יבמותקב.
טוען את הדף…
גֵּר דָּן אֶת חֲבֵירוֹ דְּבַר תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ״. ״עָלֶיךָ״ הוּא דְּבָעֵינַן ״מִקֶּרֶב אַחֶיךָ״, אֲבָל גֵּר דָּן אֶת חֲבֵירוֹ גֵּר. וְאִם הָיְתָה אִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל — דָּן אֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל. וּלְעִנְיַן חֲלִיצָה עַד שֶׁיְּהֵא אָבִיו וְאִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל״. אָמַר רַבָּה אָמַר רַב כָּהֲנָא אָמַר רַב: אִם יָבֹא אֵלִיָּהוּ וְיֹאמַר: ״חוֹלְצִין בְּמִנְעָל״ — שׁוֹמְעִין לוֹ. ״אֵין חוֹלְצִין בְּסַנְדָּל״ — אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, שֶׁכְּבָר נָהֲגוּ הָעָם בְּסַנְדָּל. וְרַב יוֹסֵף אָמַר רַב כָּהֲנָא אָמַר רַב: אִם יָבֹא אֵלִיָּהוּ וְיֹאמַר: ״אֵין חוֹלְצִין בְּמִנְעָל״ — שׁוֹמְעִין לוֹ. ״אֵין חוֹלְצִין בְּסַנְדָּל״ — אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, שֶׁכְּבָר נָהֲגוּ הָעָם בְּסַנְדָּל. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ מִנְעָל לְכַתְּחִלָּה. וּלְמַאן דְּאָמַר אֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה, וְהָתְנַן: חָלְצָה בְּמִנְעָל — חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה. דִּיעֲבַד אִין, לְכַתְּחִלָּה לָא! הוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה. וְאַיְּידֵי דְבָעֵי לְמִיתְנֵי סֵיפָא בְּאַנְפִּילְיָא חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה, דַּאֲפִילּוּ דִּיעֲבַד, תְּנָא נָמֵי רֵישָׁא דִּיעֲבַד. וּמִנְעָל לְכַתְּחִלָּה תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: פַּעַם אַחַת הָלַכְתִּי לִנְצִיבִין, מָצָאתִי זָקֵן אֶחָד. אָמַרְתִּי לוֹ: כְּלוּם אַתָּה בָּקִי בְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא? אָמַר לִי: הֵן, וְעַל שׁוּלְחָנִי הוּא תָּדִיר. כְּלוּם רָאִיתָ שֶׁחָלַץ בִּיבָמָה? אָמַר לִי: רָאִיתִי שֶׁחָלַץ הַרְבֵּה פְּעָמִים. בְּמִנְעָל אוֹ בְּסַנְדָּל? אָמַר לִי: וְכִי חוֹלְצִין בְּמִנְעָל?! (וְהַתּוֹרָה אָמְרָה ״נַעֲלוֹ״, וְלֹא מִנְעָלוֹ), אָמַרְתִּי לוֹ: אִם כֵּן, מָה רָאָה רַבִּי מֵאִיר לוֹמַר חָלְצָה בְּמִנְעָל חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁירָה?! רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ: חוֹלְצִין בְּמִנְעָל לְכַתְּחִלָּה. וּמַאן דְּאָמַר לְכַתְּחִלָּה לָא, מַאי טַעְמָא? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דְּהָוְיָא פַּנְתָּא מֵעַל וְאַרְקְתָא מֵעַל דְּמֵעַל, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה ״מֵעַל״, וְלֹא מֵעַל דְּמֵעַל — אִי הָכִי, אֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא! גְּזֵירָה מִשּׁוּם מִנְעָל מְרוּפָּט. אִי נָמֵי מִשּׁוּם חֲצִי מִנְעָל. אָמַר רַב: אִי לָאו דַּחֲמֵיתֵיהּ לְחַבִּיבִי דַּחֲלַץ בְּסַנְדָּל דְּאִית לֵהּ שִׁינְצִין, אֲנָא לָא הֲוַאי חָלֵיצְנָא אֶלָּא בְּסַנְדָּלָא דְטַיָּיעָא דְּמִיהַדַּק טְפֵי. וְהַאי דִּידַן, אַף עַל גַּב דְּאִית בֵּיהּ חוּמַרְתָּא, קָטְרִינַן בֵּיהּ מִיתְנָא, כִּי הֵיכִי דְּתֶהְוֵי חֲלִיצָתָהּ מְעַלַּיְיתָא. סִימַן: הַתָּרַת יְבָמָה סַנְדָּל. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הַתָּרַת יְבָמָה לַשּׁוּק — בִּשְׁמִיטַת רוֹב הֶעָקֵב. מֵיתִיבִי: הוּתְּרוּ רְצוּעוֹת מִנְעָל וְסַנְדָּל, אוֹ שֶׁשָּׁמַט רוֹב הָרֶגֶל — חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה. טַעְמָא דְּשָׁמַט הוּא, הָא שָׁמְטָה הִיא — חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה. רוֹב הָרֶגֶל אִין, רוֹב הֶעָקֵב לָא! לֹא: הַיְינוּ רוֹב הָרֶגֶל, הַיְינוּ רוֹב הֶעָקֵב. וְאַמַּאי קָרוּ לֵיהּ רוֹב הָרֶגֶל — דְּכוּלָּא חֵיילָא דְכַרְעָא עֲלֵיהּ דְּחִיס. מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי יַנַּאי: דְּאָמַר רַבִּי יַנַּאי בֵּין שֶׁהִתִּיר הוּא וְשָׁמְטָה הִיא, בֵּין שֶׁהִתִּירָה הִיא וְשָׁמַט הוּא — חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה, עַד שֶׁתַּתִּיר הִיא וְתַשְׁמִיט הִיא. בָּעֵי רַבִּי יַנַּאי: קְרָעַתְהוּ, מַהוּ? שְׂרָפַתְהוּ, מַהוּ? גַּלּוֹיֵי כַּרְעָא בָּעֵינַן, וְהָאִיכָּא? אוֹ דִלְמָא חֲלִיצָה בָּעֵינַן, וְלֵיכָּא? תֵּיקוּ. בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי נְחֶמְיָה מֵרַבָּה: שְׁנֵי מִנְעָלִים זֶה עַל גַּב זֶה, מַהוּ? הֵיכִי דָמֵי: אִילֵּימָא דִּשְׁלַפְתֵּיהּ לְעִילַּאי וְקָאֵי תַּתַּאי — ״מֵעַל״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא מֵעַל דְּמֵעַל. לָא צְרִיכָא: דִּקְרַעְתֵּיהּ לְעִילַּאי וּשְׁלַפְתֵּיהּ לְתַתַּאי, וְקָאֵי עִילַּאי, מַאי? חֲלִיצָה בָּעֵינַן, וְהָא אִיכָּא? אוֹ דִלְמָא גַּלּוֹיֵי כַּרְעָא בָּעֵינַן, וְלֵיכָּא?גר דן את חברו - דיני נפשות דאילו דיני ממונות אפילו לכל ישראל דתנן (סנהדרין דף לב.) הכל כשרים לדון דיני ממונות ואמרי' הכל לאתויי מאי לאתויי גר: עליך הוא דבעינן מקרב אחיך - אבל על הגר אפי' חבירו אתה מקים עליו. דיין בכלל מלך דכתיב (משלי כ״ט:ד׳) מלך במשפט יעמיד ארץ אם דומה דיין למלך שאין צריך כלום יעמיד ארץ ועוד שימות הרבה כתובים כאן כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך: בישראל - משמע שיהא ישראל מכל צדדין: במילתה דרבה גרסינן חולצין במנעל שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעין - ומדקאמר אם יבא אליהו כו' דכל כמה דלא אתי אליהו ואמר לא חלצינן אלמא מנעל לכתחלה לא. ובדרב יוסף גרסי' אם יבא אליהו ויאמר אין חולצין במנעל שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעין לו וכל כמה דלא אמר לן אליהו אין חולצין במנעל חלצינן לכתחלה: ה"ג אמר לו וכי חולצין במנעל - ול"ג והתורה אמרה נעלו ולא מנעלו שאין מנעל כתוב בכל התורה אלא נעלו כגון של נעלך (שמות ג) שלף איש נעלו (רות ד׳:ז׳) דמשמע בין סנדל בין מנעל דמנעל לשון חכמים ונעל לשון תורה והאי דאמר מנעל לכתחלה אסור לאו מקרא יליף אלא משום גזירה כדלקמן. והאי דכתיב באורייתא (דברים ל״ג:כ״ה) ברזל ונחשת מנעליך לשון מנעול ובריח הוא: משמו - דר"מ: פנתא - גב המנעל: וארקתא - שרוך נעל (בראשית י״ד:כ״ג) מתרגם ארקתא דמסאנא שכופלין רצועות על אזניו והוו ליה כשני נעלים זה על גב זה אבל סנדל אין קושרין וכופלין רצועות של אזניו שהרי קשה הוא ואין הרצועה דוחקתו אבל בשפת פיו יש כמו קשר לקצר את פיו: א"ה אפילו דיעבד נמי - אלא מדאמרינן חליצתו כשרה ש"מ גלויי כרעא בעינא ואפילו שני מנעלים זה על גב זה כי שולפת לתרוייהו שפיר דמי כדאמר לקמן ב' מנעלים כו' מהו ועד כאן לא מיבעיא ליה אלא דקרעתיה לעילאי ושלפתיה לתתאי אבל שלפתינהו לתרוייהו שפיר דמי: מרופט - מבוקע קרוע מלמעלה דכיון דרכיך אע"ג דקרוע מייתב ליה אכרעיה אבל סנדל שהוא קשה אין יכול ליישבו על רגלו משנפחת וליכא למיגזר מידי: שינצי - אשטר"ל ונוח לחולצו: אע"ג דאית ביה חומרתא - קשר קשור על שפתיו ומעמידו שלא יצא מן הרגל אפ"ה בשעת חליצה קטרינן ביה מיתנא כי היכי דתיתי היא ותישרי והדר תחלוץ ותהוי חליצה מעליא: בשמיטת רוב העקב - כגון ששמטה את רוב העקב מן הסנדל אע"פ שלא חלצתו כולו הותרה: הותרו רצועות מנעל - שלא התירתן היא: או ששמט - הוא רוב הרגל והיא חלצתו לגמרי: עקב - שלו"ן: דחיס - נסמך. לשון דחוס בריימב"ר בלע"ז: מסייע ליה כו' - הא דקתני הותרו רצועות כו': שרפתהו - השליכה גחלת על הסנדל כשהוא כרוך ברגלו ושרפתו:גר דן את חבירו דבר תורה - פירש בקונט' היינו לדיני נפשות ואין נראה כדכתבתי בהחולץ (לעיל יבמות דף מה:): לענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל - פי' באמו לא סגי עד שיהא גם אביו מישראל אבל באביו לחוד סגי דהא אפי' לענין יחוס כהונה סגי באביו מישראל כדאמרינן בעשרה יוחסין (קידושין עז.) הקשה ר"י דבפרק נערה בכתובות (דף מד:) אמר גבי נערה המאורסה כי עשתה נבלה בישראל דהורתה ולידתה בקדושה ישראלית מעלייתא היא ותירץ כיון דהורתה ולידתה בקדושה ישראלית מעלייתא היא א"כ לחליצת גרים נמי כיון שהורת' ולידת' בקדושה הוו נמי ישראל מעליא וקרינן בהו עליך וא"כ בלאו מונקרא שמו בישראל נפקא פסול גר לחליצת גרים עד שתהא אמו מישראל דבעינן מקרב אחיך ולהכי אית לן למידרש מונקרא שמו בישראל עד שיהא אביו מישראל ולפי זה צריך לומר דרב שמואל היתה אמו מישראל דהא לא איצטריך ברייתא למיפסל אלא אותו שאמו מישראל: ה"ה דאפילו לכתחלה ואיידי דתנא סיפא כו' - תימה תקשה ליה סיפא דקתני בסנדל שיש בו עקב כשר משמע הא לכתחלה לא אלא ע"כ משום דקתני סיפא אם אין בו עקב פסול נקט רישא כשר וי"ל דה"מ למימר וליטעמיך: ועל שולחני הוא תדיר - בירושלמי גרס שולחני הייתי בעירי ועל שולחני כו': וכי חולצין במנעל - ול"ג והתורה אמרה נעלו ולא מנעלו כמו שפירש בקונטרס וגם רב יהודאי גאון מחקו מן הספרים ובתוספתא אינו: גזירה משום מנעל המרופט - ואם תאמר דתני בסוף פרק תולין (שבת דף קמא: ושם) לא תצא אשה במנעל המרופט ולא תחלוץ בו ואם חלצה חליצתה כשרה וי"ל דהתם אינו מרופט כ"כ שלא יהא ראוי לנעול בו: ואע"ג דאית ביה חומרתא קטרינן ביה מיתנא - בירושלמי בפרקין גרסינן כיצד הוא עושה קושרו עד שיהא יכול להלוך בו מאליו רבי חנינא בריה דרבי הלל אומר עונבו כדי שתוכל להתירו באחת מידיו כיצד היא עושה מתירתו בימין ותופסתו בשמאל ושומטת עקב בימין וגוררתו בשמאל עד שתהא התרה וחליצה בימין עד כאן ירושלמי ומיהו נהגו לקשור היטב בקשר גמור וגם צריך שתתירנו בידה הימנית לפי הירושלמי ואע"פ שלא מצינו שפוסל בשמאל אלא ברגל אבל ביד כשר לחלוץ אפילו בשמאל ואמרינן נמי לקמן בסוף פירקין (יבמות דף קה.) גידמת חולצת בשיניה משמע דלא מיפסלא אם לא חלצה בידה הימנית: