יבמות פז.

פרק ט׳ · יש מותרות

Yevamot 87a · Chapter 9: Yesh Muttarot

בַּת כֹּהֵן שֶׁנִּיסֵּת לְיִשְׂרָאֵל — לֹא תֹּאכַל בִּתְרוּמָה. מֵת וְלָהּ הֵימֶנּוּ בֵּן — לֹא תֹּאכַל בִּתְרוּמָה. נִיסֵּת לְלֵוִי — תֹּאכַל בְּמַעֲשֵׂר. מֵת וְלָהּ הֵימֶנּוּ בֵּן — תֹּאכַל בְּמַעֲשֵׂר. נִיסֵּת לְכֹהֵן — תֹּאכַל בִּתְרוּמָה. מֵת וְלָהּ הֵימֶנּוּ בֵּן — תֹּאכַל בִּתְרוּמָה. מֵת בְּנָהּ מִכֹּהֵן — לֹא תֹּאכַל בִּתְרוּמָה. מֵת בְּנָהּ מִלֵּוִי — לֹא תֹּאכַל בְּמַעֲשֵׂר. מֵת בְּנָהּ מִיִּשְׂרָאֵל — חוֹזֶרֶת לְבֵית אָבִיהָ, וְעַל זוֹ נֶאֱמַר: ״וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל״. גְּמָ׳ מֵת בְּנָהּ מִלֵּוִי — תֹּאכַל בִּתְרוּמָה. דְּהָדְרָא אָכְלָה מִשּׁוּם בְּנָהּ, מְנָלַן? אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב: ״בַּת״ ״וּבַת״. כְּמַאן, כְּרַבִּי עֲקִיבָא דְּדָרֵישׁ וָוֵי? אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, כּוּלֵּהּ ״וּבַת״ קְרָא יַתִּירָא הוּא. תָּנוּ רַבָּנַן: כְּשֶׁהִיא חוֹזֶרֶת — חוֹזֶרֶת לִתְרוּמָה, וְאֵינָהּ חוֹזֶרֶת לְחָזֶה וָשׁוֹק. אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רָבִינָא בַּר שֵׁילָא: מַאי קְרָא — ״הִיא בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לֹא תֹאכֵל״, בַּמּוּרָם מִן הַקֳּדָשִׁים לֹא תֹאכֵל. רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: ״מִלֶּחֶם״, וְלֹא כׇּל לֶחֶם, פְּרָט לְחָזֶה וָשׁוֹק. מַתְקֵיף לַהּ רָמֵי בַּר חָמָא: אֵימָא: פְּרָט לַהֲפָרַת נְדָרִים! אָמַר רָבָא: כְּבָר פַּסְקַהּ תַּנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְנֵדֶר אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה יָקוּם עָלֶיהָ״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? וַהֲלֹא מוּצָאָה מִכְּלַל אָב, וּמוּצָאָה מִכְּלַל בַּעַל! אֶלָּא, הֲרֵי שֶׁמָּסַר הָאָב לִשְׁלוּחֵי הַבַּעַל, אוֹ שֶׁמָּסְרוּ שְׁלוּחֵי הָאָב לִשְׁלוּחֵי הַבַּעַל, וְנִתְאַרְמְלָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה בַּדֶּרֶךְ, הֵיאַךְ אֲנִי קוֹרֵא בָּהּ בֵּית אָבִיהָ שֶׁל זוֹ, אוֹ בֵּית בַּעְלָהּ שֶׁל זוֹ, אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: כֵּיוָן שֶׁיָּצְאָה שָׁעָה אַחַת מֵרְשׁוּת הָאָב — שׁוּב אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. רַב סָפְרָא אָמַר: ״מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל״, לֶחֶם וְלֹא בָּשָׂר. רַב פָּפָּא אָמַר: ״מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל״, לֶחֶם הַקָּנוּי לְאָבִיהָ, פְּרָט לְחָזֶה וָשׁוֹק — דְּמִשֻּׁלְחַן גָּבוֹהַּ קָא זָכוּ. וְרָבָא אָמַר: ״וְאֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה תֹּאכְלוּ אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ אִתָּךְ״ — בִּזְמַן שֶׁאִתְּךָ. אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה, תָּנָא: כְּשֶׁהִיא חוֹזֶרֶת לְבֵית אָבִיהָ — חוֹזֶרֶת לִתְרוּמָה, וְאֵינָהּ חוֹזֶרֶת לְחָזֶה וָשׁוֹק. בִּשְׁבִיל בְּנָהּ — חוֹזֶרֶת אַף לְחָזֶה וָשׁוֹק. אֲזַל רַב מָרְדֳּכַי, אַמְרַהּ לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַב אָשֵׁי. אֲמַר: מֵהֵיכָא קָא מִתְרַבְּיָא — מִ״וּבַת״, מִי עֲדִיפָא לַהּ מִינַּהּ? הָתָם כְּתִיבִי מִיעוּטֵי, הָכָא לָא כְּתִיבִי מִיעוּטֵי. בַּת כֹּהֵן שֶׁנִּיסֵּת לְיִשְׂרָאֵל וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ״ — פְּרָט לְשׁוֹמֶרֶת יָבָם. ״כִּנְעוּרֶיהָ״ — פְּרָט לִמְעוּבֶּרֶת. וַהֲלֹא דִין הוּא: וּמָה בִּמְקוֹם שֶׁלֹּא עָשָׂה וָלָד מִן הָרִאשׁוֹן כְּוָלָד מִן הַשֵּׁנִי לְפוֹטְרָהּ מִן הַיִּיבּוּם — עָשָׂה עוּבָּר כְּיָלוּד, מָקוֹם שֶׁעָשָׂה וָלָד מִן הָרִאשׁוֹן כְּוָלָד מִן הַשֵּׁנִי לְפוֹסְלָהּ מִן הַתְּרוּמָה — אֵינוֹ דִּין שֶׁנַּעֲשֶׂה עוּבָּר כְּיָלוּד?! לָא, מָה לִי עָשָׂה עוּבָּר כְּיָלוּד לְעִנְיַן יִיבּוּם, שֶׁהֲרֵי עָשָׂה מֵתִים כְּחַיִּים — נַעֲשֶׂה עוּבָּר כְּיָלוּד לְעִנְיַן תְּרוּמָה, שֶׁלֹּא עָשָׂה מֵתִים כְּחַיִּים?! תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּנְעוּרֶיהָ״ — פְּרָט לִמְעוּבֶּרֶת. וְאִיצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב מְעוּבֶּרֶת, וְאִיצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב ״וְזֶרַע אֵין לָהּ״. דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״וְזֶרַע אֵין לָהּ״, מֵעִיקָּרָא חַד גּוּפָא וְהַשְׁתָּא תְּרֵי גוּפֵי, אֲבָל מְעוּבֶּרֶת, דְּמֵעִיקָּרָא חַד גּוּפָא וְהַשְׁתָּא חַד גּוּפָא — אֵימָא תֵּיכוֹל, צְרִיכָא. וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא מְעוּבֶּרֶת, דְּמֵעִיקָּרָא גּוּפָא

בת כהן שניסת לישראל לא תאכל בתרומה - דפסיל לה מדקאמר רחמנא וזרע אין לה ושבה מכלל דבחיי בעלה לא אכלה: מת בנה מכהן לא תאכל בתרומה - דפסיל לה לוי: גמ' דהדרא אכלה משום בנה - דקתני מתניתין גבי בת ישראל מת בנה מלוי תאכל בתרומה בשביל בנה: מנלן - דזרה האוכלת בשביל בנה וניסת לזר ומת שחוזרת ואוכלת: בת ובת - ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה (ויקרא כ״ב:י״ג): כרבי עקיבא דדריש ווי - בפרק ד' מיתות (סנהדרין נא:) א"ל ר"ע ישמעאל אחי בת ובת אני דורש: כוליה קרא ובת יתירא הוא - דכתיב לעיל מיניה ובת כהן כי תהיה לאיש זר וסמיך ליה ובת כהן כי תהיה אלמנה ומצי למיכתב וכי תהיה אלמנה וגרושה ואנא ידענא דבבת כהן משתעי דהא מינה סליק: כשהיא חוזרת כו' - אקרא קאי ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה כשהיא חוזרת לבית אביה חוזרת לתרומה כו' אבל אוכלת בשביל בנה דמתניתין חוזרת אף לחזה ושוק כדאמר לקמן: במורם מן הקדשים - חזה ושוק מדהוה מצי למכתב בקדשים וכתב בתרומת למורם הוא דאתא והאי לא תאכל לעולם הוא ולא תימא ביושבת תחת בעלה ישראל כדמשמע קרא ובת כהן כי תהיה לאיש זר כו' דהא אוקימנא להאי קרא בפרק אלמנה (לעיל יבמות סח.) בנבעלה לפסול לה כגון נתין וממזר וחלל שפסול עולמית וכהנת דמנסבא לזר דלא אכלה מושבה אל בית אביה ילפינן מכלל דמעיקרא לא אכלה ומילתיה דרב חסדא מבתרומת נפקא דא"כ דכולה קרא לנבעלה לפסול לה אתא ליכתוב בקדשים לא תאכל מאי בתרומת שמע מינה הכי קאמר יש לך אחרת שאוכלת בקדשים כגון תרומה ואינה אוכלת במורם ואי זו זו חוזרת דסמיך לה ובת כהן כי תהיה אלמנה והכי תריצנא להא מילתא בפרק אלמנה (לעיל יבמות דף סח:): מלחם ולא כל לחם פרט לחזה ושוק - והאי לחם כל מאכל משמע דכתיב (דניאל ה׳:א׳) בלשצר מלכא עבד לחם רב הילכך איצטריך מיעוטא: ואימא פרט להפרת נדרים - ולא תימא כי היכי דלענין תרומה הדרא למילתא קמייתא תיהדר נמי לענין נדרים: מוצאה מכלל אב כו' - ומי יפר לה: בית אביה של זו - הואיל ולא יצתה לגמרי ויכול האב להפר: או בית בעלה של זו - והרי היא נשארה אלמנה ואין האב מפר לכך יצא מקרא הזה לומר לך כיון שיצתה כו': תרומה היא קנויה לכהנים שאינה שירי שלחן מלך אבל שירי קדשים הרי הן כמשאת מאת פני אלהים שהן שירי שלחנו: כשהיא חוזרת - בת כהן. אבל בת ישראל החוזרת לאכול בתרומה בשביל בנה כגון ילדה מכהן וניסת לישראל ומת חוזרת אף לחזה ושוק דגבי בת כהן כתיבי מיעוטי: פרט לשומרת יבם - שאינה חוזרת לבית אביה דהא אגידא ביה: כנעוריה - בזמן שהיא ריקנית כעין נעוריה פרט למעוברת: והלא דין הוא - ולמה לי קרא ומה במקום שלא עשה ולד מן הראשון כולד מן שני ניסת לאחד וילדה לו ומת וניסת לאחר ומת בלא בנים צריכה ייבום ולא פטרה ולד שיש לה מן הראשון: עשה עובר כולד - שאם היתה מעוברת פטורה דכתיב (דברים כה) בן אין לו עיין עליו בכל עניינים: מקום שעשה ולד כו' - בת כהן שניסת לישראל וילדה לו ומת וניסת לאחר ומת בלא בנים עדיין היא אסורה בתרומה משום ולד מן הראשון דהא כתיב וזרע אין לה והרי יש לה: לענין ייבום שהרי עשה מתים כחיים - מת בעלה ואח"כ מת בנה הרי הוא כחי ואינה חוזרת להתייבם כדאמרן בשמעתין דרכיה דרכי נועם: לענין תרומה שלא עשה מתים כחיים - בת כהן שילדה מישראל ומת בעלה ואח"כ בנה חוזרת לבית אביה. וכולהו נפקי מקראי בשמעתין: ואיצטריך למכתב כנעוריה - למעוטי מעוברת ואיצטריך למיכתב וזרע אין לה למעוטי יש לה ולד ילוד:

ואימא פרט להפרת נדרים - פי' בקונט' דלא תימא כי היכי דלענין תרומה הדרא למילתא קמייתא הדרא נמי לענין נדרים ולפי טעם זה היה נראה דפריך אכל נשואה אפילו נכנסה לחופה ונבעלה דאי נתארמלה תיהדר למילתא קמייתא ועל זה צ"ל הא כבר פסקה תנא דבי רבי ישמעאל דמשמע דפשיטא לי' בלא שום דרשה שמוצאה מכלל אב ומכלל בעל ולא הדרא ולא איצטריך ליה קרא אלא למסר האב לשלוחי הבעל דסלקא דעתך דתיהדר משום דאכתי לא נשאת: אלמנה וגרושה מה תלמוד לומר - תימה דאיצטריך לכדדרשינן בפרק בתרא דנדרים (דף פח:): היאך אני קורא - היכא דנתארמלה או נתגרשה הוא דאיצטריך קרא שאין האב יכול להפר דה"א שתועיל כאן חזרה הואיל ולא היתה כאן יציאה גמורה אבל כל זמן שלא נתארמלה פשיטא דאין יכול להפר מכיון שמסר האב לשלוחי הבעל בלאו האי קרא דמלזנות בית אביה נפקא בכתובות בפ' נערה (כתובות דף מח:) כדדרשי' התם פרט לשמסר האב לשלוחי הבעל ונדרים נמי גמרי' מהתם: התם כתיבי מיעוטי הכא לא כתיבי מיעוטי - תימה לר"י בשלמא לכל הנך אמוראי דדרשי משאר קראי דכתיב בהו אביה אתי שפיר דמיעוטי כתיב גבי אביה דוקא אבל לרבינא בר שילא דדריש מהיא בתרומת הקדשים מאי משמע דההיא בחוזרת לבית אביה מיירי וי"ל כיון דכתב רישיה דקרא ובת איש כהן נראה דבחוזרת לרשות אביה מיירי ומיהו קשה למאן דדריש מלחם ולא מבשר דלגבי בנה נמי כתיב ילידי ביתו הם יאכלו בלחמו ודרשינן (לעיל יבמות דף סז.) ילוד מאכיל והוה לן למימר בלחמו ולא בבשרו: