יבמותו:
טוען את הדף…
לֹא מִשַּׁבָּת אַתָּה מִתְיָירֵא, אֶלָּא מִמִּי שֶׁהִזְהִיר עַל הַשַּׁבָּת, אַף מוֹרָא הָאֲמוּרָה בַּמִּקְדָּשׁ — לֹא מִמִּקְדָּשׁ אַתָּה מִתְיָירֵא, אֶלָּא מִמִּי שֶׁהִזְהִיר עַל הַמִּקְדָּשׁ. וְאֵי זוֹ הִיא מוֹרָא מִקְדָּשׁ? לֹא יִכָּנֵס אָדָם בְּהַר הַבַּיִת בְּמַקְלוֹ, בְּמִנְעָלוֹ, בְּפוּנְדָּתוֹ, וּבְאָבָק שֶׁעַל גַּבֵּי רַגְלָיו, וְלֹא יַעֲשֶׂנּוּ קַפַּנְדַּרְיָא. וּרְקִיקָה מִקַּל וָחוֹמֶר. וְאֵין לִי אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים — מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ״. מָה שְׁמִירָה הָאֲמוּרָה בְּשַׁבָּת — לְעוֹלָם, אַף מוֹרָא הָאֲמוּרָה בַּמִּקְדָּשׁ — לְעוֹלָם. אֶלָּא, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: תֵּיתֵי מֵהַבְעָרָה. דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? מָה תַּלְמוּד לוֹמַר?! אִי לְרַבִּי יוֹסֵי — לְלָאו. אִי לְרַבִּי נָתָן — לְחַלֵּק. דְּתַנְיָא: הַבְעָרָה לְלָאו יָצָתָה, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: לְחַלֵּק. וְאָמַר רָבָא: תַּנָּא ״מוֹשָׁבוֹת״ קָא קַשְׁיָא לֵיהּ: ״מוֹשָׁבוֹת״ מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? מִכְּדֵי שַׁבָּת חוֹבַת הַגּוּף הִיא, וְחוֹבַת הַגּוּף נוֹהֶגֶת בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּץ לָאָרֶץ, ״מוֹשָׁבוֹת״ דִּכְתַב רַחֲמָנָא בְּשַׁבָּת — לְמָה לִּי? מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר תַּלְמִיד אֶחָד, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת״, שׁוֹמֵעַ אֲנִי בֵּין בַּחוֹל בֵּין בַּשַּׁבָּת. וּמָה אֲנִי מְקַיֵּים ״מְחַלְּלֶיהָ מוֹת יוּמָת״ — בִּשְׁאָר מְלָאכוֹת, חוּץ מִמִּיתַת בֵּית דִּין. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא אֲפִילּוּ מִיתַת בֵּית דִּין, וּמָה אֲנִי מְקַיֵּים ״וְהוּמָת״ — בַּחוֹל וְלֹא בַּשַּׁבָּת. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא אֲפִילּוּ בַּשַּׁבָּת, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם״, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: ״וְהָיוּ אֵלֶּה לָכֶם לְחֻקַּת מִשְׁפָּט לְדוֹרוֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם״, מָה מוֹשָׁבוֹת הָאֲמוּרִים לְהַלָּן — בְּבֵית דִּין, אַף מוֹשָׁבוֹת הָאֲמוּרִים כָּאן — בְּבֵית דִּין, וְאָמַר רַחֲמָנָא: ״לֹא תְבַעֲרוּ״. מַאי לָאו: רַבִּי נָתָן הִיא, דְּאָמַר: לְחַלֵּק יָצָתָה. וְטַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״לֹא תְבַעֲרוּ״, הָא לָאו הָכִי — דָּחֵי? לָא, רַבִּי יוֹסֵי. וְתִיהְוֵי נָמֵי רַבִּי יוֹסֵי, אֵימַר דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי: הַבְעָרָה לְלָאו יָצָתָה — הַבְעָרָה גְּרֵידְתָּא, הַבְעָרָה דְּבֵית דִּין — בִּישּׁוּל פְּתִילָה הוּא! וְאָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מָה לִי בִּישּׁוּל פְּתִילָה, מָה לִי בִּישּׁוּל סַמָּנִין. אָמַר רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי: הַאי תַּנָּא לָא מִשּׁוּם דְּאָתֵי עֲשֵׂה וְדָחֵי לֹא תַעֲשֶׂה, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּמַיְיתֵי מִקַּל וָחוֹמֶר. וְהָכִי קָאָמַר: מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״מְחַלְּלֶיהָ מוֹת יוּמָת״ — בִּשְׁאָר מְלָאכוֹת, חוּץ מִמִּיתַת בֵּית דִּין. אֲבָל מִיתַת בֵּית דִּין — דָּחֲיָא שַׁבָּת מִקַּל וָחוֹמֶר,לא משבת אתה מתיירא - דלא כתיב ביה מורא: פונדתו - ארנקי שאוזר בו מתניו: קפנדריא - לקצר הילוכו שלא להקיף ויכנס בפתח זה ויצא בשכנגדו ולא לשם עבודה אלא לעשות צרכיו: מק"ו - מפרש בברכות בפ' הרואה (ברכות דף סב:) מכי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק שאינו מאוס ק"ו לרוק שהוא מאוס לפני הקב"ה: מה ת"ל - והלא כבר נאמר לא תעשה כל מלאכה: ללאו יצאתה - לומר שאין חייבין עליה כרת וסקילה אלא לאו בעלמא: לחלק - שלא תאמר אינו חייב סקילה עד שיחלל שבת בכל מלאכות לכך יצתה הבערה מן הכלל לחלק מה הבערה מיוחדת שהיא אב מלאכה וחייב עליה כרת וסקילה בפני עצמה אף כל שהוא אב מלאכה כו': ה"ג ואמר רבא כו': מושבותיכם - בכל מקום שאתם יושבים אפילו בחוצה לארץ: חובת הגוף היא - ואינה תלויה בקרקע ככלאים וערלה ותרומות ומעשרות: או אינו כו' - לקמן מפרש: והיו אלה לכם - גבי מיתת ב"ד כתיב בפרשת רוצחים: ה"ג מה מושבות האמורים להלן במיתת ב"ד הכתוב מדבר אף כאן כו': מאי לאו ר' נתן היא - דאמר הבערה אב מלאכה היא ובכרת ואפ"ה אי לאו דאשמועינן ה"א אתי עשה דוהומת ודחי ליה: פתילה - של אבר מתיך וזורקה לתוך פיו ויורדת לתוך מעיו. והאי בישול גמור הוא ואב מלאכה הוא דממשכן ילפינן ובישול סמנין היה במלאכת המשכן לצבע תכלת ותולעת שני: אמר רב שימי האי תנא - דאיצטריך דנסיב לה קרא למיסר מיתת בית דין בשבת לאו משום דאי לא דאשמועינן ה"א דחיא משום טעמא דעשה דחי אלא משום דהוה מייתי ליה בקל וחומר דדחי שבת:מושבות דכתב רחמנא למה לי - והא דדרשינן בפ"ק דשבת (דף כ.) בכל מושבות אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר במדורת בית המוקד היינו משום דהוי ליה למכתב מושבות וכתיב מושבותיכם ומדלא כתיב לא תבערו לכם וכתב מושבות משמע דאתא לכדהכא ובסוף פ"ק דקידושין (דף לז: ושם) דקאמר מושבות דכתב רחמנא גבי שבת ל"ל סד"א הואיל ובענין דמועדות כתיב ליבעי בה קידוש ב"ד כמועדות לא מדלא תבערו אש בכל מושבותיכם קדריש אלא מקרא אחרינא דאמור אל הכהנים דכתיב שבת היא לה' בכל מושבותיכם דההוא קרא בענינא דמועד כתיב: או אינו אלא אפילו בשבת. משום מה לי חומרא רבה מה לי חומרא זוטא הקשה ה"ר יהודה כהן היכא בעי לאוקמי רבי ישמעאל כר' יוסי דאמר הבערה ללאו יצתה והא בפ"ק דשבת (דף יב: ושם) אמר דרבי ישמעאל קרא והטה ואמר לכשיבנה בהמ"ק אביא חטאת שמנה אלמא דבהבערה יש כרת ועוד קשה דנהי נמי רבי יוסי היא מ"מ אי לאו לא תבערו הוי אמינא דמיתת ב"ד נמי דחיא שבת משום מה לי חומרא רבה כו' אע"ג דנטילת נשמה אב מלאכה הוא וא"כ כי כתב לא תבערו אצטריך נמי עליה באחות אשה דליכא סקילה דלא נימא מה לי חומרא כו' וי"ל דבלא"ה פריך שפיר טפי: טעמא דכתב רחמנא לא תבערו הא לאו הכי דחי - בסמוך מוכח דלא בעי למימר השתא מדאיצטריך לא תבערו לאסור מכלל דבעלמא דחי דמפרש דאי לאו לא תבערו ה"א דלידחי כמו בכלאים בציצית דמה לי חומרא רבה ומה לי חומרא זוטא ואיצטריך לא תבערו לגופיה וא"ת וכיון דלגופיה איצטריך אדרבה נילף מהכא דלא דחי דלא אמרינן מה לי חומרא רבה מה לי כו' וי"ל דלא מצי למילף אלא לאו שיש בו מיתה כמו בשבת דאיכא סקילה אבל לאו שיש בו כרת גרידא התם אמרינן מה לי חומרא רבה מה לי חומרא זוטא וה"א דדחי לאו דכרת כמו אחות אשה ולא לאו דמיתה כמו כלתו וחמותו דלהכי לא הוה מקשינן להו אהדדי א"נ השתא נמי מדאצטריך כדלעיל ואין חושש על או אינו וכל סוגיא זו לא אתיא כר"ש דלר"ש איצטריך לא תבערו לאשמועינן דמקלקל בהבערה חייב דמדאסר רחמנא הבערת שריפת בת כהן נפקא ליה בפרק האורג (שבת דף קו. ושם) אלא הך סוגיא אתיא כרבי יהודה דחשיב תיקון תקוני גברא כמו מילה וקריעה על מת ורבי יוסי ורבי נתן נמי דלא כר"ש דלדידיה ליכא למידרש ללאו ולחלק כיון דאצטריך למקלקל בהבערה ור"ש נפקא ליה לחלק מהיכא דנפקא ליה לשמואל בפ' כלל גדול (שבת דף ע.) ו אר"י דאי ללמוד על מקלקל בהבערה לחוד קאתי הוה ליה לאשמועינן במקום שאין מצוה בהבערה וא"ת והיכי דרשינן ללאו או לחלק כיון דאיצטריך לא תבערו למיתת ב"ד דלא דחי שבת וי"ל דדרשינן מדכתיב הבערה דאי למיתת ב"ד לחוד אתא ה"ל למכתב לא תעשו מלאכה בכל מושבותיכם וא"ת נהי דהבערה דבישול פתילה לא דחיא שבת דהוי הכשר מצוה רציחה עצמה כשנתבשלה הפתילה מאתמול או חנק וסייף תדחה שבת מטעם מה לי חומרא רבה מה לי חומרא זוטא ומיהו למאי דיליף מק"ו ע"כ לא אתי לא תבערו אלא לרציחה עצמה דהק"ו עצמו הוא על הרציחה דעל הרציחה כתיב מעם מזבחי תקחנו ולא תבערו אתא לאפוקי הק"ו (וי"ל כיון דגלי לן דלא אמרינן מה לי חומרא רבה מה לי חומרא זוטא בהכשר מצוה ה"ה במצוה עצמה לא אמרינן א"נ (אפילו הכשר מצוה נפקא לן מדלעיל ואם אינו ענין לפתילה תנהו ענין לרציחה עצמה ע"כ) וי"ל דבכל דוכתין משוינן מכשירי מצוה שאי אפשר לעשותה מע"ש כמצוה עצמה כדתנן בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת דף קל. ושם) אם לא הביא ובפסחים פ' אלו דברים (פסחים דף סט:) כלל אמר רבי עקיבא כו' והכא באי אפשר לעשות הפתילה מע"ש מדאצטריך קרא למעוטי: לא רבי יוסי - ואו אינו דקאמר משום דשבת עשה ול"ת (וה"ק או אינו אלא אפי' מיתת ב"ד) א"נ משום דשאני לאוי דשבת דחמירי: