יבמותג:
טוען את הדף…
לְמַעוֹטֵי דְּרַב וּדְרַב אַסִּי. לְרַב וּלְרַב אַסִּי לְמַעוֹטֵי מַאי? אִי סְבִירָא לְהוּ דַּהֲדָדֵי — חֲדָא לְמַעוֹטֵי צָרַת מְמָאֶנֶת, וַחֲדָא לְמַעוֹטֵי צָרַת מַחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ. וְאִי לָא סְבִירָא לְהוּ דַּהֲדָדֵי — חֲדָא לְמַעוֹטֵי דְּחַבְרֵיהּ, וַחֲדָא לְמַעוֹטֵי אוֹ צָרַת מְמָאֶנֶת, אוֹ צָרַת מַחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ. לְרַב וּלְרַב אַסִּי, לִיתְנִינְהוּ? לְפִי שֶׁאֵינָהּ בְּצָרַת צָרָה. מְנָא הָנֵי מִילֵּי — דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״אִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ לֹא תִקָּח לִצְרוֹר לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ עָלֶיהָ בְּחַיֶּיהָ״. ״עָלֶיהָ״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ״, שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִילּוּ בְּאַחַת מִכׇּל עֲרָיוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר, נֶאֱמַר כָּאן ״עָלֶיהָ״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״עָלֶיהָ״, מָה לְהַלָּן בִּמְקוֹם מִצְוָה, אַף כָּאן בִּמְקוֹם מִצְוָה, וְאָמַר רַחֲמָנָא: ״לֹא תִקָּח״. וְאֵין לִי אֶלָּא הִיא, צָרָתָהּ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לִצְרוֹר״. וְאֵין לִי אֶלָּא צָרָתָהּ, צָרַת צָרָתָהּ מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לִצְרוֹר״, וְלֹא ״לָצוֹר״. וְאֵין לִי אֶלָּא אֲחוֹת אִשָּׁה, שְׁאָר עֲרָיוֹת מִנַּיִין? אָמַרְתָּ: מָה אֲחוֹת אִשָּׁה מְיוּחֶדֶת — שֶׁהִיא עֶרְוָה, וְחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתָהּ חַטָּאת, וַאֲסוּרָה לַיָּבָם; אַף כֹּל שֶׁהִיא עֶרְוָה, וְחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתָהּ חַטָּאת — אֲסוּרָה לַיָּבָם. וְאֵין לִי אֶלָּא הֵן, צָרוֹתֵיהֶן מִנַּיִין? אָמַרְתָּ: מָה אֲחוֹת אִשָּׁה מְיוּחֶדֶת — שֶׁהִיא עֶרְוָה וְחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתָהּ חַטָּאת, וַאֲסוּרָה לַיָּבָם, וְצָרָתָהּ אֲסוּרָה; אַף כֹּל שֶׁהִיא עֶרְוָה, וְחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתָהּ חַטָּאת, וַאֲסוּרָה לַיָּבָם — צָרָתָהּ אֲסוּרָה. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים: חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה נָשִׁים פּוֹטְרוֹת צָרוֹתֵיהֶן וְצָרוֹת צָרוֹתֵיהֶן מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּיבּוּם עַד סוֹף הָעוֹלָם. יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה אַף שֵׁשׁ עֲרָיוֹת חֲמוּרוֹת מֵאֵלּוּ, שֶׁיְּהוּ צָרוֹתֵיהֶם אֲסוּרוֹת? אָמַרְתָּ: מָה אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ מְיוּחֶדֶת שֶׁהִיא עֶרְוָה, וְחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתָהּ חַטָּאת, וְאֶפְשָׁר לִינָּשֵׂא לָאַחִים, וַאֲסוּרָה לַיָּבָם, וְצָרָתָהּ אֲסוּרָה; אַף כֹּל שֶׁהִיא עֶרְוָה, וְחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתָהּ חַטָּאת, וְאֶפְשָׁר לִינָּשֵׂא לָאַחִים, וַאֲסוּרָה לַיָּבָם — צָרָתָהּ אֲסוּרָה. יָצְאוּ שֵׁשׁ עֲרָיוֹת חֲמוּרוֹת מֵאֵלּוּ, הוֹאִיל דְּאִי אֶפְשָׁר לִינָּשֵׂא לָאַחִים — צָרוֹתֵיהֶן מוּתָּרוֹת, שֶׁאֵין צָרָה אֶלָּא מֵאָח. אַזְהָרָה שָׁמַעְנוּ, עוֹנֶשׁ מִנַּיִין? אָמַר קְרָא: ״כִּי כׇּל (אִישׁ) אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבוֹת וְגוֹ׳״. טַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״עָלֶיהָ״, הָא לָאו הָכִי, הֲוָה אָמֵינָא אֲחוֹת אִשָּׁה מִיַּיבְּמָה, מַאי טַעְמָא? דְּאָמְרִינַן: אָתֵי עֲשֵׂה וְדָחֵי לֹא תַעֲשֶׂה?! אֵימַר דְּאָמְרִינַן אָתֵי עֲשֵׂה וְדָחֵי לֹא תַעֲשֶׂה — לֹא תַעֲשֶׂה גְּרֵידָא, לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כָּרֵת מִי דָּחֵי? וְתוּ: לֹא תַעֲשֶׂה גְּרֵידָא מְנָלַן דְּדָחֵי —דרב ודרב אסי - דאמר רב צרת סוטה אסורה שאם זינתה אשתו ולו אשה אחרת ומת בלא בנים שתיהן פטורות ורב אסי אמר צרת אילונית אסורה שאם היה נשוי אילונית ואשה אחרת ומת בלא בנים שתיהן פטורות ותרוייהו בפירקין (דף יא.): צרת ממאנת - הרי שהיה לאחיו יתומה קטנה ואשה אחרת ומת ומיאנה הקטנה ביבם זה היא וצרתה אסורה לו ומתני' אשמעי' דאף ע"ג דאסירא עליה לא מיפטרה מחליצה דהך איסורא מדרבנן היא כדאיתא בפירקין גזירה משום צרת בתו ממאנת: מחזיר גרושתו - אחיו שגירש אחת משתי נשיו ונשאת לאחר ועבר והחזירה לאחר מיתת בעלה ומת בלא בנים שתיהן אסורות להתייבם ואשמועינן מיעוטא דמתני' דחליצה בעיא: ליתנינהו - לסוטה ואילונית בהדי הנך דמתני' הואיל ופוטרות צרותיהן: לפי שאינן בצרת צרה - דכל הנך דמתני' איכא למיתני הלכה צרתה ונשאת לאחיו השני כו' שהרי אינה ערוה אלא לזה אבל לאחיו השני ראויות הן ואם ייבם אפי' את הצרה ולו אשה אחרת ומת ונפלו לפני זה פטורה אף הנכרית מפני שהיא צרת צרתה של בתו אבל בסוטה ואילונית ליכא למיתני הלכה צרתה ונשאת לאחיו השני דהא על כל האחין היא אסורה ושהאיסור בא לה מכח קדושי בעלה הראשון וכולן שוין בהן: מנה"מ - דערוה וצרתה וצרת צרתה לעולם פטורות: עליה מה תלמוד לומר - לכתוב לגלות ערותה בחייה ותשמע נמי שבחיי אשתו נאסרת עליו אחותה ולאחר מיתה מותרת: שומע אני - אפי' נפלה לפניו לייבום אחת מן העריות תתייבם: לצרור - צרות הרבה משמע מדלא כתיב לצור: זדונה כרת - בפרשת עריות (ויקרא י״ח:כ״ט) כתיב בתר כולהו ונכרתו הנפשות העושות וכל שזדונו כרת שגגתו חטאת כדיליף בפירקין (דף ט.): ט"ו נשים - תו ליכא עריות בכרת חוץ משש עריות של משנתינו שאין בהם צד ייבום לעולם: יכול שאני מרבה כו' - שנשואות לאחרים שיהו צרותיהן אסורות לינשא לזה: שאין צרה אלא מאח - הואיל ופטרה הכתוב מזיקתו הרי היא עליו באיסור אשת אח שיש לה בנים שהיא בכרת דכתיב ערות אשת אחיך אבל בעלמא לא רמי' איסור אשת אח עלה ושריא ליה: עונש מניין - אם ייבם ערוה או צרתה: ה"א אחות אשה מייבמת - מייבם: מאי טעמא - והלא בכרת קאי עלה: דאתי עשה - דייבום: ודחי את לא תעשה - דמקרא ילפינן דאתי עשה ודחי ל"ת כדמפרש ואזיל:למעוטי דרב ודרב אסי - וא"ת לימעט תרוייהו ממנינא דרישא דכיון דתנן ט"ו נשים ליכא למימר שייר וממעטי כולהו מדלא קתני להו כדאמר בפ"ק דקדושין (דף טז:) וכ"ת תנא ושייר והא ארבעה קתני וי"ל דהכא לא מצי למיתנינהו כדמסיק לפי שאינן בצרת צרה וליכא למעוטי מדלא קתני להו אלא מייתורא דמתני' וטעמא דרב אסי ודפליג עליה אפרש לקמן בע"ה: לפי שאינן בצרת צרה - וא"ת דמשכחת לה צרת צרה לענין בועל שנשאת לאחיו ולו אשה אחרת ומת בלא בנים דפוטרת צרתה מן הבועל דלענין בועל נמי טומאה בה כמו לענין בעל ואם הלכה הצרה ונשאת לאחיו השני ולו אשה אחרת ומת כשם שהיא פטורה כך צרתה פטורה וי"ל דכיון דלגבי בעל לא משכחת צרת צרה אין לנו להחמיר בטומאה דגבי בועל יותר מטומאה דגבי הבעל ועוד אר"י דדוקא בטומאה דכתיב גבי בעל הוי כעריות דכתיב בלשון לאו לא יוכל בעלה וגו' (דברים כ״ד:ד׳) אבל בבועל לא כתיב לאו אלא ונסתרה והיא נטמאה (במדב' ה) והא דפריך לקמן (יבמות ד' יא:) נבעלה טומאה כתיבה בה ונסתרה והיא נטמאה דמשמע דמהאי לחודיה דריש טומאה כתיב בה כעריות מצית למימר דלמאי דמשני למיקם עלה בלאו לא סגי בההוא דונסתרה והיא נטמאה: מה אחות אשה מיוחדת כו' - וא"ת מה לאחות אשה שכן בידו לרבות כדפריך בפ' הבא על יבמתו (לקמן יבמות דף נד. ושם) וי"ל דאהיקש דר' יונה דסוף שמעתין (דף ח.) סמיך: יכול שאני מרבה אף שש עריות חמורות מאלו - המ"ל יכול שאני מרבה אף שלא במקום מצוה: טעמא דכתב רחמנא עליה הא לאו הכי הוה אמינא אחות אשה מייבמת - ותימה לר"י דמנא ליה הא נימא דאי לאו עליה נמי אחות אשה לא מתייבמת דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת ואיצטריך עליה למיסר לאשמעינן דבעלמא דחי דכה"ג. אמר לקמן טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי וכ"ת דאשומע אני דברייתא קפריך דמשמע לישנא דאי לאו עליה ה"א דדחי א"כ מאי משני רבא בסוף מסקנא ערוה גופיה לא צריכא קרא דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת אלא ע"כ שומע אני לאו דוקא והכי קאמר אם ת"ל דדחי הא כתיב עליה ומיהו עיקרא לאו להכי אתא ואר"י דאי בעלמא אין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת לא ה"ל לתנא למדרש עליה לאיסורא ולא יצטרך לגופיה אלא לאשמעינן דבעלמא דחי אלא ה"ל למידרש להיתירא נאמר כאן עליה ונאמר להלן עליה מה להלן באחות אשה אף כאן באחות אשה ואמר רחמנא יבמה יבא עליה דמסתבר טפי למדרש הכי ולאוקמי קרא לגופיה אלא ודאי סבר האי תנא עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת ולא צריך קרא להיתירא ולהכי דריש ליה לגופיה לאיסורא ורב אשי דפריך לקמן (יבמות דף ח:) ממאי דהאי עליה לאיסורא דילמא להיתירא ארבא דמסיק דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת פריך כמו שפי' ר"י ברבי מאיר אבל כל כמה דס"ד דדחי לא מצי למיפרך הכי ורבא לא הוה צ"ל אלא להיתירא לא מצית אמרת דא"כ לגלות ערותה דחדא היכי משכחת לה כדמשני לקמן אקושיא דרב אשי דעיקר דקדוק הש"ס הוא מכח דלא דריש להיתירא אלא לפי דעתו של מקשה היה פשוט דעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת השיב לו רבא האמת דאינו כן: לא תעשה שיש בו כרת מי דחי - וא"ת ואמאי לא ילפינן דלידחי מעשה דייבום דדחי לא תעשה דכרת דאשת אח וכ"ת דהיינו הא דקאמר לקמן (יבמות דף ז.) אלא איצטריך סד"א תיתי אחות אשה במה מצינו מאשת אח דא"כ היכי דחי עלה מי דמי התם חדא איסורא הכא תרי איסורי הא לא מפלגינן בשום מקום וילפינן מכלאים בציצית אפי' תרי איסורי היכי בעי למילף ועוד דלקמן כי בעי למילף מפסח תמיד ומילה לא פרכינן הכי ועוד דשביק הש"ס אשת אח דקאי בה ולא מסיק לה אלא לבסוף ועוד דחדא איסורא מיהא נילף מאשת אח אלא על כרחך לקמן לאו בכל דוכתי בעי למילף מאשת אח קאתי אלא דוקא אחות אשה כדמסיק טעמא הואיל ואישתרי אישתרי ולהכי קאמר תיתי אחות אשה מאשת אח ולא קאמר תיתי מאשת אח כדאמר בכל הני דלקמן תיתי ממילה תיתי מכיבוד אב ואינו מזכיר אחות אשה משום דלמילף בכל דוכתין קאתי ואומר ר"י דמאשת אח לא מצי למילף בעלמא דלידחי עשה לא תעשה שיש בו כרת דשאני אשת אח דמצותו בכך ואי אפשר בענין אחר לקיים מצות יבום דאל"כ בטלה מצות יבום אבל מכלאים בציצית ילפי' שפיר בעלמא דאי לא מקיימת מצות תכלת בפשתי' מקיימת בצמר ואפ"ה דחי וכן וגלח את כל שערו דמצורע מיקיים בשער דהיתר דכל שערו קרינא ביה כמו כל מלאכה לא תעשו דשבת דלא קאי אלא אמלאכות דלא דחו שבת א"נ כל שערו ממש ובנמרטו פאת ראשו וזקנו וכן כל הני דמייתו מיקיימי בדוכתא אחריתי: