יבמות קכא.

פרק טז׳ · האשה בתרא

Yevamot 121a · Chapter 16: HaIshah Batra

קֵירַב מִיתָתוֹ. מַאי בֵּינַיְיהוּ? דְּשַׁחְטֵיהּ בְּבֵיתָא דְשֵׁישָׁא וּפַרְכֵּיס. אִי נָמֵי: דְּשַׁחְטֵיהּ בְּבָרָא וְלָא פַּרְכֵּיס. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא כָּל וְכוּ׳. אִיבַּעְיָא לְהוּ: רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא לְקוּלָּא פְּלִיג, אוֹ לְחוּמְרָא פְּלִיג. תָּא שְׁמַע: דְּהָהוּא גַּבְרָא דְּטָבַע בְּכַרְמֵי, וְאַסְּקוּהוּ אַבֵּי הֲדָיָא לְבָתַר תְּלָתָא יוֹמִין, וְאַנְסְבַהּ רַב דִּימִי מִנְּהַרְדְּעָא לִדְבֵיתְהוּ. וְתוּ: הָהוּא גַּבְרָא דִּאטְבַע בְּדִגְלַת, וְאַסְּקוּהוּ אַגִּישְׁרָא דְּשַׁבִּיסְתָּנָא, וְאַנְסְבַהּ רָבָא לִדְבֵיתְהוּ אַפּוּמָּא דְשׁוֹשְׁבִינֵי לְבָתַר חַמְשָׁה יוֹמֵי. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא לְקוּלָּא פְּלִיג, אִינְהוּ דַּעֲבוּד כְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לְחוּמְרָא פְּלִיג, אִינְהוּ דַּעֲבוּד כְּמַאן? שָׁאנֵי מַיָּא, דְּצָמְתִי. וְהָאָמְרַתְּ מַיָּא מַרְזוּ מַכָּה! הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּאִיכָּא מַכָּה, אֲבָל הֵיכָא דְּלֵיכָּא מַכָּה — מִיצְמָת צָמֵית. וְהָנֵי מִילֵּי דְּכִי אַסְּקֵיהּ חַזְיֵיהּ בְּשַׁעְתֵּיהּ. אֲבָל אִישְׁתַּהִי, מִיתְפָּח תָּפַח. מַתְנִי׳ נָפַל לְמַיִם, בֵּין שֶׁיֵּשׁ לָהֶן סוֹף, בֵּין שֶׁאֵין לָהֶן סוֹף — אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה. אָמַר רַבִּי מֵאִיר: מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁנָּפַל לְבוֹר הַגָּדוֹל, וְעָלָה לְאַחַר שְׁלֹשָׁה יָמִים. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מַעֲשֶׂה בְּסוֹמֵא שֶׁיָּרַד לִטְבּוֹל בִּמְעָרָה, וְיָרַד מוֹשְׁכוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁהוּ כְּדֵי שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁם — וְהִשִּׂיאוּ אֶת נְשׁוֹתֵיהֶם. וְשׁוּב מַעֲשֶׂה בְּעַסְיָא, בְּאֶחָד שֶׁשִּׁלְשְׁלוּהוּ לַיָּם, וְלֹא עָלְתָה בְּיָדָם אֶלָּא רַגְלוֹ, אָמְרוּ חֲכָמִים: מִן הָאַרְכּוּבָּה וּלְמַעְלָה — תִּנָּשֵׂא. מִן הָאַרְכּוּבָּה וּלְמַטָּה — לֹא תִּנָּשֵׂא. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: נָפַל לַמַּיִם, בֵּין שֶׁיֵּשׁ לָהֶם סוֹף, בֵּין שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף — אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מַיִם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם סוֹף — אִשְׁתּוֹ מוּתֶּרֶת, וְשֶׁאֵין לָהֶם סוֹף — אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה. הֵיכִי דָּמֵי מַיִם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם סוֹף? אָמַר אַבָּיֵי: כֹּל שֶׁעוֹמֵד וְרוֹאֶה מֵאַרְבַּע רוּחוֹתָיו. הָהוּא גַּבְרָא דִּטְבַע בְּאַגְמָא דְסַמְקֵי, אַנְסְבַהּ רַב שֵׁילָא לִדְבֵיתְהוּ. אֲמַר לֵיהּ רַב לִשְׁמוּאֵל, תָּא נְשַׁמְּתֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: נִשְׁלַח לֵיהּ בְּרֵישָׁא. שְׁלַחוּ לֵיהּ: מַיִם שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף, אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה אוֹ מוּתֶּרֶת? שְׁלַח לְהוּ: אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה. וְאַגְמָא דְסַמְקֵי — מַיִם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם סוֹף, אוֹ מַיִם שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף? שְׁלַח לְהוּ: מַיִם שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף הוּא. וּמָר, מַאי טַעְמָא עֲבַד הָכִי? מִיטְעָא טְעֵינָא, אֲנָא סְבַרִי כֵּיוָן דִּקְווּ וְקָיְימִי — כְּמַיִם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם סוֹף דָּמֵי, וְלָא הִיא: כֵּיוָן דְּאִיכָּא גַּלֵּי — אֵימוֹר גַּלֵּי אַשְׁפְּלוּ[הּ]. קָרֵי שְׁמוּאֵל עֲלֵיהּ דְּרַב: ״לֹא יְאוּנֶּה לַצַּדִּיק כׇּל אָוֶן״. קָרֵי רַב עֲלֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: ״וּתְשׁוּעָה בְּרוֹב יוֹעֵץ״. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי: מַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם מְכַמְּרִין מִכְמוֹרִין בַּיַּרְדֵּן, וְנִכְנַס אֶחָד מֵהֶם לִמְחִילָּה שֶׁל דָּגִים, וְשָׁקְעָה חַמָּה וְלֹא רָאָה פִּתְחָהּ שֶׁל מְחִילָּה, וְשָׁהָה חֲבֵרוֹ כְּדֵי שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ, וּבָא וְהוֹדִיעַ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ. לְמָחָר, זָרְחָה חַמָּה וְהִכִּיר פִּתְחָהּ שֶׁל מְחִילָּה, וּבָא וּמָצָא הֶסְפֵּד גָּדוֹל בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ. אָמַר רַבִּי: כַּמָּה גְּדוֹלִים דִּבְרֵי חֲכָמִים, שֶׁאָמְרוּ: מַיִם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם סוֹף — אִשְׁתּוֹ מוּתֶּרֶת, שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף — אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה. אִי הָכִי, מַיִם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם סוֹף נָמֵי, לֵיחוּשׁ לִמְחִילָּה שֶׁל דָּגִים! בְּמַיִם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם סוֹף מְחִילָּה שֶׁל דָּגִים לָא שְׁכִיחָא. אָמַר רַב אָשֵׁי: הָא דַּאֲמַרוּ רַבָּנַן מַיִם שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה — הָנֵי מִילֵּי בְּאִינִישׁ דְּעָלְמָא, אֲבָל צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן — לָא. אִי דִּסְלֵיק — קָלָא אִית לֵיהּ. וְלָא הִיא: לָא שְׁנָא אִינִישׁ דְּעָלְמָא, וְלָא שְׁנָא צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן, דִּיעֲבַד — אִין, לְכַתְּחִלָּה — לָא. תַּנְיָא, אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בִּסְפִינָה, וְרָאִיתִי סְפִינָה אַחַת שֶׁנִּשְׁבְּרָה. וְהָיִיתִי מִצְטַעֵר עַל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁבָּהּ, וּמַנּוּ — רַבִּי עֲקִיבָא. וּכְשֶׁעָלִיתִי בַּיַּבָּשָׁה, בָּא וְיָשַׁב וְדָן לְפָנַי בַּהֲלָכָה. אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, מִי הֶעֶלְךָ? אָמַר לִי: דַּף שֶׁל סְפִינָה נִזְדַּמֵּן לִי, וְכׇל גַּל וְגַל שֶׁבָּא עָלַי — נִעְנַעְתִּי לוֹ רֹאשִׁי. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים: אִם יָבוֹאוּ רְשָׁעִים עַל אָדָם — יְנַעְנֵעַ לוֹ רֹאשׁוֹ. אָמַרְתִּי בְּאוֹתָהּ שָׁעָה: כַּמָּה גְּדוֹלִים דִּבְרֵי חֲכָמִים, שֶׁאָמְרוּ: מַיִם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם סוֹף — מוּתֶּרֶת, מַיִם שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף — אֲסוּרָה. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בִּסְפִינָה, וְרָאִיתִי סְפִינָה אַחַת שֶׁמִּטָּרֶפֶת בַּיָּם, וְהָיִיתִי מִצְטַעֵר עַל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁבָּהּ, וּמַנּוּ — רַבִּי מֵאִיר. כְּשֶׁעָלִיתִי לִמְדִינַת קַפּוֹטְקְיָא, בָּא וְיָשַׁב וְדָן לְפָנַי בַּהֲלָכָה. אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, מִי הֶעֶלְךָ? אָמַר לִי: גַּל טְרָדַנִי לַחֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ, עַד שֶׁהֱקִיאַנִי לַיַּבָּשָׁה. אָמַרְתִּי בְּאוֹתָהּ שָׁעָה: כַּמָּה גְּדוֹלִים דִּבְרֵי חֲכָמִים, שֶׁאָמְרוּ: מַיִם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם סוֹף — אִשְׁתּוֹ מוּתֶּרֶת, מַיִם שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף — אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה. תָּנוּ רַבָּנַן: נָפַל לְגוֹב אֲרָיוֹת — אֵין מְעִידִין עָלָיו. לַחֲפוּרָה מְלֵאָה נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים — מְעִידִין עָלָיו. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: אַף לַחֲפוּרָה מְלֵאָה נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים אֵין מְעִידִין עָלָיו, חָיְישִׁינַן

קירב מיתתו - על ידי שפירכס יותר מדאי מת הלכך אין גולה אלא אם כן מת תחת ידו: בביתא דשישא - שאין שם רוח. ללישנא דרוח בלבלתו הכא גולה דאין כאן רוח ומחמתו מת וללישנא דהוא קירב את מיתתו אינו גולה: הכי גרסינן אי נמי בדברא ולא פירכס: לקולא פליג - דקאמר תנא קמא אין מעידין אלא עד ג' ימים ואתא רבי יהודה למימר יש לך אדם או מקום או שעה שאינו מהיר לנפוח ולהשתנות ויכול להעיד אפי' לאחר ג' ימים: או לחומרא פליג - דקאמר תנא קמא עד שלשה ימים מעידים ואתא איהו למימר פעמים שאפי' תוך שלשה אין מעידין: בכרמי - שם העיר: ואסקוהו אבי הדיא לבתר תלתא יומין: ואסקוהו אגישרא דשביסתנא - לאחר חמשה יומין: דצמתי - צומתין צורת הפנים ואין מניחין אותו לנפוח ולהשתנות: היכא דאיכא מכה - מקום המכה מרזו מכבידין הכאב ונופח: מיתפח תפח - לאחר שמעלין אותו ליבשה ומשתנית צורתו: מתני' שיש להם סוף - לקמן מפרש היכי דמי: אשתו אסורה - שמא לאחר פרישתו משם יצא והלך לו דסבר רבי מאיר אדם יכול לחיות ולשהות במים יום או יומים: מערה - מים שיש להם סוף הם ופליג ר' יוסי ואמר אשתו מותרת דקסבר אין אדם יכול לשהות במים כל כך ואי משום שמא יצא לאלתר אין זו חששא דהא אי נפק הוו חזו ליה אבל במים שאין להם סוף מודה ר' יוסי דאסורה שמא יצא לאלתר למרחוק ולא ראוהו: מן הארכובה ולמטה - הואיל ויכול לחיות לא תנשא שמא יצא ולא ראוהו דמים שאין להם סוף הן: גמ' מארבע רוחותיה - כגון מערה מלאה מים והרואה שנפל שוהה שם בכדי שאין יכול להיות חי בתוך המים ובא לו: אגמא דסמקי - אגם של אותו מקום אגם מרש"ט בלע"ז עומד במקומו ואינם מים חיים: כמים שיש להם סוף דמו - שאינו יכול לשוט על פניהם למרחוק הלכך אם איתא דסליק הוי חזו ליה: גלי אשפלו - למקום רחוק ומשם יצא: לא יאונה לצדיק כל און - שלא באתה תקלה זו לידו של רב לנדות את רב שילא: תשועה ברוב יועץ - תשועתי מן המכשול על ידי שנטלתי עצה משמואל: למחילה של דגים - שחוטטים סמוך לשפת הנהר בין למטה מן המים בין למעלה מן המים בגובה שפתו ואין מתמלאת כולה ואדם הנכנס שם מגביה צוארו בתוך המערה למעלה מן המים: ליחוש למחילה - ושמא ליום מחר יצא והלך: נענעתי לו ראשי - ועבר על גבי והלך לו: ינענע לו ראשו - ידחה מפני השעה ולא יתגרה בהן:

לקולא פליג או לחומרא פליג - והכי נמי מצי למיבעי בין לקולא ובין לחומרא אלא אכתי לא פשיטא מאי דבעי: ולא היא לא שנא צורבא מרבנן כו' - ואף על גב דרובייהו צורבא מרבנן אי סליק קלא אית ליה מכל מקום לא חיישינן לאותו רוב ולא תנשא לכתחלה כמו גבי (רוב) גוססין דאין מעידין עליהן אף על פי שרובן מתים: