יבמותעז.
טוען את הדף…
אַקְשִׁי לְהוּ דּוֹאֵג כֹּל הָנֵי קוּשְׁיָיתָא, אִישְׁתִּיקוּ. בָּעֵי לְאַכְרוֹזֵי עֲלֵיהּ. מִיַּד ״וַעֲמָשָׂא בֶן אִישׁ וּשְׁמוֹ יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי אֲשֶׁר בָּא אֶל אֲבִיגַל בַּת נָחָשׁ״, וּכְתִיב, ״יֶתֶר הַיִּשְׁמְעֵאלִי״, אָמַר רָבָא: מְלַמֵּד שֶׁחָגַר חַרְבּוֹ כְּיִשְׁמָעֵאל, וְאָמַר: כׇּל מִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ הֲלָכָה זוֹ — יִדָּקֵר בַּחֶרֶב. כָּךְ מְקוּבְּלַנִי מִבֵּית דִּינוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי: ״עַמּוֹנִי״, וְלֹא עַמּוֹנִית. ״מוֹאָבִי״, וְלֹא מוֹאָבִית. וּמִי מְהֵימַן? וְהָאָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב: כׇּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁמּוֹרֶה הֲלָכָה וּבָא, אִם קוֹדֶם מַעֲשֶׂה אֲמָרָהּ — שׁוֹמְעִין לוֹ, וְאִם לָאו — אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ! שָׁאנֵי הָכָא, דְּהָא שְׁמוּאֵל וּבֵית דִּינוֹ קַיָּים. מִכׇּל מָקוֹם קַשְׁיָא! הָכָא תַּרְגִּימוּ: ״כׇּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה״. בְּמַעְרְבָא אָמְרִי, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יִצְחָק, אָמַר קְרָא: ״וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְגוֹ׳״. כְּתַנָּאֵי: ״עַמּוֹנִי״, וְלֹא עַמּוֹנִית, ״מוֹאָבִי״, וְלֹא מוֹאָבִית, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם״ — דַּרְכּוֹ שֶׁל אִישׁ לְקַדֵּם וְכוּ׳. דָּרֵשׁ רָבָא, מַאי דִּכְתִיב: ״פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרָי״ — אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שְׁנֵי מוֹסֵרוֹת שֶׁהָיוּ עָלַי, פִּתַּחְתָּם: רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה וְנַעֲמָה הָעַמּוֹנִית. דָּרֵשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב ״רַבּוֹת עָשִׂיתָ אַתָּה ה׳ אֱלֹהַי נִפְלְאוֹתֶיךָ וּמַחְשְׁבוֹתֶיךָ אֵלֵינוּ״. ״אֵלַי״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״אֵלֵינוּ״ — מְלַמֵּד שֶׁהָיָה רְחַבְעָם יוֹשֵׁב בְּחֵיקוֹ שֶׁל דָּוִד, אָמַר לוֹ: עָלַי וְעָלֶיךָ נֶאֶמְרוּ שְׁתֵּי מִקְרָאוֹת הַלָּלוּ. דָּרֵשׁ רָבָא, מַאי דִּכְתִיב: ״אָז אָמַרְתִּי הִנֵּה בָאתִי בִּמְגִילַּת סֵפֶר כָּתוּב עָלָי״, אָמַר דָּוִד: אֲנִי אָמַרְתִּי ״עַתָּה בָאתִי״, וְלֹא יָדַעְתִּי שֶׁ״בִּמְגִילַּת סֵפֶר כָּתוּב עָלָי״. הָתָם כְּתִיב: ״הַנִּמְצָאוֹת״, הָכָא כְּתִיב: ״מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי בְּשֶׁמֶן קׇדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו״. אָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בַּת גֵּר עַמּוֹנִי כְּשֵׁרָה לַכְּהוּנָּה. אֲמַר לֵיהּ רָבָא בַּר עוּלָּא לְעוּלָּא: כְּמַאן? אִי כְּרַבִּי יְהוּדָה, הָא אָמַר: בַּת גֵּר זָכָר — כְּבַת חָלָל זָכָר! וְאִי כְּרַבִּי יוֹסֵי, פְּשִׁיטָא, הָא אָמַר: אַף גֵּר שֶׁנָּשָׂא גִּיּוֹרֶת — בִּתּוֹ כְּשֵׁרָה לִכְהוּנָּה. וְכִי תֵּימָא, בְּהָנָךְ דִּרְאוּיִן לָבֹא בַּקָּהָל, אֲבָל הַאי דְּאֵין רָאוּי לָבֹא בַּקָּהָל — לָא, מְנָא לֵיהּ? דְּיָלֵיף מִכֹּהֵן גָּדוֹל בְּאַלְמָנָה. מָה לְכֹהֵן גָּדוֹל בְּאַלְמָנָה — שֶׁכֵּן בִּיאָתוֹ בַּעֲבֵירָה. חָלָל יוֹכִיחַ! מָה לְחָלָל שֶׁכֵּן יְצִירָתוֹ בַּעֲבֵירָה — כֹּהֵן גָּדוֹל יוֹכִיחַ. וְחָזַר הַדִּין: לֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה, וְלֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה. הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן: שֶׁאֵינוֹ בְּרוֹב קָהָל, וּבִתּוֹ פְּסוּלָה. אַף כָּאן, שֶׁאֵינוֹ בְּרוֹב קָהָל — וּבִתּוֹ פְּסוּלָה. מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן שֶׁכֵּן יֵשׁ בָּהֶן צַד עֲבֵירָה! דִּלְמָא וַדַּאי בְּעַמּוֹנִי שֶׁנָּשָׂא בַּת יִשְׂרָאֵל קָאָמְרַתְּ, אַף עַל גַּב דְּבִיאָתוֹ בַּעֲבֵירָה — בִּתּוֹ כְּשֵׁרָה! אֲמַר לֵיהּ: אִין. דְּכִי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בַּת גֵּר עַמּוֹנִי, וּבַת מִצְרִי שֵׁנִי, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כְּשֵׁרָה, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: פְּסוּלָה. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר פְּסוּלָה — דְּיָלֵיף לַהּ מִכֹּהֵן גָּדוֹל בְּאַלְמָנָה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר כְּשֵׁרָה —אם קודם מעשה - שבאת הוראה לידו אמרה ושנאה לתלמידיו בבית המדרש בשם רבו שומעין לו בשעת הוראה ואם לאו אין שומעין לו שמא מחמת מעשה הבא לידו אמרה: דהא שמואל ובית דינו קיים - ומילתא דעבידא לגלויי הוא ולא משקר בה: הנה באהל - דאין דרך אשה לצאת מביתה: כתנאי - דאיכא דנפקא ליה מעמוני ואיכא דנפקא ליה מעל דבר: מוסרות - הן רצועות שקושרין בהן העול: פתחת - שהתרת את הנקבות: נעמה - אמו של רחבעם וממנה יצאו מלכי בית דוד: נפלאותיך ומחשבותיך אלינו - עלי ועל רחבעם בן בני חשבת לטובה כשהתרת את הנקבות: אני אמרתי - בשעה שנמשחתי עתה באתי לגדולה ומקרוב פסקו לי גדולה זו ולא ידעתי שמימי אברהם נכתבה עלי במגילת ספר: בת גר עמוני - קא סלקא דעתך עמוני שנתגיירה אשתו עמו והורתה ולידתה בקדושה: בת חלל - פסולה לכהונה בפ' עשרה יוחסין ופלוגתא דרבי יהודה ור' יוסי בפרק עשרה יוחסין: מנא ליה - מנא תיתי לן האי דמשום דאין ראוי לבא בקהל בתו פסולה יותר משאר גרים הואיל ונקבותיהן מותרות: מכהן גדול באלמנה - דהואיל ואינו ראוי בה בתו חללה ופסולה לכהונה: מה לכ"ג שכן ביאתו בעבירה - תאמר בעמוני שנשא עמונית שאין ביאתו בעבירה: חלל זכר יוכיח - שמותר בבת ישראל ואין ביאתו בה בעבירה ובתו פסולה לכהונה: מה לחלל שכן יצירתו בעבירה שביאת אביו ואמו בעבירה תאמר בעמוני שאין יצירתו בעבירה: כ"ג יוכיח - שאין יצירתו בעבירה ובתו מאלמנה פסולה: הצד השוה שבהן שאינן ברוב קהל - אינן כשאר רוב ישראל שהרי יש בכולן צד פגום כהן גדול ביאתו בעבירה חלל יצירתו בעבירה עמוני אינו ראוי לבא בקהל: צד עבירה - בת כהן גדול יצירתה בעבירה בת חלל יצירת אביה בעבירה תאמר בעמונית שאין עבירה לא ביצירתה ולא ביצירת אביה ופשיטא שכשרה: אמר ליה - אין. ולקמן יליף מעמיו: בת גר עמוני ומצרי שני - שנשאו בת ישראל וביאתן בעבירה:אם קודם מעשה אמרה שומעין לו - אר"ת דהיינו דוקא היכא דהוא עצמו נוגע בדבר כגון יתרא שהיה צריך לאותה הוראה שהרי בת ישי נשא כדכתיב אשר בא אל אביגיל בת נחש ואמרינן בפ"ק דבבא בתרא (דף יד. ושם) בת מי שמת בעטיו של נחש וכן בפרק נושאין על האנוסה (לקמן יבמות דף צח. ושם) גבי גר שהעיד על אשתו ושבעה בניו ובפ' עשרה יוחסין (קדושין דף ע:) גבי עובדא דרב יהודה בכל דוכתא דמייתי לה היו הן צריכין לאותה הוראה אבל אם אין צריכין לאותה הוראה שומעין לו אע"פ שלא אמרה עד שעת מעשה: כתנאי עמוני ולא עמונית - וא"ת לר' יהודה תקשי ליה מצרי ולא מצרית ואמר ר"י דגבי עמוני ומואבי היה לו לקצר ולכתוב עמון ומואב הלכך מדכתיב עמוני ומואבי אית לן למדרש דלמעט עמונית ומואבית קאתי אבל מצרי אם היה כותב מצרים היה מאריך יותר והא דכתיב אדומי ולא כתיב אדום אגב מצרי כתיב אדומי: הכא כתיב מצאתי דוד - אע"פ שדוד עצמו אמרה ברוח הקודש אמרו: מכהן גדול באלמנה מה לכ"ג כו' - תימה דמייתי לרבי יוסי האי דינא דכ"ג באלמנה וחלל דאפילו לרבי יהודה לית ליה האי דינא משום דאיכא למיפרך כדפריך הכא מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד עבירה כדאמר בפרק בתרא דקדושין (דף עח. ושם) והוה ליה לאתויי דינא דדאין מיניה ר' יהודה דבת גר זכר כבת חלל זכר מחלל ומצרי ראשון כדאמר התם ומיהו לענין שאר בנות גרים איכא למימר לית ליה לרבי יוסי דינא דר' יהודה דלא חשיב ליה צד השוה שאינו ברוב קהל כיון דגר ראוי לקהל וכן פירש בקונטרס התם ארבי אליעזר בן יעקב דפליג ארבי יהודה אבל הכא גר עמוני דחשיב הוא צד השוה כדאמר הכא כיון דאין ראוי לבא בקהל קשה אמאי לא נדון לר' יוסי מחלל ומצרי ראשון שתפסל בת עמוני שנשא עמונית לכהן אע"ג שראויה לבא בקהל וי"ל דקסבר ר' יוסי כיון דבת מצרי ראשון אינה ראויה לבא בקהל אין לעשות צד השוה מפסול כהונה ופסול קהל ללמוד מהא בעלמא לפסול כהונה ואין להקשות דנילף שפוסל גר בביאתו מחלל ומצרי ראשון דהשתא יש לעשות צד השוה כיון שאין אנו באין לעשות צד השוה ממנה ממה שבנותיהן פסולין זו לקהל וזו לכהונה אלא ממה שאינו ברוב קהל דגר חשוב ברוב קהל לרבנן כדפרישית ועוד דמה להנך שכן זרעם פסול תאמר בגר שבתו כשרה אבל קשה דמחזיר גרושתו ויבמה לשוק נילף שיפסלו בביאתן מחלל ומצרי ראשון וצ"ל כמו שפירשנו בספ"ק (דף טו: ושם ד"ה מה) דלרבנן לא ילפינן מאיסור כהונה לעשותה חללה דאין חללה אלא מאיסורי כהונה ואפילו בהצד השוה מעלמא ומפסול כהונה ורבי יהודה ודאי יליף במה הצד אפילו לפסול בביאתו כדאמר בקידושין (דף עח.): רבי יוחנן אמר כשרה - תימה לר"י היכי ילפינן לעיל בהחולץ (יבמות דף מה.) מק"ו דאלמנה דעובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד פגום הא איכא למימר לרבי יוחנן בת גר עמוני שנשא בת ישראל יוכיח שאיסורו שוה בכל ובתו כשרה ולרבן שמעון בן גמליאל דקאמר בפרק אלמנה (לעיל יבמות דף סט.) דגר עמוני אינו פוסל בביאתו אתי שפיר אבל לת"ק ורבי יוסי קשיא ומיהו ממצרי שני אין להקשות תוכיח דמה למצרי שכן עשה: ריש לקיש אמר פסולה - הקשה הר' משה כהן דלעיל (שם) משמע דלכולי עלמא בת עמון ומצרי שני כשרה לכהונה דאמר מאי איכא בין תנא קמא לר' יוסי א"ר יוחנן מצרי שני איכא בינייהו כו' לאפוקי מצרי שני דאין זרעו פסול כמו כהן גדול באלמנה וגבי גר עמוני קאמר דאין כל זרעו פסול אלמא בתו כשרה לכהונה ואמר ר"י דסוגיא דהתם ר' יוחנן קאמר ליה דאמר הכא כשרה אבל ריש לקיש דפוסל הכא יאמר דתנא קמא דפסיל התם היינו משום דזרעו פסול ולא יפרש מילתיה דת"ק כמו שמפרש ר' יוחנן מה כהן גדול שביאתו בעבירה כו' דא"כ הוה משמע דמודה לר' יוסי דמצרי שני אין זרעו פסול אלא לתנא קמא נמי הוה נקט במילתיה מה כהן גדול באלמנה שזרעו פסול כו' דסבירא ליה דבת גר עמוני ומצרי שני זרעו פסול ור' יוסי דקאמר כל שזרעו פסול כו' וממעט מצרי שני אליבא דנפשיה נקיט האי לישנא: