרִיכָא. וּמִי אָמַר רַב כִּי בְּעַל — אִין, אִי לָא בְּעַל — לָא? הָא הָהִיא עוֹבָדָא דַּהֲוָה בְּנַרֶשׁ, וְאִיקַּדִּישָׁה כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה, וְגָדְלָה, וְאוֹתְבַיהּ אַבֵּי כוּרְסְיָיא, וַאֲתָא אַחֲרִינָא וְחַטְפַהּ מִינֵּיהּ. וְרַב בְּרוֹנָא וְרַב חֲנַנְאֵל תַּלְמִידֵי דְרַב הֲווֹ הָתָם, וְלָא אַצְרְיכוּהָ גִּיטָּא מִבָּתְרָא! אָמַר רַב פָּפָּא: בְּנַרֶשׁ מִינְסַב נָסְיבִי, וַהֲדַר מוֹתְבִי אַבֵּי כוּרְסְיָיא. רַב אָשֵׁי אָמַר: הוּא עָשָׂה שֶׁלֹּא כַּהוֹגֶן, לְפִיכָךְ עָשׂוּ בּוֹ שֶׁלֹּא כַּהוֹגֶן, וְאַפְקְעִינְהוּ רַבָּנַן לְקִידּוּשֵׁי מִינֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: תִּינַח דְּקַדֵּישׁ בְּכַסְפָּא, קַדֵּישׁ בְּבִיאָה מַאי? שַׁוְּיוּהָ רַבָּנַן לִבְעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וְכֵן אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. מַתְנִי׳ מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי לִשְׁתֵּי יְתוֹמוֹת קְטַנּוֹת, וּמֵת — בִּיאָתָהּ אוֹ חֲלִיצָתָהּ שֶׁל אַחַת מֵהֶם פּוֹטֶרֶת צָרָתָהּ. וְכֵן שְׁתֵּי חֵרְשׁוֹת. קְטַנָּה וְחֵרֶשֶׁת — אֵין בִּיאַת אַחַת מֵהֶן פּוֹטֶרֶת צָרָתָהּ. פִּקַּחַת וְחֵרֶשֶׁת — בִּיאַת הַפִּקַּחַת פּוֹטֶרֶת הַחֵרֶשֶׁת, וְאֵין בִּיאַת הַחֵרֶשֶׁת פּוֹטֶרֶת אֶת הַפִּקַּחַת. גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה — בִּיאַת הַגְּדוֹלָה פּוֹטֶרֶת הַקְּטַנָּה, וְאֵין בִּיאַת הַקְּטַנָּה פּוֹטֶרֶת הַגְּדוֹלָה. גְּמָ׳ וְחֵרֶשֶׁת בַּת חֲלִיצָה הִיא? וְהָתְנַן: חֵרֵשׁ שֶׁנֶּחְלַץ, וְחֵרֶשֶׁת שֶׁחָלְצָה, וְחוֹלֶצֶת מִן הַקָּטָן — חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה! אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: אַבִּיאָה. רָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא אַחֲלִיצָה — כָּאן בְּחֵרֶשֶׁת מֵעִיקָּרָא, כָּאן בְּפִקַּחַת וְאַחַר כָּךְ נִתְחָרְשָׁה. חֵרֶשֶׁת מֵעִיקָּרָא, כִּי הֵיכִי דְּעָל — הָכִי נָפֵק, פִּקַּחַת וְאַחַר כָּךְ נִתְחָרְשָׁה — לָא, דִּמְעַכְּבָא בַּהּ קְרִיָּיה. אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: וְחֵרֶשֶׁת מֵעִיקָּרָא בַּת חֲלִיצָה הִיא? וְהָתְנַן: שְׁנֵי אַחִין, אֶחָד פִּקֵּחַ וְאֶחָד חֵרֵשׁ, נְשׂוּאִין לִשְׁתֵּי נׇכְרִיּוֹת, אַחַת פִּקַּחַת וְאַחַת חֵרֶשֶׁת, מֵת חֵרֵשׁ בַּעַל חֵרֶשֶׁת, מָה יַעֲשֶׂה פִּקֵּחַ בַּעַל פִּקַּחַת? כּוֹנֵס. וְאִם רָצָה לְהוֹצִיא — יוֹצִיא. מֵת פִּקֵּחַ בַּעַל פִּקַּחַת, מָה יַעֲשֶׂה חֵרֵשׁ בַּעַל חֵרֶשֶׁת? כּוֹנֵס, וְאֵינוֹ מוֹצִיא לְעוֹלָם. מַאי לָאו, בְּחֵרֶשֶׁת מֵעִיקָּרָא, וְקָתָנֵי: כּוֹנֵס אִין,מאי לאו דלא בעל - ראשון משגדלה וקאמר רב אינה צריכה גט משני דחלו קידושין הראשונים כשגדלה: כשבעל - לפיכך אינה צריכה גט משני דבעילה שבעל הראשון משגדלה סתמא לשם קדושין נתכוון דיודע היה שאין קידושי קטנה כלום: על תנאי - שאין עליה נדרים או מומין: וכנסה סתם - ואח"כ נמצאו עליה נדרים צריכה גט דביאה לשם קידושין הואי דיודע היה שאין קידושין הראשונים כלום: ה"ג צריכא דאי איתמר בהא בהא קאמר רב משום דליכא תנאי - והכי איתא בכתובות פ' המדיר (כתובות דף עג.): דאי איתמר בהא - גבי קטנה שלא מיאנה בהא קאמר רב דאסיק אדעתי' לבעול לשם קידושין משגדלה משום דליכא תנאה אין פסול קידושין הראשונים משום תנאי אלא משום קטנות ואדם יודע שאין קידושין הראשונים כלום וחזר ובעל לשם קידושין: אבל בההיא - דאיכא תנאי אימא מודה לשמואל ואדעתא דתנאי בעיל כסבור שאין עליה נדרים וקיימא תנאי שביניהן: אבי כורסייא - באפריון וקס"ד כשאר חופות שעדיין לא בעלה ואפ"ה לא הצריכוה גיטא מבתרא. אלמא חלו קדושי קמאי: מינסב נסבי - ונתקדשה בבעילה משגדלה: וקא אפקעינהו לקידושין מיניה - דכל דמקדש תולה בדעת חכמים הוא דהא כדת משה וישראל קאמרינן ורבנן אמרי דחוטף אשה מבעלה לא ניהוי קידושין: תינח דקדיש בכספא - איכא למימר דאפקעינהו לקידושין ושוו מעות מתנה דהפקר ב"ד היה הפקר: קדיש בביאה - מאי הפקר ב"ד איכא למימר: שויוה לבעילתו בעילת זנות - והוא בדעתם תלה: כר' אליעזר - דמלמדין הקטנה למאן: מתני' שתי יתומות - נכריות: או חליצתה - לאחר שתגדיל: קטנה וחרשת - לא ידעינן בהי ניחא ליה והי חשיבה אשתו טפי: גמ' וחרשת בת חליצה היא - דקתני מתניתין וכן שתי חרשות: כי היכי דעל - לבעל הראשון שכנסה ברמיזה הכי נמי נפיק מיבם ברמיזה: נשואין שתי נכריות - פקחת לפקח וחרשת לחרש: כונס - שאינה בת חליצה משום קרייה אלא כונסה ואם רצה להוציאה אח"כ מוציאה בגט שכשם שנכנסה ברמיזה כך תצא ברמיזה ולא צריכה חליצה: כונס ואין מוציאה לעולם - שאין גיטו מפקיע קידושי אחיו פקח שהזקיקוה לו ליבום:קסבר שמואל כל הבועל על דעת קידושין הראשונים הוא בועל - וא"ת לשמואל דלית ליה דקדושין גדלי בהדה מ"ט דר"ג ולעיל בריש פ"ב (יבמות דף יח.) משמע דשמואל אית ליה מילתא דר"ג דפריך אמילתיה ואי אין זיקה תיבטל דהא אמר ר"ג כו' וי"ל דלשמואל צ"ל דמיירי כדמפרש בהדיא שבועל לשם קידושין ועוד אור"י דהתם כיון דיבמתו ואשתו שתיהן לפניו אפילו בסתמא בועל לשם קידושין כדי לדחות יבמתו ממנו דבאשתו ניחא ליה מיבמתו ומיהו קשה דתיקשה לשמואל מדרבנן דרבי אליעזר כשהחזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו דמסתמא בועל לשם קידושין דליכא למימר דאיירי כשפירש שבועל לשם קידושין דא"כ היכי פריך מיניה בהמדיר (כתובות דף עג: ושם) לרב אלא ע"כ כשבועל סתם ולא מצי לאוקומי כשפירש דא"כ היינו החזירה כשהיא גדולה ואר"י דשמואל סבירא לי' כר"ש בן יהודה (משום ר' ישמעאל) דאמר בהמדיר (ג"ז שם) אם בעלו לא קנו אי נמי כר' ישמעאל דאמ' שמואל משום רבי ישמעאל והיא לא נתפשה כו': והא אפליגו בה חדא זימנא - תימה לר"י והא תרוייהו צריכי דאי אתמר ההיא דאמר רב צריכה הימנו גט ה"א צריכה מספק דלא ידעינן אי בעל לשם קידושין אם לאו קמ"ל דאין צריכה גט משני דודאי ראשון בעל לשם קידושין ואי אתמר ההיא דקאמר שמואל צריכה גט משני ה"א היינו מספק ומראשון נמי צריכה גט מדאורייתא דשמא לשם קידושין בעל ואר"י דהכי פריך והא איפליגו בה חדא זמנא ואמאי פליגי בשני מקומות דבחד מהנך הוה מצי לאשמועי' ולימא הכי קדשה על תנאי ובעל רב אמר צריכה גט מראשון ולא משני ושמואל אמר אין צריכה גט מראשון אלא משני אי נמי ליתני באידך קטנה שהגדילה ועמדה ונשאת רב אמר אינה צריכה גט משני אלא מראשון ושמואל אמר צריכה גט משני ולא מראשון מה"ת אבל מדרבנן צריכה: בההיא קאמר רב משום דאיכא תנאי אחולי אחליה לתנאיה - פי' משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אית לן למימר דאחליה לתנאיה והיה בדעתו שיחולו קידושי כסף מדלא הזכיר התנאי אבל בהא דליכא בעילת זנות שהרי יש שם קדושין דרבנן ועוד דליכא קדושין הראשונים דנימא שיחולו אימא מודי ליה לשמואל ובקונטרס הגיה הכא צריכותא דכתובות ואין למחוק גירסא זו דהא למ"ד בהמדיר (כתובות דף עד.) קידשה ע"ת ובעל ד"ה צריכה הימנו גט ואפ"ה פליגי (שם דף עג. ושם) בקטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת א"כ פשיטא ליה טפי במקדש ע"ת דצריכה גט מבקטנה שלא מיאנה דכוותיה מיתוקמא הך צריכותא דהכא וצריכותא דכתובות (ג"ז שם) אליבא דאביי: לפיכך עשו לו שלא כהוגן ואפקעינהו לקידושי מיניה - מספקא לר"י אי טעמא דאפקעינהו משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש או משום דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה מדלא הזכיר כאן כמו שהזכיר בכל מקום כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש: וחרשת בת חליצה היא והתנן כו' - וא"ת תיקשי נמי מקטנה דתנן במתניתין דחליצת אחת מהן פוטרת צרתה ואילו בפרק מצות חליצה (לעיל יבמות דף קד:) תנן קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה פסולה ומיהו בקונט' פי' דחליצתה לכשתגדיל פוטרת צרתה ועוד דאיכא לאוקמא מתני' דהכא כר' יוסי דאמר אשה בין גדולה בין קטנה ולפי הירושל' דגרסי' לעיל ואם לא חלצה חליצתה כשרה אתי שפיר טפי: