טוען את הדף…
וּמִי אִיכָּא כִּי הַאי גַוְונָא? אִין, דְּחַזְיוּהּ רַבָּנַן לְרַב יְהוּדָה דִּנְפַק בְּחַמְשָׁא זוּזֵי מוֹקֵי לְשׁוּקָא. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: יְבָמָה שֶׁהִגְדִּילָה בֵּין הָאַחִין — מוּתֶּרֶת לִינָּשֵׂא לְאֶחָד מִן הָאַחִין, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא חָלְצָה סַנְדָּל לְאֶחָד מֵהֶן. טַעְמָא, דְּלָא חָזֵינַן, הָא חָזֵינַן — חָיְישִׁינַן. וְהָא תַּנְיָא: בֵּין שֶׁנִּתְכַּוֵּון הוּא וְלֹא נִתְכַּוְּונָה הִיא, בֵּין שֶׁנִּתְכַּוְּונָה הִיא וְלֹא נִתְכַּוֵּון הוּא — חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה, עַד שֶׁיִּתְכַּוְּונוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד! הָכִי קָאָמַר: אַף עַל גַּב דַּחֲזֵינַן — אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא כִּוְּונוּ. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: טַעְמָא, דְּלָא חָזֵינַן, הָא חָזֵינַן — חוֹשְׁשִׁין. וּדְקָא תָנֵא בָּעֵי כַּוּוֹנָה — הָנֵי מִילֵּי לְאִישְׁתְּרוֹיֵי לְעָלְמָא, אֲבָל לְאַחִין מִיפַּסְלָא. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: סַנְדָּל הַתָּפוּר בְּפִשְׁתָּן — אֵין חוֹלְצִין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ״. וְאֵימָא: תַּחַשׁ — אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא — לָא! ״נַעַל״ ״נַעַל״ רִיבָּה. אִי ״נַעַל״ ״נַעַל״ רִיבָּה, אֲפִילּוּ כֹּל מִילֵּי נָמֵי! אִם כֵּן, ״תָּחַשׁ״ מַאי אַהֲנִי לֵיהּ? בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר מֵרַב: הוּא שֶׁל עוֹר, וּתְרֵיסִיּוֹתָיו שֶׁל שֵׂעָר, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: מִי לָא קָרֵינַן בֵּיהּ ״וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ״? אִי הָכִי, כּוּלּוֹ שֶׁל שֵׂעָר נָמֵי! הָהוּא קֻרְקָא מִקְּרֵי. אֲמַר לֵיהּ רַב כָּהֲנָא לִשְׁמוּאֵל: מִמַּאי דְּהַאי ״וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ״ מִישְׁלַף הוּא — דִּכְתִיב: ״וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע״. וְאֵימָא זָרוֹזֵי הוּא, דִּכְתִיב: ״הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא״! הָתָם נָמֵי — שַׁלּוֹפֵי מִבֵּיתָא לִקְרָבָא. וְהָכְתִיב: ״יְחַלֵּץ עָנִי בְעׇנְיוֹ״! בִּשְׂכַר עׇנְיוֹ, יְחַלְּצוֹ מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם. אֶלָּא הָא דִּכְתִיב: ״חֹנֶה מַלְאַךְ ה׳ סָבִיב לִירֵאָיו וַיְחַלְּצֵם״! בִּשְׂכַר יְרֵאָיו יְחַלְּצֵם מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם. אֶלָּא הָא דִּכְתִיב: ״וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ״, וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: זוֹ מְעוּלָּה שֶׁבַּבְּרָכוֹת, וְאָמַר רָבָא: זָרוֹזֵי גַּרְמֵי! אִין, מַשְׁמַע הָכִי וּמַשְׁמַע הָכִי. דְּהָכָא, אִי סָלְקָא דַעְתָּךְ זָרוֹזֵי הוּא, אִם כֵּן, לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״וְחָלְצָה נַעֲלוֹ בְּרַגְלוֹ״! אִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״בְּרַגְלוֹ״, הֲוָה אָמֵינָא: ״בְּרַגְלוֹ״ — אִין, בְּשׁוֹקוֹ — לָא, כְּתַב רַחֲמָנָא ״מֵעַל רַגְלוֹ״ דַּאֲפִילּוּ בְּשׁוֹקוֹ. אִם כֵּן, לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״בְּמֵעַל רַגְלוֹ״. מַאי ״מֵעַל רַגְלוֹ״ — שְׁמַע מִינַּהּ מִישְׁלַף הוּא. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִינָא לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל: עַמָּא דַּחֲלַץ לֵיהּ מָרֵיהּ מִינֵּיהּ, דִּכְתִיב: ״בְּצֹאנָם וּבִבְקָרָם יֵלְכוּ לְבַקֵּשׁ אֶת ה׳ וְלֹא יִמְצָאוּ חָלַץ מֵהֶם״. אֲמַר לֵיהּ: שׁוֹטֶה, מִי כְּתִיב ״חָלַץ לָהֶם״? ״חָלַץ מֵהֶם״ כְּתִיב, וְאִילּוּ יְבָמָה דְּחָלְצוּ לָהּ אַחִין — מִידֵּי מְשָׁשָׁא אִית בֵּיהּ? בְּאַנְפִּילְיָא חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה כּוּ׳. לְמֵימְרָא דְּאַנְפִּילְיָא לָאו מִנְעָל הוּא? וּתְנַן נָמֵי: אֵין הַתּוֹרֵם נִכְנָס לֹא בְּפַרְגּוֹד חָפוּת וְלֹא בְּאַנְפִּילְיָא, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּמִנְעָל וְסַנְדָּל, לְפִי שֶׁאֵין נִכְנָסִין בְּמִנְעָל וְסַנְדָּל לָעֲזָרָה. וּרְמִינְהוּ: אֶחָד מִנְעָל וְסַנְדָּל וְאַנְפִּילְיָא, לֹא יְטַיֵּיל בָּהֶן, לֹא מִבַּיִת לְבַיִת וְלֹא מִמִּטָּה לְמִטָּה! אָמַר אַבָּיֵי: דְּאִית בֵּיהּ כְּתִיתֵי, וּמִשּׁוּם תַּעֲנוּג. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וּמִשּׁוּם תַּעֲנוּג בְּלֹא מִנְעָל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מִי אֲסִירִי? וְהָא רַבָּה בַּר רַב הוּנָא כָּרֵיךְ סוּדָרָא אַכַּרְעֵיהּ וְנָפֵיק! אֶלָּא אָמַר רָבָא: לָא קַשְׁיָא, כָּאן בְּאַנְפִּילְיָא שֶׁל עוֹר, כָּאן בְּאַנְפִּילְיָא שֶׁל בֶּגֶד. הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, קַשְׁיָא יוֹם הַכִּפּוּרִים אַיּוֹם הַכִּפּוּרִים. דְּתַנְיָא: לֹא יְטַיֵּיל אָדָם בְּקוֹרְדָּקֵיסִין בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, אֲבָל מְטַיֵּיל הוּא בְּאַנְפִּילִין בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ: כָּאן בְּאַנְפִּילְיָא שֶׁל עוֹר, כָּאן בְּאַנְפִּילְיָא שֶׁל בֶּגֶד — שְׁמַע מִינַּהּ. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרָבָא: חָלְצָה בְּמִנְעָל הַנִּפְרָם שֶׁחוֹפֶה אֶת רוֹב הָרֶגֶל, בְּסַנְדָּל הַנִּפְחָת שֶׁמְּקַבֵּל אֶת רוֹב הָרֶגֶל, בְּסַנְדָּל שֶׁל שַׁעַם וְשֶׁל סִיב, בְּקַב הַקִּיטֵּעַ, בְּמוּק, בִּסְמִיכַת הָרַגְלַיִם, בְּאַנְפִּילְיָא שֶׁל עוֹר, וְהַחוֹלֶצֶת מִן הַגָּדוֹל,מוקי - קלשונ"ש קשים הם וכן בלשון ערבי קורין למנעלים אלמו"ק: הא חזינן דחלצה חיישינן - דלמא חליצה היא לפוסלה עליהן ואע"ג דלא נתכוונו לחליצת מצוה: ואיכא דאמרי - אין ודאי טעמא דלא חזינן דחלצה הא חזינן דחלצה חיישינן דלמא נתכוונו ומיפסלא עלייהו: התפור בפשתן - שתפור בתוכו בגד פשתן כעין שתופרין בתוכו לבדין פלטרא"ש. ל"א התפור בפשתן שתפרו במשיחה כעין שלנו: אין חולצין בו - דבעינן כוליה דעור דכתיב ואנעלך תחש אלמא לא קרי ליה נעל עד שיהא כולו של עור: מידי אחרינא - עור בהמה אחרת או סנדל: תריסיותיו - רצועותיו: של שער - מנוצה של עזים: קורקא: זרוזי היא - שנוטלתו מע"ג קרקע ומנעילתו ברגלו: והכתיב יחלץ עני בעניו - כלומר יזרזנו ויתן לו כח. ומשני הכא נמי שלופי הוא וה"ק בשכר עניו שכפר עליו בחייו יחלצנו ויצילנו מדינה של גיהנם: ויחלצם - קס"ד זרוזי הוא שיחליפו כח: אפי' בשוקו - אם נחתך רגלו: ה"ג א"כ נכתוב במעל רגלו מאי מעל רגלו ש"מ שלופי הוא: ה"ג שוטה מי כתיב חלץ להם חלץ מהם כתיב - הוא קיבל חליצה מהם ואילו יבמה דחלצי מינה אחין שהיבם קיבל הימנה מידי מששא אית ביה: אין התורם - את הלשכה נכנס לתרום: לא בפרגוד חפות - חלוק שיש בו אימרא שלא יחשדוהו לומר בתוך האימרא החביא כספים וחברו במס' יומא (דף עז:) שלא יוציא ידו מתחת חפת חלוקו: ולא באנפיליא - נמי משום חשד: ואין צריך לומר מנעל וסנדל - דבלאו חשד נמי אסור דכתיב (ישעיהו א׳:י״ב) מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי. ומדקתני אין צריך לומר כו' מכלל דאנפיליא לאו בכלל מנעל: לא יטייל בהן - ביום הכפורים דהויא נעילת סנדל: כתיתין - חתיכות דקות של מוכין ועור רך ומשום תענוג ולאו משום דתיהוי נעילה: הכי גרסינן אלא אמר רבא לא קשיא כו' - מתני' דתרומת הלשכה באנפיליא של בגד דלאו מגין הוי ולא הוי נעל ולגבי עזרה נמי ליכא בזיון דאין דרך להכניסה בטיט והא דיום הכפורים בשל עור: בקורדקיסין - מנעלים דקים שנועלין תחת מנעלים עבים להגין מן המים ונקראים אונדרשו"ך בלשון אשכנז: הנפרם - לשון לא תפרומו (ויקרא י) ושייך פרימה במנעל ופחיתה וקיבול שייך בסנדל: שעם וגמי - קשה הוא ומגין הוא: בקב הקיטע - שנקטעה רגלו עושה כמין דפוס רגל ויש בה בית קיבול קטן ומכניס שם ראש שוקו ואין נסמך עליו והוא קרוי קב ולמשענת הליכה יש לו אשקינ"א קשורה בשוקיו ומשענת ידיו שקורין קרוק"א: במוק - קילצו"ן של לבד קשה ומגין: בסמיכת הרגלים - מי שמהלך בידו וגורר את רגליו עושה להם סמיכה של עץ או של עור ומכניס לתוכו:ומי איכא כה"ג - וא"ת דבפ' בהמה המקשה (חולין ע. שם) שואל הש"ס בלעתו חולדה בבת אחת וכן הדביק ב' רחמים זה בזה וא"כ מאי קאמר הכא ומי איכא כה"ג ואר"י דודאי פשיטא ליה שיכול להיות אלא מיבעיא ליה ומי הויא חליצה כה"ג הלא אין דרך בני אדם לנעול בו ומשני דדרך הוא דחזיוה רבנן לרב יהודה כו': ודקתני תנא בעי כוונה כו' - ומדקתני עד שיתכוונו שניהם כאחד משמע דבעינן שנדע שהם מתכוונין לחליצה: סנדל התפור בפשתן - רב סבירא ליה כרבנן דפליגי אר' מאיר דפליג אקב הקיטע וטעמייהו משום דבעינן תחש אבל ר"מ לא מצריך אלא מידי דמגין: ואנעלך תחש - מכאן אר"ת שצריך שיהיה מנעל מעור בהמה טהורה דתחש כתיב ואין נראה כי אין להקפיד אם חלץ במנעל בהמה טמאה: מאי מעל רגלו שמע מינה שלופי הוא - וא"ת והא איצטריך מעל להכשיר שוק לחליצה כדאמרינן לקמן (יבמות דף קג.) וי"ל דא"כ ה"מ למכתב (בעל) מרגלו מאי מעל ש"מ תרתי: אלא ש"מ כאן באנפיליא של עור - הוה מצי לפלוגי בדידה ולמיתני לא יטייל אדם באנפיליא של עור אלא נקט תנא דבר ההווה דרגילות הוא לטייל בקורדקיסין: בקב הקיטע - תימה כיון דכשר לחליצה אם כן עביד להילוכא ואם כן אמאי לא טמא מדרס בלא כתיתין ויש לומר דאין עשוי כל כך להילוכא שיהא טמא מדרס ומ"מ ראוי לחלוץ דלא גרע מסנדל דעבודת כוכבים וסנדל דבי דינא כדאמר לקמן (יבמות דף קג: וקד.):