יבמות קיד.

פרק יד׳ · חרש שנשא

Yevamot 114a · Chapter 14: Cheresh SheNasa

דְּבַר טְלֵי וְטַלְיָא וְלִיטַיְּילוּ הָתָם, דְּאִי מַשְׁכְּחִי לְהוּ, מַיְיתֵי לְהוּ. אַלְמָא קָסָבַר: קָטָן אוֹכֵל נְבֵלוֹת — אֵין בֵּית דִּין מְצֻוִּוין לְהַפְרִישׁוֹ. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: לֹא יֹאמַר אָדָם לְתִינוֹק ״הָבֵא לִי מַפְתֵּחַ״, ״הָבֵא לִי חוֹתָם״, אֶלָּא מַנִּיחוֹ תּוֹלֵשׁ, מַנִּיחוֹ זוֹרֵק. אָמַר אַבָּיֵי: ״תּוֹלֵשׁ״ — בְּעָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב, ״זוֹרֵק״ — בְּכַרְמְלִית דְּרַבָּנַן. תָּא שְׁמַע: גּוֹי שֶׁבָּא לְכַבּוֹת — אֵין אוֹמְרִים לוֹ ״כַּבֵּה״ וְ״אַל תְּכַבֶּה״, מִפְּנֵי שֶׁאֵין שְׁבִיתָתוֹ עֲלֵיהֶם. קָטָן הַבָּא לְכַבּוֹת — אוֹמְרִים לוֹ ״אַל תְּכַבֶּה״, שֶׁשְּׁבִיתָתוֹ עֲלֵיהֶם. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּעוֹשֶׂה עַל דַּעַת אָבִיו, דִּכְווֹתֵיהּ גַּבֵּי גּוֹי דְּעוֹשֶׂה עַל דַּעַת יִשְׂרָאֵל, מִי שְׁרֵי? גּוֹי אַדַּעְתָּא דְּנַפְשֵׁיהּ עָבֵיד. תָּא שְׁמַע: בֶּן חָבֵר שֶׁרָגִיל לֵילֵךְ אֵצֶל אֲבִי אִמּוֹ עַם הָאָרֶץ — אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יַאֲכִילֶנּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵינָם מְתוּקָּנִים. מָצָא בְּיָדוֹ פֵּירוֹת — אֵין זָקוּק לוֹ! אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בִּדְמַאי הֵקֵילּוּ. אֶלָּא טַעְמָא דִּדְמַאי, הָא וַדַּאי בְּעָא לְעַשּׂוֹרֵי? וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּעוֹשֶׂה עַל דַּעַת אָבִיו! אֶלָּא רַבִּי יוֹחָנָן סַפּוֹקֵי מְסַפְּקָא לֵיהּ, קָאֵי הָכָא מְדַחֵי, קָאֵי הָכָא מְדַחֵי. תָּא שְׁמַע: בֶּן חָבֵר כֹּהֵן שֶׁרָגִיל לֵילֵךְ אֵצֶל אֲבִי אִמּוֹ כֹּהֵן עַם הָאָרֶץ — אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יַאֲכִילֶנּוּ תְּרוּמָה טְמֵאָה, מָצָא בְּיָדוֹ פֵּירוֹת — אֵין זָקוּק לוֹ! בִּתְרוּמָה דְּרַבָּנַן. תָּא שְׁמַע: יוֹנֵק תִּינוֹק וְהוֹלֵךְ מִגּוֹיָה וּמִבְּהֵמָה טְמֵאָה, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין בְּיוֹנֵק שֶׁקֶץ. וְלֹא יַאֲכִילֶנּוּ נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים. וּמִכּוּלָּן יוֹנֵק מֵהֶם וַאֲפִילּוּ בַּשַּׁבָּת. וּבְגָדוֹל אָסוּר. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: נוֹהֲגִין הָיִינוּ שֶׁיּוֹנְקִים מִבְּהֵמָה טְהוֹרָה בְּיוֹם טוֹב. קָתָנֵי מִיהָא אֵין חוֹשְׁשִׁין בְּיוֹנֵק שֶׁקֶץ! הָתָם מִשּׁוּם סַכָּנָה. אִי הָכִי — גָּדוֹל נָמֵי! גָּדוֹל בָּעֵי אוּמְדָּנָא. קָטָן נָמֵי לִיבְעֵי אוּמְדָּנָא! אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: סְתָם תִּינוֹק מְסוּכָּן אֵצֶל חָלָב. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: נוֹהֲגִין הָיִינוּ שֶׁיּוֹנְקִים מִבְּהֵמָה טְהוֹרָה בְּיוֹם טוֹב. הֵיכִי דָּמֵי? אִי דְּאִיכָּא סַכָּנָה — אֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת נָמֵי, וְאִי דְּלֵיכָּא סַכָּנָה — אֲפִילּוּ בְּיוֹם טוֹב אָסוּר! לָא צְרִיכָא דְּאִיכָּא צַעֲרָא. וְקָסָבַר מְפָרֵק כִּלְאַחַר יָד הוּא. שַׁבָּת דְּאִיסּוּר סְקִילָה — גְּזַרוּ רַבָּנַן, יוֹם טוֹב דְּאִיסּוּר לָאו — לָא גְּזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן. תָּא שְׁמַע: ״לֹא תֹאכְלוּם כִּי שֶׁקֶץ הֵם״, לֹא תַּאֲכִילוּם — לְהַזְהִיר הַגְּדוֹלִים עַל הַקְּטַנִּים. מַאי לָאו, דְּאָמַר לְהוּ לֹא תֵּאכְלוּ! לָא, דְּלָא לִיסְפּוֹ לֵיהּ בְּיָדַיִם. תָּא שְׁמַע: ״כׇּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם״, לְהַזְהִיר הַגְּדוֹלִים עַל הַקְּטַנִּים. מַאי לָאו, דְּאָמְרִי לְהוּ לֹא תֵּאכְלוּ! לָא, דְּלָא לִיסְפּוֹ לְהוּ בְּיָדַיִם. תָּא שְׁמַע: ״אֱמוֹר ... וְאָמַרְתָּ״, לְהַזְהִיר גְּדוֹלִים עַל הַקְּטַנִּים. מַאי לָאו, דְּאָמַר לְהוּ לָא תִּיטַּמּוֹ! לָא, דְּלָא לִיטַמּוֹ לְהוּ בְּיָדַיִם. וּצְרִיכִי: דְּאִי אַשְׁמְעִינַן שְׁקָצִים —

דבר טלי וטליא - הנהג תינוקות זכרים ונקבות: ליטיילו התם - ישחקו שם. שבת היתה: הבא לי מפתח - דרך רה"ר בשבת: לכבות - הדליקה: בעושה על דעת אביו - שהתינוק צופה באביו ורואה שנוח לו בכך ואביו עומד עליו דהוה כאילו הוא מצוהו לעשות אבל הנך מפתחות דרב יצחק לא הודיען שנאבדו שם ולא הכירו בדעתו שנוח לו: עובד כוכבים אדעתא דנפשיה עביד - אפילו בלא ידיעת ישראל העובד כוכבים מתכוין להנאתו שיודע שיטול שכר: שאינן מתוקנין - שאינן מעושרין: אין זקוק לו - ליטלו הימנו: והא"ר יוחנן - לעיל בעושה על דעת אביו אבל להפרישו אינו מצווה היכא דתינוק עביד אדעתא דנפשיה: תרומה טמאה - והא הכא דאיסורא דאורייתא הוא כדאמר בהערל (לעיל יבמות עג:) בשעריך תאכלנו לזה אתה אוכל בטומאת עצמו כדכתיב הטמא והטהור ולא לאחר למעוטי תרומה דאסורה בטומאת עצמה: ואין חוששין - לומר שהוא יונק שקץ כלומר דבר המשוקץ ונאסר: ולא יאכילנו - בידים דברים האסורים. חלב בהמה טמאה אסור בגדול מדאורייתא דנפקא לן מגמל גמל ב' פעמים בפ"ק דבכורות (ד' ו:): סכנה - שאם לא יינק ימות בצמא: אומדנא - אם יכול להמתין עד מוצאי שבת ויעשה בהיתר: חולב בידיו חייב משום מפרק דבר מגידולו והיונק הוי מפרק ע"י שינוי והיינו כלאחר יד: שבת דאיסור סקילה - יש במפרק בידיו גזרו רבנן ביונק ואע"ג דמשנה הוא ואינה מלאכה מן התורה אבל י"ט דכי עביד בידים ליכא אלא איסור לאו לא גזור רבנן ביונק: (לא תאכלום) לא תאכלום כי שקץ הם - קרא יתירא הוא דהא כתיבי אזהרות הרבה בשרצים: לא תאכל דם - קרא יתירא הוא דהא כתיבי אזהרות הרבה גבי דם: אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת - שתי אמירות הללו למה להזהיר גדולים על הקטנים שלא יטמאו:

אמר רבי יוחנן בדמאי הקילו - ה"מ למימר דאפילו לא הקילו בדמאי כיון דאינו אלא מדרבנן שאני כדקאמר לעיל אלא משום דהאי שינויא משני בכמה דוכתי א"נ כיון שיש לחוש לספק טבל דהוי דאורייתא החמירו אי לאו טעמא דבדמאי הקילו: אלא רבי יוחנן ספוקי מספקא ליה - והא דקאמר הש"ס בס"פ יוצא דופן (נדה דף מו: ושם) אליבא דר' יוחנן דאמר מופלא סמוך לאיש דאורייתא וקטן האוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו על ברייתא דמותיב ליה התם הוה מצי למימר וליטעמיך והא ר' יוחנן ספוקי מספקא ליה הכא אלא דבלאו הכי שפיר קאמר התם ה"ר אלחנן: וקסבר דהוי מפרק כלאחר יד - וא"ת ואפילו לא הוי כלאחר יד נמי דהא אין דישה אלא בגידולי קרקע כדאמר בפרק כלל גדול (שבת דף עה. ושם) גבי פוצע חלזון וכ"ת אע"ג דחלזון לא חשיב גידולי קרקע בהמה חשיבא גידולי קרקע כדאמרי' בריש פ' בכל מערבין (עירובין ד' כז:) דממעט דגים מדכתי' בקר וצאן מה הפרט מפורש גידולי קרקע כו' זה אין לומר דנהי דחשיב בהמה גידולי קרקע מ"מ כיון דגמרי' מסממנין בעינן ממש שיהא גדל מן הקרקע כמו סממנין דלגבי גדולי קרקע ממש לא חשיב בהמה גדולי קרקע כדמוכח בהשוכר את הפועלים (ב"מ דף פט. ושם) דתניא דיש מה דיש מיוחד כו' יצא החולב והמגבן והמחבץ שאינם גידולי קרקע ואין פועל אוכל בו אלמא גבי דבר הגדל ממש מן הארץ לא חשיבא בהמה גידולי קרקע וכן משמע בפ"ק דקידושין (דף יז.) גבי גורן ויקב וי"ל דאיצטריך טעמא דהכא דמפרק כלאחר יד הוא משום ר' יהודה דסבר יש דישה שלא בגידולי קרקע דמחייב בפוצע חלזון נמי משום דש ור"ת מפרש דמפרק חייב משום ממחק שמחליק העור ומאבות מלאכות הוא וקשה לר"י מדאמר בפ' חבית (שבת דף קמד. ושם) חולב אדם עז לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה ולפי' הקונטרס ניחא דטעמא משום דכשחולב לתוך הקדירה הוי משקה הבא לאוכל ואוכל הוא ואין זה בורר אבל לא לתוך הקערה דבורר משקה מאוכל ודומה לדש שבורר אוכל מתוך פסולת אבל לפירוש ר"ת בין כך ובין כך ליחייב משום ממחק: שבת דאיסור סקילה גזור רבנן כו' - קשה דאמרי' בפרק אע"פ (כתובות ד' ס.) גונח יונק חלב בשבת קסבר מפרק כלאחר יד הוא ומשום צערא לא גזור רבנן והכא אסר ליה בשבת וליכא למימר דהתם במסוכן דאם כן אפילו מלאכה גמורה ואינו כלאחר יד שרי ואמר ר"ת דהתם מחמת חולי והכא מחמת רעב קרי שפיר צער כדאמר בפרק שלישי דשבועות (ד' כו: ושם) נשבע על הככר ומסתכן עליה מהו מסתכן לישרי ליה מר אלא מצטער עליה מהו וקשה לר"י דאם כן מאי קאמר הכא אי דאיכא סכנה אפילו בשבת מותר והא אפילו בחולים בעלמא מותר כיון שאין בהן מלאכה גמורה ולרבי נראה דאין זו קושיא דהא אכתי לא פירש הש"ס דמפרק כלאחר יד הוא וקאמר דאפילו מלאכה גמורה מן התורה יש לו לדחות להיות מותר כיון דאיכא סכנה ור"י תירץ דהך דהכא פליגא וכן משמע התם (כתובות דף ס.) דאמר הלכה כר' מרינוס מכלל דאיכא דפליגי עליה ואיכא דמפרש דהכא בצער של בהמה איירי שמתקשה לה רוב חלב בדדיה וקשה לר"י דלמה היו יונקים והלא היו יכולין לחלוב לתוך הקדירה ומיהו לפירוש ר"ת לא קשה דמסתמא כיון שהיו רעבים לא היה להם שום מאכל בקדירה: