יבמותז.
טוען את הדף…
וּמָה עֲבוֹדָה, שֶׁהִיא חֲמוּרָה וְדוֹחָה שַׁבָּת — רְצִיחָה דּוֹחָה אוֹתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת״, שַׁבָּת, שֶׁנִּדְחֵת מִפְּנֵי עֲבוֹדָה — אֵינוֹ דִּין שֶׁתְּהֵא רְצִיחָה דּוֹחָה אוֹתָהּ? וּמַאי ״אוֹ אֵינוֹ״ דְּקָאָמַר — הָכִי קָאָמַר: קְבוּרַת מֵת מִצְוָה תּוֹכִיחַ, שֶׁדּוֹחָה אֶת הָעֲבוֹדָה, וְאֵין דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. הֲדַר אָמַר: קְבוּרַת מֵת מִצְוָה תִּדְחֶה שַׁבָּת מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמָה עֲבוֹדָה שֶׁהִיא דּוֹחָה שַׁבָּת — קְבוּרַת מֵת מִצְוָה דּוֹחָה אוֹתָהּ, מִ״וּלְאַחוֹתוֹ״, שַׁבָּת שֶׁנִּדְחֵת מִפְּנֵי עֲבוֹדָה — אֵינוֹ דִּין שֶׁתְּהֵא קְבוּרַת מֵת מִצְוָה דּוֹחָה אוֹתָהּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תְבַעֲרוּ״. וּלְמַאי דִּסְלֵיק אַדַּעְתֵּיהּ מֵעִיקָּרָא דְּאָתֵי עֲשֵׂה וְדָחֵי לֹא תַעֲשֶׂה, מַאי ״אוֹ אֵינוֹ״ דְּקָאָמַר? הָכִי קָאָמַר: מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״מְחַלְּלֶיהָ מוֹת יוּמָת״ — בִּשְׁאָר מְלָאכוֹת חוּץ מִמִּיתַת בֵּית דִּין. אֲבָל מִיתַת בֵּית דִּין דָּחֵי שַׁבָּת, דְּאָתֵי עֲשֵׂה וְדָחֵי לֹא תַעֲשֶׂה. הֲדַר אָמַר: אֵימַר דְּאָמְרִינַן דְּאָתֵי עֲשֵׂה וְדָחֵי לֹא תַעֲשֶׂה — לֹא תַעֲשֶׂה גְּרֵידָא, לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כָּרֵת מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּדָחֵי? הֲדַר אָמַר: אַטּוּ ״עֲשֵׂה דּוֹחֶה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה״, לָאו לֹא תַעֲשֶׂה חָמוּר מִינֵּיהּ, וְקָאָתֵי עֲשֵׂה וְדָחֵי לֵיהּ? מָה לִי חוּמְרָא זוּטָא וּמָה לִי חוּמְרָא רַבָּה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תְבַעֲרוּ״. אֶלָּא [אִיצְטְרִיךְ], סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: תִּיהְוֵי הַאי אֵשֶׁת אָח דָּבָר שֶׁהָיָה בַּכְּלָל וְיָצָא מִן הַכְּלָל לְלַמֵּד — לֹא לְלַמֵּד עַל עַצְמוֹ יָצָא, אֶלָּא לְלַמֵּד עַל הַכְּלָל כּוּלּוֹ יָצָא. דְּתַנְיָא: דָּבָר שֶׁהָיָה בַּכְּלָל וְיָצָא מִן הַכְּלָל וְכוּ׳, כֵּיצַד? ״וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים וְטוּמְאָתוֹ עָלָיו״, וַהֲלֹא שְׁלָמִים בִּכְלָל קֳדָשִׁים הָיוּ, וְלָמָּה יָצְאוּ — לְהַקִּישׁ אֲלֵיהֶן, וְלוֹמַר לָךְ: מָה שְׁלָמִים מְיוּחָדִים קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ — אַף כֹּל קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ. יָצְאוּ קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת. הָכָא נָמֵי: הָא אֵשֶׁת אָח בִּכְלַל כׇּל הָעֲרָיוֹת הָיְתָה, וְלָמָּה יָצְתָה — לְהַקִּישׁ אֵלֶיהָ, וְלוֹמַר לָךְ: מָה אֵשֶׁת אָח שַׁרְיָא — אַף כׇּל עֲרָיוֹת נָמֵי שַׁרְיָין. מִי דָּמֵי? הָתָם: כְּלָל בְּאִיסּוּר, וּפְרָט בְּאִיסּוּר. הָכָא: כְּלָל בְּאִיסּוּר, וּפְרָט בְּהֶיתֵּר. הָא לָא דָּמֵי אֶלָּא לְדָבָר שֶׁהָיָה בַּכְּלָל, וְיָצָא לִידּוֹן בְּדָבָר הֶחָדָשׁ — שֶׁאִי אַתָּה יָכוֹל לְהַחֲזִירוֹ לִכְלָלוֹ, עַד שֶׁיַּחְזִירֶנּוּ לְךָ הַכָּתוּב בְּפֵירוּשׁ. דְּתַנְיָא: דָּבָר שֶׁהָיָה בַּכְּלָל, וְיָצָא לִידּוֹן בְּדָבָר הֶחָדָשׁ — אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְהַחְזִירוֹ לִכְלָלוֹ, עַד שֶׁיַּחְזִירֶנּוּ לְךָ הַכָּתוּב בְּפֵירוּשׁ. כֵּיצַד? ״וְשָׁחַט אֶת הַכֶּבֶשׂ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הַחַטָּאת וְאֶת הָעוֹלָה בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי כַּחַטָּאת הָאָשָׁם הוּא לַכֹּהֵן״, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כַּחַטָּאת הָאָשָׁם״, וּמָה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כַּחַטָּאת הָאָשָׁם״? לְפִי שֶׁיָּצָא אֲשַׁם מְצוֹרָע לִידּוֹן בְּדָבָר הֶחָדָשׁ, בְּבֹהֶן יָד וּבֹהֶן רֶגֶל הַיְמָנִית. יָכוֹל לֹא יְהֵא טָעוּן מַתַּן דָּמִים וְאֵימוּרִים לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ —רציחה דוחה אותה - שאם היה רוצח כהן ורוצה לעבוד עבודה ב"ד שולחים ומביאין אותו למות אלא א"כ היה על גגו של מזבח ועבודה בידו: שנאמר מעם מזבחי תקחנו למות - ולא מעל מזבחי: ומאי או אינו דקאמר - הואיל ומקל וחומר אתיא דדחיא היכי מצינו למימר או אינו אלא אפי' מיתת ב"ד לא דחיא: קבורת מת מצוה - דחיא עבודה מולאחותו בפ"ק דמגילה (דף ג:) ואינו דוחה את השבת אף אני אביא רציחה דאף על פי שדוחה עבודה לא תדחה שבת. והאי דהדר אמר או אינו אלא אפילו בשבת הכי הדר ואמר קבורת מת מצוה גופה תדחה שבת כו': ולמאי דסליק אדעתיה למימר מעיקרא - דהאי דאיצטריך ליה קרא משום דאי לא כתביה ה"א אתי עשה ודחי לא תעשה: מאי או אינו - היכי מצי למימר או אינו דלא דחי במאי תיתי לן דלא תדחה: אימור דאמרינן כו' - היינו דהדר ואמר או אינו אלא אפי' במיתת ב"ד לא תדחי לאו דשבת שהרי יש בו כרת: הדר אמר אטו עשה דדחי וכו' - היינו דהדר ואמר או אינו אלא אפילו בשבת: לאו לא תעשה חמור מיניה - שהרי לוקין עליו: אלא סלקא דעתך - לעיל קאי דאוקימנא דהא דאיצטריך לא תבערו משום דאי לא כתב רחמנא הוה מייתינן בק"ו ולאו משום דאתי עשה ודחי ל"ת דכרת ועליה למה לי אלא סד"א כו': שהיה בכלל - כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו כלל בכל העריות כרת: ויצא מן הכלל ללמד - שאם אין לה בנים תתייבם: בכלל כל הקדשים היו - שכבר כלל כרת בכולן כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו וגו': ולמה יצאו - בפסוק זה שני: יצאו קדשי בדק הבית - שאם אכלן בטומאת הגוף פטור: למה יצתה - יבמה יבא עליה: מי דמי התם כלל באיסור וכו' - איכא למיתני למה יצתה: הכא פרט בהיתר וכלל באיסור - ולאו להך דרשא דמי דהא בדבר החדש יצא לידון: אלא - להך דרשא דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש: אי אתה יכול להחזירו - ולהשוותו לכללו ולא להשוות כללו לו: עד שיחזירנו לך הכתוב - הילכך בלאו עליה נמי לא אתי לן שאר עריות לייבום: ושחט את הכבש - באשם מצורע כתי': כי כחטאת האשם הוא - כדין החטאת כך דין אשם זה: שאין ת"ל כחטאת - דהא אשם זה אם לשחיטה בצפון הלא כבר נאמר בו ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואם למתן דמים ואכילתו הרי הוא ככל אשמות בכלל זאת תורת האשם בצו את אהרן: לפי שיצא אשם מצורע - מכלל שאר אשמות: לידון בדבר החדש - שאינו בשאר אשמות בבהן יד ובבהן רגל והואיל ויצא מכללו יכול לא יהא טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח ת"ל כו':ומה עבודה שהיא חמורה ודוחה שבת רציחה דוחה אותה - הקשה הר"ר יעקב דאורלינ"ש נימא דיו מה רציחה אינו דוחה עבודה אלא בשב ואל תעשה שבת נמי לא תדחה אלא בשב ואל תעשה וי"ל דאתיא כרבי טרפון דאמר (ב"ק כה.) היכא דמיפרך ק"ו לא אמרינן דיו והא דאמר ליה ריש לקיש לר' יוחנן בפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לה.) ותהא קבורת מת מצוה דוחה שבת מקל וחומר לא משום דסבר כר"ט אלא לא מסיק אדעתיה לחלק בין קום עשה לשב ואל תעשה כי היכי דלא מסיק אדעתיה הש"ס בפ' מי שמתו (ברכות דף כ. ושם) ורבי יוחנן דלא מהדר ליה דיו משום דמהדר ליה שפיר טפי רציחה תוכיח דאפילו לרבי טרפון ליכא ק"ו ועוד נראה לומר דהכא דיינין הכי ומה עבודה דקילא דחיא שבת רציחה וקבורת מת מצוה דחמירא לא כל שכן ובמה הם חמורים דעבודה נדחית מפניהם ובפ' כיצד הרגל (ב"ק דף כה. ושם) דאמרו רבנן לר"ט דיו ולא דיינין ומה שן ורגל דקילי חייבים ברשות הניזק נזק שלם קרן לא כ"ש משום דאי נעביד קל וחומר הכי איכא למפרך טובא דאיכא בשן ורגל וליכא בקרן כגון יש הנאה להזיקן: שנאמר מעם מזבחי - ואפי' אם אין שם כהן אחר ראוי לעבודה שהעבודה נדחית וא"ת ודלמא התם לאו משום דרציחה דחיא עבודה אלא משום דגברא הוא דלא חזי כדאמרי' (ברכות דף לב:) כהן שהרג נפש לא ישא את כפיו שנאמר ידיכם דמים מלאו וכ"ש עבודה וי"ל דע"כ חזי דאין מחלל עבודה דמעם מזבחי ולא מעל מזבחי ולא ישא את כפיו חומרא בעלמא הוא ועוד דוקא לא ישא את כפיו לפי שהרגו בידו ואין קטיגור נעשה סניגור וכדכתיב בההוא קרא ובפרישכם כפיכם: תלמוד לומר לא תבערו - וא"ת אמאי איצטריך בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לו.) מזבחי המיוחד לי למילף דרציחה דוחה אפילו קרבן צבור תיפוק ליה מדאיצטריך לא תבערו לאפוקי מק"ו ש"מ דרציחה דוחה אפי' קרבן צבור דדחי שבת דאי קרבן יחיד א"כ ליכא קל וחומר וי"ל דאי לאו דכתיב מזבחי לא הוה מוקמינן קרא מסברא בקרבן צבור דכדי לדרוש לא תבערו לאפוקי מק"ו אלא הוה מוקמינן קרא בקרבן יחיד ולא תבערו הוה דרשינן ע"כ לשום דרשא אחריתי א"נ השתא דכתב לא תבערו הוה מוקמינן קרא בקרבן יחיד מק"ו דאביי דאמר בפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לה:) השתא דאמרת אין רציחה דוחה שבת אין רציחה דוחה עבודה מק"ו ומה שבת שנדחית מפני עבודה אין רציחה דוחה אותה כו': לפי שיצא אשם מצורע לידון בדבר החדש - מה שחטאת מצורע טעונה נסכים ושאר חטאות אין טעונות לא חשיב דבר חדש ואין קרוי דבר חדש אלא כשסותר כללו כי הכא דשאר אשמות טעונות כל הדם לגבי מזבח ואשם מצורע נותן ממנו לבהונות וכגון אשת אח שנאסרו כל העריות וזו הותרה שסותר כללו אבל מה שחטאת מצורע טעונה נסכים אין סותר את כללו וא"ת ולמ"ד בריש איזהו מקומן (זבחים דף מט:) דכללו גמר מיניה יהיו כל אשמות טעונות מתן בהונות ולילפו נמי כולהו עריות מאשת אח וי"ל דלא גמר מיניה אלא דבר דלא חדש בו כגון שחיטת צפון לעכב אבל לענין חידוש לא גמר מיניה כדפרש"י התם דאם כן היה יוצא לידון בדבר החדש כיוצא בו ללמד על הכלל כולו [ואין זה חידוש]: