יבמותמד.
טוען את הדף…
הָיְתָה אַחַת כְּשֵׁרָה וְאַחַת פְּסוּלָה, אִם הָיָה חוֹלֵץ — חוֹלֵץ לַפְּסוּלָה, וְאִם הָיָה מְיַיבֵּם — מְיַיבֵּם לַכְּשֵׁרָה. גְּמָ׳ אַרְבָּעָה אַחִין סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא אֵימָא: אַרְבָּעָה מֵאַחִין. הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וְשָׁבְקִי לֵיהּ? וְהָתַנְיָא: ״וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ״ — הֵן וְלֹא שְׁלוּחָן. ״וְדִבְּרוּ אֵלָיו״ — מְלַמֵּד שֶׁמַּשִּׂיאִין לוֹ עֵצָה הוֹגֶנֶת לוֹ. שֶׁאִם הָיָה הוּא יֶלֶד וְהִיא זְקֵנָה, הוּא זָקֵן וְהִיא יַלְדָּה, אוֹמְרִין לוֹ: מָה לְךָ אֵצֶל יַלְדָּה, מָה לְךָ אֵצֶל זְקֵנָה? כְּלָךְ אֵצֶל שֶׁכְּמוֹתְךָ, וְאַל תָּשִׂים קְטָטָה בְּבֵיתֶךָ. לָא צְרִיכָא, דְּאֶפְשָׁר לֵיהּ. אִי הָכִי, אֲפִילּוּ טוּבָא נָמֵי! עֵצָה טוֹבָה קָא מַשְׁמַע לַן: אַרְבַּע — אִין, טְפֵי — לָא, כִּי הֵיכִי דְּנִמְטְיֵיהּ עוֹנָה בְּחֹדֶשׁ. מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי וְכוּ׳. וּנְיַיבֵּם לְתַרְוַיְיהוּ! אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָמַר קְרָא: ״אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו״, בַּיִת אֶחָד הוּא בּוֹנֶה, וְאֵין בּוֹנֵה שְׁנֵי בָתִּים. וְנַחְלוֹץ לְתַרְוַיְיהוּ?! אָמַר מָר זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה, אָמַר קְרָא: ״בֵּית חֲלוּץ הַנַּעַל״, בַּיִת אֶחָד הוּא חוֹלֵץ, וְאֵין חוֹלֵץ שְׁנֵי בָתִּים. וּנְיַיבֵּם לַחֲדָא וְנַחְלוֹץ לַחֲדָא! אָמַר קְרָא: ״אִם לֹא יַחְפּוֹץ״, הָא חָפֵץ — יְיַבֵּם. כׇּל הָעוֹלֶה לְיִבּוּם — עוֹלֶה לַחֲלִיצָה, כֹּל שֶׁאֵין עוֹלֶה לְיִיבּוּם — אֵין עוֹלֶה לַחֲלִיצָה. וְעוֹד, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: בַּיִת מִקְצָתוֹ בָּנוּי וּמִקְצָתוֹ חָלוּץ. וְיֹאמְרוּ! אִי דִּמְיַיבֵּם וַהֲדַר חָלֵיץ — הָכִי נָמֵי. אֶלָּא, [דִּלְמָא] חָלֵיץ וַהֲדַר מְיַיבֵּם, וְקָם לֵיהּ בְּ״לֹא יִבְנֶה״. וְאֵימָא: כִּי אִיכָּא חֲדָא — תִּתְקַיֵּים מִצְוַת יִבּוּם, כִּי אִיכָּא תַּרְתֵּי — לֹא תִּתְקַיֵּים מִצְוַת יִבּוּם! אִם כֵּן, צָרַת עֶרְוָה דְּאָסַר רַחֲמָנָא לְמָה לִי? הַשְׁתָּא תַּרְתֵּי בְּעָלְמָא אָמְרַתְּ לָאו בְּנֵי חֲלִיצָה וְיִבּוּם נִינְהוּ — צָרַת עֶרְוָה מִיבַּעְיָא? אַלְּמָה לָא? אִצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: עֶרְוָה אַבָּרַאי קָיְימָא, וְתִתְיַיבֵּם צָרָתַהּ, קָא מַשְׁמַע לַן דַּאֲסִירָא. אֶלָּא: ״יְבִמְתּוֹ״ ״יְבִמְתּוֹ״ — רִיבָּה. הָיְתָה אַחַת כְּשֵׁרָה. אָמַר רַב יוֹסֵף, כָּאן שָׁנָה רַבִּי: לֹא יִשְׁפּוֹךְ אָדָם מֵי בוֹרוֹ, וַאֲחֵרִים צְרִיכִים לָהֶם. מַתְנִי׳ הַמַּחְזִיר גְּרוּשָׁתוֹ, וְהַנּוֹשֵׂא חֲלוּצָתוֹ, וְהַנּוֹשֵׂא קְרוֹבַת חֲלוּצָתוֹ — יוֹצִיא, וְהַוָּלָד מַמְזֵר, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין הַוָּלָד מַמְזֵר. וּמוֹדִים בְּנוֹשֵׂא קְרוֹבַת גְּרוּשָׁתוֹ — שֶׁהַוָּלָד מַמְזֵר. גְּמָ׳ וְסָבַר רַבִּי עֲקִיבָא הַנּוֹשֵׂא קְרוֹבַת חֲלוּצָתוֹ הַוָּלָד מַמְזֵר? וְהָאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, כָּאן שָׁנָה רַבִּי: אֲחוֹת גְּרוּשָׁה מִדִּבְרֵי תוֹרָה, אֲחוֹת חֲלוּצָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים! תְּנִי: קְרוֹבַת גְּרוּשָׁתוֹ. הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּקָתָנֵי סֵיפָא: וּמוֹדִים בְּנוֹשֵׂא קְרוֹבַת גְּרוּשָׁתוֹ שֶׁהַוָּלָד מַמְזֵר. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא אַיְירִי בָּהּ — הַיְינוּ דְּקָתָנֵי ״וּמוֹדִים״. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לָא אַיְירִי בַּהּ, מַאי ״וּמוֹדִים״? וְדִלְמָא הָא קָא מַשְׁמַע לַן, דְּיֵשׁ מַמְזֵר מֵחַיָּיבֵי כָּרֵיתוֹת. הָא קָתָנֵי לַהּ לְקַמַּן: אֵיזֶהוּ מַמְזֵר — כׇּל שְׁאֵר בָּשָׂר שֶׁהוּא בְּ״לֹא יָבֹא״ — דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן הַתִּימְנִי אוֹמֵר: כֹּל שֶׁחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת בִּידֵי שָׁמַיִם. וַהֲלָכָה כִּדְבָרָיו. וְדִלְמָא קָסָתֵים לַן תַּנָּא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן הַתִּימְנִי. אִם כֵּן, לִיתְנֵי שְׁאָר חַיָּיבֵי כָּרֵיתוֹת, קְרוֹבַת גְּרוּשָׁתוֹ לְמָה לִי? אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ אַיְירִי בַּהּ. [וְדִלְמָא] לְעוֹלָם לָא אַיְירִי בַּהּ, וְאַיְּידֵי דִּתְנָא מַחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ וְנוֹשֵׂא חֲלוּצָתוֹ וּקְרוֹבַת חֲלוּצָתוֹ — תָּנֵי נָמֵי קְרוֹבַת גְּרוּשָׁתוֹ. אֶלָּא: קְרוֹבַת חֲלוּצָתוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא הָוֵי מַמְזֵר. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר קְרָא: ״בֵּית חֲלוּץ הַנַּעַל״, הַכָּתוּב קְרָאוֹ ״בֵּיתוֹ״. אָמַר רַב יוֹסֵף אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי: הַכֹּל מוֹדִים בְּמַחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ,מתני' היתה אחת כשרה - לכהונה ואחת פסולה כגון שנתגרשה מאיש אחר: אם בא יבם לחלוץ חולץ לפסולה - ולא יפסול את הכשרה לכהונה דלא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים להם אע"ג דהוא אין צריך להם: גמ' ארבעה אחין ס"ד - כיון דלא הוו אלא ד' וכולן מתו כדקתני מתו מאן מייבם: ושבקינן ליה - בתמיה ובמה יפרנס כולן: דאפשר ליה - שעשיר הוא ויכול לזונן: עונה בחדש - עונה של ת"ח מערב שבת לערב שבת וזהו אשר פריו יתן בעתו בכתובות (דף סב:) דמטי לכל חדא עונה בחדש: ונייבם לחדא - ברישא והדר נחלוץ לחדא: כל שאינה עולה - לבית דין לייבום שאינה זקוקה להתייבם דרחמנא פטרה דכתיב את בית אחיו בית אחד הוא בונה ולא שני בתים אינו עולה לחליצה: אלמה לא - בתמיה. כלומר ואי שתי בתים בעלמא פטורה מי לא איצטריך למיסר צרת ערוה והא איצטריך סד"א ערוה אבראי קיימא ולא רמיא קמיה והויא לה צרת בית אחד ותתייבם קמ"ל: כאן שנה רבי - במשנה זו למדנו רבי לא ישפוך כו': מתני' המחזיר גרושתו - משנישאת: והנושא את חלוצתו - דקיימא עליו בלאו דשוב לא יבנה: והנושא את קרובת חלוצתו - לקמן בעי לן בגמרא הא קרובת חלוצתו לאו דאורייתא היא: יוציא והולד ממזר - דסבר ר"ע יש ממזר מחייבי לאוין: קרובת גרושתו - דגרושתו כאשתו ואחותה או אמה חייבי כריתות נינהו לגביה: גמ' אימא קרובת גרושתו - ורבנן אמחזיר גרושתו ונושא חלוצתו פליגי: ודלמא הא קמ"ל דיש ממזר מחייבי כריתות - וה"ק אע"ג דפליגי רבנן בחייבי לאוין מודים הם בחייבי כריתות שהולד ממזר: ודלמא לעולם לא איירי בה - ודקאמרת לאשמועינן שאר חייבי כריתות: איידי דתנא רישא מחזיר גרושתו ונושא חלוצתו וקרובת חלוצתו - ופליגי רבנן עליה תנא נמי ומודים בקרובת גרושתו אבל קרובת חלוצתו ה"נ דלר"ע הוי ממזר: הכתוב קראו ביתו - ולית ליה סתמא דמתני' בריש פרקין (יבמות מא.) דקתני החולץ ליבמתו ונשא אחיו את אחותה ומת חולצת דלר״ע פטורה לגמרי:ונייבם לחדא ונחלוץ לחדא אמר קרא אם לא יחפוץ כו' - אית ספרים דגרסי מקמי הכי ונחלוץ לחדא ונייבם לחדא אמר קרא אשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה ונראה דל"ג דלא צריך קרא להכי דכיון דחליץ לחדא א"א לייבם שניה כיון דאין עולה לחליצה כדאמר לעיל דאינו חולץ שני בתים ועוד דאינו חולץ לשני בתים משמע דהשניה מותרת לשוק בולא כלום וקרא דלא יבנה אייתר לכדדרשינן פ"ק (לעיל יבמות דף י: ושם) לנתק החלוצה מכרת ללאו: כל שאינו עולה כו' - וא"ת והרי חרש וחרשת דאינן עולים לחליצה ועולים לייבום כדאמר בפרק חרש (לקמן יבמות דף קיב:) ויש לומר דהתם בני חליצה נינהו אלא דפומייהו הוא דכאיב להו: ועוד - לא גרסינן ועוד גזרה שמא יאמרו בית מקצתו כו' דאי מדאורייתא מייבם לחדא וחליץ לחדא משום גזרה לא יניח: כי איכא תרתי לא תתקיים מצות ייבום - תימה דא"כ למה לי קרא דאין חולץ לשני בתים: אלמה לא איצטריך סד"א ערוה אבראי קיימא - הקשה הר"ר יו"ט בר' יצחק אכתי צרת צרה היכי משכחת לה שהרי צרת ערוה אינה יכולה לינשא לאחיו השני דאסורה לו מדאורייתא דגבי דידיה ערוה לאו אבראי קיימא וי"ל דמשכחת לה כגון שהערוה היא מחייבי עשה או ל"ת ועשה לכל האחין דלאו בת יבום היא וצרתה שריא: ודילמא קסתים לן תנא כשמעון התימני - תימה דסתם ואח"כ מחלוקת היא דכהאי גוונא פריך בפרק יש נוחלין (ב"ב דף קכב:) וכי תאמר סתם לן תנא כרבי יוחנן בן ברוקא סתם ואח"כ מחלוקת היא וי"ל דנהי דאין חשיב סתם מ"מ חשיב כרבים לגבי יחיד כדפרישית לעיל ובפ' יש נוחלין סמיך אקושיא אחריתי דקאמר ועוד מאי אלא: אם כן לשמעינן שאר חייבי כריתות - אכתי ה"מ למיפרך תנינא דסתם לן תנא כוותיה בקדושין בפרק האומר (דף סו:) כל מקום שאין קדושין כו' ואיזה זה הבא על אחת מכל העריות: הכל מודים במחזיר גרושתו - לרבותא נקט מחזיר גרושתו טפי משאר חייבי לאוין דאף על גב דכתיב היא תועבה ואין בניה תועבין פגום מיהא הוי: