יבמותפ:
טוען את הדף…
מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה. הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — כְּשֶׁגָּמְרוּ סִימָנָיו. דְּתַנְיָא: אֵיזֶהוּ בֶּן שְׁמֹנֶה? כֹּל שֶׁלֹּא כָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו. רַבִּי אוֹמֵר: סִימָנִין מוֹכִיחִין עָלָיו, שְׂעָרוֹ וְצִפׇּרְנָיו שֶׁלֹּא גָּמְרוּ. טַעְמָא דְּלֹא גָּמְרוּ. הָא גָּמְרוּ — אָמְרִינַן הַאי בַּר שִׁבְעָה הוּא, וְאִישְׁתַּהוֹיֵי הוּא דְּאִישְׁתַּהִי. אֶלָּא הָא דַּעֲבַד רָבָא תּוֹסְפָאָה עוֹבָדָא בְּאִשָּׁה שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם וְאִישְׁתַּהִי עַד תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא, וְאַכְשְׁרֵיהּ. כְּמַאן — כְּרַבִּי, דְּאָמַר מִשְׁתַּהֵא! כֵּיוָן דְּאִיכָּא רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל דְּאָמַר מִשְׁתַּהֵי, כְּרַבִּים עֲבַד. דְּתַנְיָא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כׇּל שֶׁשָּׁהָה שְׁלֹשִׁים יוֹם בָּאָדָם — אֵינוֹ נֵפֶל. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵיזֶהוּ סְרִיס חַמָּה? כׇּל שֶׁהוּא בֶּן עֶשְׂרִים, וְלֹא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. וַאֲפִילּוּ הֵבִיא לְאַחַר מִכָּאן הֲרֵי הוּא כְּסָרִיס לְכׇל דְּבָרָיו. וְאֵלּוּ הֵן סִימָנָיו: כֹּל שֶׁאֵין לוֹ זָקָן, וּשְׂעָרוֹ לָקוּי, וּבְשָׂרוֹ מַחְלִיק. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה בֶּן יָאִיר: כֹּל שֶׁאֵין מֵימָיו מַעֲלִין רְתִיחוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: כׇּל הַמֵּטִיל מַיִם וְאֵין עוֹשֶׂה כִּיפָּה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: כֹּל שֶׁשִּׁכְבַת זַרְעוֹ דּוֹחָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: כֹּל שֶׁאֵין מֵימֵי רַגְלָיו מַחְמִיצִין. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: כֹּל שֶׁרוֹחֵץ בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים וְאֵין בְּשָׂרוֹ מַעֲלֶה הֶבֶל. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כֹּל שֶׁקּוֹלוֹ לָקוּי, וְאֵין נִיכָּר בֵּין אִישׁ לְאִשָּׁה. וְאֵיזוֹ הִיא אַיְלוֹנִית? כֹּל שֶׁהִיא בַּת עֶשְׂרִים וְלֹא הֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, וַאֲפִילּוּ הֵבִיאָה לְאַחַר מִכָּאן — הֲרֵי הִיא כְּאַיְלוֹנִית לְכׇל דְּבָרֶיהָ. וְאֵלּוּ הֵן סִימָנֶיהָ: כֹּל שֶׁאֵין לָהּ דַּדִּים, וּמִתְקַשָּׁה בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כֹּל שֶׁאֵין לָהּ שִׁיפּוּלֵי מֵעַיִם כְּנָשִׁים. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כֹּל שֶׁקּוֹלָה עָבֶה, וְאֵינָהּ נִיכֶּרֶת בֵּין אִשָּׁה לְאִישׁ. אִיתְּמַר: סִימָנֵי סָרִיס, רַב הוּנָא אָמַר: עַד שֶׁיְּהוּ כּוּלָּם. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ בְּאֶחָד מֵהֶן. הֵיכָא דְּהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת בַּזָּקָן — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּעַד שֶׁיְּהוּ כּוּלָּן. כִּי פְּלִיגִי — בְּשֶׁלֹּא הֵבִיא. אֶלָּא הָא דַּאֲמַר לְהוּ רַבָּה בַּר אֲבוּהּ לְרַבָּנַן: עַיִּינוּ בֵּיהּ בְּרַב נַחְמָן, אִי בְּשָׂרוֹ מַעֲלֶה הֶבֶל אִיתֵּיב לֵיהּ בְּרַת. כְּמַאן, כְּרַב הוּנָא! לָא, רַב נַחְמָן סִיכֵּי דִיקְנָא הַוְיָא לֵיהּ. הַסָּרִיס לֹא חוֹלֵץ וְלֹא מְיַיבֵּם, וְכֵן אַיְלוֹנִית וְכוּ׳. קָתָנֵי סָרִיס דּוּמְיָא דְּאַיְלוֹנִית: מָה אַיְלוֹנִית בִּידֵי שָׁמַיִם, אַף סָרִיס בִּידֵי שָׁמַיִם. וּסְתָמָא כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר: בִּידֵי אָדָם — אִין, בִּידֵי שָׁמַיִם — לָא. הַסָּרִיס שֶׁחָלַץ לִיבִמְתּוֹ לֹא פְּסָלָהּ כּוּ׳. טַעְמָא דִּבְעָלָהּ הוּא, הָא אַחֵר — לָא,מפני הסכנה - סכנת שניהם הבן והאם שלא ירבה חלב הדדין ותיאנס ותמות: טעמא דלא גמרו כו' - בניחותא וסיומא דמילתא היא: בר שבעה הוא - ולשבעה נגמרה צורתו אלא שנשתהא וחזר. ואשמעינן רבי אבהו דאפי' לרבי לא מחזקינן ליה בבר קיימא עד שיהא בן כ': ואישתהי עד תריסר ירחי שתא - שלא חזר וילדה אשתו לסוף שנתה: ואכשריה - רבא דקסבר משתהא הולד אחר גמר צורתו וזה נשתהא ג' חדשים ולא אמרי' לאחר שהלך בעלה נתעברה מאחר: כל ששהא שלשים יום באדם - שחיה שלשים יום: אינו נפל - ואפילו לא כלו לו חדשי עיבור דאמרינן לשבעה נגמרה צורתו ואישתהי עד שמיני. להכי נקט באדם דאילו בבהמה קתני התם שמנה ימים שהה אין נפל: לקוי - רך: מחליק - חלק כבשר אשה. דרך בשר איש להיות שעיר אשפר"א בלע"ז: רתיחות - אשקומ"א: כיפה - קילוח ארוך למרחוק: דוחה - שאינו קשור אלא צלול כמים: מחמיצין - מסריחין כששוהים בכלי: הבל - חמימות כעין עשן: ומתקשה בשעת תשמיש - תשמיש קשה לה: שיפולי מעים - כמין כף למעלה מאותו מקום כדאמר בפ' יוצא דופן (נדה דף מז:): איתיב ליה ברת - אלמא כיון דליתנהו כולהו סימני סריס דבצר ליה האי לא מחזקינן ליה כסריס: סיכי דיקנא - יתדות הזקן. כלומר בכמה מקומות הוה לו שער בזקנו: בידי אדם - כלומר סריס אדם בעי חליצה סריס חמה לא: טעמא דבעלה הוא - דהויא זונה דנבעלה לאחי בעלה שלא במקום מצוה והיא היתה עליו בכרת:כיון דאיכא רשב"ג דאמר משתהי כו' - תימה דהשתא משמע דפלוגתא דרשב"ג ורבנן בבן שמונה דחשיב בר קיימא לרשב"ג ולא לרבנן וקשיא לר"י דלעיל בהחולץ (דף לו:) ובפ' ר"א דמילה (שבת דף קלה: ושם) משמע דפליגי איפכא ובסתם וולדות דלרשב"ג היכא דלא שהה חשבינן ליה ספיקא ולרבנן חשבינן ליה בר קיימא ואמר ר"י דמשמע ליה לגמרא דפליגי בתרתי דעל כרחך רשב"ג איירי בבן שמנה דמדתניא בתוספתא בתר פלוגתא דרבי ורבנן דלעיל ומדקאמר כל ששהה ולא נקט אם שהה משמע דאתא לרבויי סתם וולדות דאין יוצאין מתורת נפל אלא בשלשים יום ועוד דבתוספתא מסיים במילתיה דרשב"ג שנאמר ופדויו מבן חדש תפדה משמע דמיירי בסתם וולדות מדמייתי קרא ועוד דאם לא בא להוסיף רשב"ג סתם וולדות מה בא להוסיף על רבי ואכתי קשיא לר"י הא דאיבעי לן בסוף רבי אליעזר דמילה (שבת דף קלו.) מי פליגי רבנן עליה דרשב"ג בסתם וולדות או לא ומדקדק מדאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרשב"ג מכלל דפליגי רבנן ומאי ראיה היא דלמא משום בן ח' בא לפסוק כמותו ואמר ר"י דקי"ל דשמואל בסתם וולדות פוסק כמותו א"נ דע"כ לא בבן שמנה פסק כמותו אלא בסתם וולדות דבבן שמנה אין הלכה כמותו מדר' אבהו דהכא ועוד דאי בבן שמונה פוסק כמותו הוה ליה למימר הלכה כרבי ורבן שמעון בן גמליאל: עד שיהא בכולן - אע"ג דאמרן לעיל דבעינן שיהא לקוי ממעי אמו ויש סימנים שאין יכולין להוודע משנולד מ"מ כיון שניכר מיד שאין עושה כיפה ושאר סימנים ניכרים כל אחד כשהוא בזמנו הוכיח הראשון על האחרים שממעי אמו הוא לקוי אלא שלא היו ראוין להיות ניכרים סמוך ללידתו וא"ת הא דאמרינן (לקמן יבמות דף קיא:) קטן וקטנה לא חולצין ולא מייבמין קטן שמא ימצא סריס כשמטיל מים ועושה כיפה יחלוץ וייבם לרב הונא דאמר עד שיהא בכולן ואפילו אם יולדו כל הסימנים לאחר מכאן אין בכך כלום כיון שלא היה לקוי ממעי אמו ואין לומר דבאותו קטן שיש בו סימני סריס שאין עושה כיפה קאמר דלא חולצין ולא מייבמין דהא בכל דוכתא משמע דטעמא משום דחיישינן למיעוט וזה היה תימה דאותן שיש בהן סימני סריס בקטנותם רובם מתקנין ולאו סריס נינהו ועוד דלקמן בפרק בית שמאי (יבמות דף קיא:) משמע דבכל קטנים איירי רבי מאיר גבי יבם קטן שבא על יבמה גדולה תגדלנו דקאמרינן לימא מתניתין דלא כרבי מאיר כו' ואמר ר"י דהא דבעינן לעיל שיהו בו סימני סריס משנולד היינו ליחשב ודאי סריס אבל ספק סריס הוי אף על פי שאין בו סימני סריס וכן פירש רשב"ם ביוצא דופן (נדה דף מז: ושם) גבי הא דאמר וכי לא נולדו בו סימני סריס עד כמה עד רוב שנותיו פירוש עד רוב שנותיו אם לא הביא הוי גדול ודאי וסריס ודאי אבל קודם לכן הוא קטן ויש לו דין בן תשעה מכ' ועד רוב שנותיו ואם הביא ב' שערות מכ' ועד קודם רוב שנותיו הוי גדול ולא סריס: דהביא שתי שערות בזקן כולי עלמא לא פליגי עד שיהא בכולן - וא"ת והא לעיל אמרינן בן עשרים ולא הביא שערות יביאו כו' הא הביא שערות קודם כ' לא חשיב ודאי סריס אע"פ שיש בו סימני סריס ואם כן מאי קאמר עד שיהא בכולן אפילו כולן אין מועילין דהא הביא שתי שערות בזקן ואמר ר"י דשערות דזקן אין מועילין לדין הבאת שתי שערות אף על גב דבכל שאר מקומות בגוף מועילים ואם תאמר כיון דהביא שתי שערות בזקן מאי קאמר עד שיהא בכולן והלא אחד מן הסימנים הוא שאין לו זקן והרי יש לו זקן ואמר ר"י דאין חשוב בהבאת שתי שערות לבד יש לו זקן אלא אם כן נתמלא זקנו וא"ת הא דאמר בפרק קמא דקדושין (דף לה: ושם) זקן האשה והסריס ופירש בקונטרס סריס חמה היכי משכחת לה למ"ד עד שיהא בכולן ואר"י דהכא מיירי קודם כ' אבל מה שהביא אחר כ' שכבר הוא סריס ודאי אין בכך כלום: כי פליגי בשלא הביא - והא דקאמר רבי יוחנן אפי' באחד מהן לא שיצטרך סימן אחד בהדי האי אלא בהאי לחודיה חשוב סריס ואין לתמוה על הלשון דבכי האי גוונא אמרי' באלו טרפות (חולין דף סב.) עוף הבא בסימן אחד טהור והני מילי דלא דריס ועל כרחך הכי פירושו הני מילי שאותו סימן הוא דלא דריס: