יבמותיג:
טוען את הדף…
חָלְצוּ — בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין מִן הַכְּהוּנָּה, וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין. נִתְיַיבְּמוּ — בֵּית שַׁמַּאי מַכְשִׁירִין, וּבֵית הִלֵּל פּוֹסְלִין. אַף עַל פִּי שֶׁאֵלּוּ אוֹסְרִים וְאֵלּוּ מַתִּירִין, אֵלּוּ פּוֹסְלִין וְאֵלּוּ מַכְשִׁירִין — לֹא נִמְנְעוּ בֵּית שַׁמַּאי מִלִּישָּׂא נָשִׁים מִבֵּית הִלֵּל, וְלָא בֵּית הִלֵּל מִבֵּית שַׁמַּאי. כָּל הַטְּהָרוֹת וְהַטְּמָאוֹת שֶׁהָיוּ אֵלּוּ מְטַהֲרִים וְאֵלּוּ מְטַמְּאִין — לֹא נִמְנְעוּ עוֹשִׂין טְהָרוֹת אֵלּוּ עַל גַּבֵּי אֵלּוּ. גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי: מַאי טַעְמָא דְּבֵית שַׁמַּאי, דִּכְתִיב: ״לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר״. ״חוּצָה״ — מִכְּלָל דְּאִיכָּא פְּנִימִית, וְאָמַר רַחֲמָנָא: ״לֹא תִהְיֶה״. וּבֵית הִלֵּל — מִיבְּעֵי לְהוּ לְכִדְרַב יְהוּדָה אָמַר רַב. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מִנַּיִן שֶׁאֵין קִידּוּשִׁין תּוֹפְסִין בִּיבָמָה — שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר״. לֹא תִּהְיֶה בָּהּ הֲוָיָה לְזָר. וּבֵית שַׁמַּאי — מִי כְּתִיב ״לַחוּץ״? ״חוּצָה״ כְּתִיב. וּבֵית הִלֵּל — כֵּיוָן דִּכְתִיב ״חוּצָה״, כְּמַאן דִּכְתִיב ״לַחוּץ״ דָּמֵי. דְּתַנְיָא, רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: כׇּל תֵּיבָה שֶׁצְּרִיכָה לָמֶד בִּתְחִלָּתָהּ — הֵטִיל לָהּ הַכָּתוּב הֵא בְּסוֹפָהּ. וְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כְּגוֹן ״אֵלִים״ — ״אֵלִימָה״, ״מַחֲנַיִם״ — ״מַחֲנָיְמָה״, ״מִצְרַיִם״ — ״מִצְרַיְמָה״, ״דִּבְלָתָיְמָה״, ״יְרוּשָׁלַיְמָה״, ״מִדְבָּרָה״. וּבֵית שַׁמַּאי, דְּרַב יְהוּדָה אָמַר רַב מְנָא לְהוּ? מִ״לְּאִישׁ זָר״ נָפְקָא. וּבֵית הִלֵּל נָמֵי, תִּיפּוֹק לְהוּ מִ״לְּאִישׁ זָר״? אִין הָכִי נָמֵי. ״חוּצָה״ לְמָה לִי — לְרַבּוֹת הָאֲרוּסָה. וְאִידַּךְ: מֵ״חוּצָה״ — ״הַחוּצָה״. וְאִידַּךְ: ״חוּצָה״ ״הַחוּצָה״ — לָא מַשְׁמַע לְהוּ. רָבָא אָמַר: טַעְמַיְיהוּ דְּבֵית שַׁמַּאי דְּאֵין אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר. תִּינַח הֵיכָא דְּנָשָׂא מֵת, וְאַחַר כָּךְ נָשָׂא חַי — לָא אָתֵי אִיסּוּר אֲחוֹת אִשָּׁה וְחָיֵיל אַאִיסּוּר אֵשֶׁת אָח. אֶלָּא נָשָׂא חַי וְאַחַר כָּךְ נָשָׂא מֵת, אֲחוֹת אִשָּׁה קָדֵים! כֵּיוָן דְּלָא אָתֵי אִיסּוּר אֵשֶׁת אָח וְחָיֵיל אַאִיסּוּר אֲחוֹת אִשָּׁה, הָוְיָא לַהּ צָרַת עֶרְוָה שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם מִצְוָה, וְשָׁרְיָא. חָלְצוּ בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִים וְכוּ׳. פְּשִׁיטָא! לְאַפּוֹקֵי דְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, דְּאָמַר: בּוֹאוּ וּנְתַקֵּן לָהֶם לַצָּרוֹת שֶׁיְּהוּ חוֹלְצוֹת וְלֹא מִתְיַיבְּמוֹת. קָא מַשְׁמַע לַן דְּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִים. נִתְיַיבְּמוּ, בֵּית הִלֵּל פּוֹסְלִין כּוּ׳. הָא תּוּ לְמָה לִי! אַיְּידֵי דִּתְנָא חָלְצוּ, תְּנָא נָמֵי נִתְיַיבְּמוּ. תְּנַן הָתָם: מְגִילָּה נִקְרֵאת בְּאַחַד עָשָׂר, וּבִשְׁנֵים עָשָׂר, וּבִשְׁלֹשָׁה עָשָׂר, וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר, וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר, לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר. אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: אִיקְּרִי כָּאן ״לֹא תִתְגּוֹדְדוּ״, לֹא תֵּעָשׂוּ אֲגוּדּוֹת אֲגוּדּוֹת? הַאי ״לֹא תִתְגּוֹדְדוּ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ לְגוּפֵיהּ, דְּאָמַר רַחֲמָנָא: לֹא תַּעֲשׂוּ חַבּוּרָה עַל מֵת! אִם כֵּן, לֵימָא קְרָא ״לֹא תְגוֹדְדוּ״. מַאי ״תִתְגּוֹדְדוּ״ — שְׁמַע מִינַּהּ לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא. וְאֵימָא כּוּלֵּיהּ לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא! אִם כֵּן, לֵימָא קְרָא ״לֹא תָגוֹדּוּ״. מַאי ״לֹא תִתְגּוֹדְדוּ״ — שְׁמַע מִינַּהּ תַּרְתֵּי. אֲמַר לֵיהּ: עַד כָּאן לֹא שָׁנִיתָ מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּעַרְבֵי פְּסָחִים עַד חֲצוֹת — עוֹשִׂין, מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת — אֵין עוֹשִׂין! אֲמַר לֵיהּ: אָמֵינָא לָךְ אֲנָא אִיסּוּרָא, דְּאָמַר רַב שֶׁמֶן בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״לְקַיֵּים אֵת יְמֵי הַפּוּרִים בִּזְמַנֵּיהֶם״ — זְמַנִּים הַרְבֵּה תִּיקְּנוּ לָהֶם חֲכָמִים, וְאַתְּ אָמְרַתְּ לִי מִנְהָגָא?! וְהָתָם לָאו אִיסּוּרָא הוּיא? וְהָתְנַן: (בַּלַּיְלָה) בֵּית שַׁמַּאי אוֹסְרִין, וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. אֲמַר לֵיהּ: הָתָם, הָרוֹאֶה אוֹמֵר: מְלָאכָה הוּא דְּלֵית לֵיהּ. וְהָא בֵּית שַׁמַּאי מַתִּירִין הַצָּרוֹת לָאַחִים, וּבֵית הִלֵּל אוֹסְרִים?חלצו - הצרות מן האחין: ב"ש פוסלין מן הכהונה - שחליצתה חליצה: וב"ה מכשירין - לפי שחליצתן שלא לצורך והרי כחולצת מן הנכרי: נתייבמו - לאחים: בית שמאי מכשירין - אותן לכהנים אם נתאלמנו מיבמיהן: ובית הלל פוסלין - שנבעלו לאסור להן והנבעלה לפסול לה עשאה זונה והזונה אסורה לכהונה: לא נמנעו כו' - אע"פ שבני הצרה שנתייבמו כב"ש ממזרים [הם לב"ה] שהרי באיסור אשת אח היא עליהם ואשת אח בכרת ובני עריות שהן חייבי כריתות ממזרים הם כדאמרינן בפירקין אפ"ה לא נמנעו ב"ה מלישא נשים מב"ש לפי שהיו מודיעים להם אותן הבאות מן הצרות ופורשים: אלו על גבי אלו - אלו משאילים כליהם לאלו: גמ' לא תהיה אשת המת החוצה - החיצונה שהיא נכרית ליבם לא תהיה לזר: מכלל דאיכא פנימית - בהדה קרובה ליבם: שאין קידושין תופסין ביבמה - יבמה שלא חלצה מנין אם נתקדשה לשוק שאין קדושין תופסין אע"ג דחייבי לאוין בעלמא תפסי בהו קידושין: ת"ל כו' לא תהא בה הויה - אינן תופסין: חוצה כתיב - דמשמע חיצונה: לרבות ארוסה - שאם נתארמלה מן האירוסין צריכה ליבם כנשואה וחוצה משמע חיצונה שלא נתקרבה עדיין לביאה: אין איסור - אשת אח חל על בתו של זה אצל אביה הלכך לא רמיא קמיה לייבומי והוה כמאן דליתא וכן באחות אשה ובכולן והכי מפרשא מילתיה דרבא במסקנא דמילתא. ומיהו הא דפריך תינח היכא דנשא כו' לא ידע מילתיה דרבא וסבר דרבא אאחות אשה וכיוצא בה לחודייהו קאי שקורבתו ע"י קדושין: דלא אתי איסור אחות אשה וחייל אאיסור אשת אח - והויא כנכרית: פשיטא - כיון דלב"ש זקוקות ליבם פשיטא אם חלצו פסולות ולב"ה כיון דפטרי להו מזיקת יבום אם חלצו כשרות לכהונה דלאו חליצה היא: דר' יוחנן - לקמן (יבמות דף יד:) בברייתא: בואו ונתקן לצרות - העריות שיהו חולצות וכיון דבעו חליצה חליצתה פוסלת אפי' לב"ה. קמ"ל דב"ה אפי' תקנתא דרבנן לית להו בצרות דליחלצו: וב"ה פוסלין - דזונה היא ופסולה לכהונה. אבל מתרומה דבי נשא לא מיפסלה בבעילת כרת אלא בבעילת חלל ונתין וממזר ועובד כוכבים ועבד בפרק אלמנה לכ"ג (לקמן יבמות סח:): לא תעשו אגודות אגודות - דנראה כנוהגין ב' תורות כשקורין כפרים את המגילה ביום כניסה ועיירות גדולות בי"ד ומוקפין חומה בט"ו: א"כ לכתוב קרא לא תגודדו - דמשמע לשון גדידה וחבורה: ואימא כוליה להכי הוא דאתא - שלא תעשו אגודות: א"כ לכתוב לא תגודו - מדלא כתיב תגודו לשון אגודה: לא שנית ע"כ מקום שנהגו כו' - היה לך להשיב תשובה זו: אמינא לך אנא איסורא - דאסרי להו רבנן לבני ארביסר דאי בעו למיקרא בחמיסר לא מצו וכן בני ט"ו בי"ד ודמיא לשתי תורות: ואת אמרת לי מנהגא - דהתם לכ"ע שרי ומיהו באתרא דאחמור לא ישנה את דרכו מפני המחלוקת: ופרכינן והתם איסורא ליכא - בתמיה: והא קתני התם בלילה - בליל בדיקת חמץ ב"ש אוסרים וב"ה מתירים לעשות מלאכה ואיכא דעבדי כב"ה ואיכא דעבדי כבית שמאי והרי כאן אגודות: א"ל התם - לא דמי לשתי תורות דהרואה את זה שאין עושה מלאכה אומר דאין לו מה לעשות:מאי טעמא דב"ש - וא"ת ומאי קבעי ליה דלמא מוקמי לצרור לכדר"ש (לעיל יבמות דף ח:) ועליה לכדרבי ואומר רבינו יצחק משום דמסתברא ליה לדרוש לצרור לענין צרות אי לאו דשמעיה בשום דוכתא דשריא וא"ת אכתי כי דרשי נמי חוצה מכלל דאיכא פנימית נדרוש מלצרור למיסר צרה שלא במקום מצוה וי"ל דליכא למדרש הכי דהא כתיב לגלות ערותה דחדא ולמקום מצוה לא איצטריך דמחוצה נפקא אלא לשלא במקום מצוה: לכדרב יהודה אמר רב כו' - ה"נ המ"ל לכדשמואל דפליג עליה דרב בהאשה רבה (לקמן יבמות דף צב: ושם) ומוקי קרא דללאו הוא דאתא: כיון דכתיב חוצה כמאן דכתיב לחוץ דמי - ואע"ג דכתיב נמי ה"א בתחלה דכתיב החוצה היינו נמי אל החוץ כמו המדברה (שמות ד) דהוי אל המדבר: לרבות את הארוסה - אר"י דאיצטריך לרבויי ארוסה משום דכתיב בית אחיו ובפ"ק דיומא (דף יג.) משמע דבית נשואה משמע: דלא אתי איסור אחות אשה וחייל אאיסור אשת אח - וא"ת כיון דאיסור אחות אשה לא חייל תתייבם ערוה גופה וי"ל דאיסור אחות אשה מיתלא תלי וקאי אי פקע איסור אשת אח אתי וחייל הלכך לא פקע: בית הלל פוסלים - פי' בקונטרס מכהונה ולא מתרומה וא"א לומר כן דמחייבי. כריתות זונה היא כדאמרינן בהחולץ (לקמן יבמות מד:) גבי הנושא את חלוצתו וזונה אסורה בתרומה כמו שנפרש שם בע"ה (ד"ה הכא) ורש"י עצמו חזר בסוף פירקא (דף טו: ד"ה היא עצמה) גבי מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת: דאמר רחמנא לא תעשו חבורה על מת - והא דאמרינן בסוף פרק ד' מיתות (סנהדרין דף סח. ושם) גבי ר"ע שהיה מכה עצמו על ר"א שנפטר עד שהיה דמו שותת לארץ ואומר רבינו יצחק דאיכא למימר דדרך שריטה אסר רחמנא דוקא א"נ אתורה היה מצטער כדאמרינן התם הרבה מעות יש לי ואין שולחני כו':