יבמותעו:
טוען את הדף…
הָא לָא צְרִיכָא לֵיהּ. [וְתִיפּוֹק לֵיהּ] דְּהָא מִצְרִית רִאשׁוֹנָה הִיא! וְכִי תֵּימָא: הָנָךְ אָזְלִי לְעָלְמָא וְהָנֵי אַחֲרִינֵי נִינְהוּ, וְהָא תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מִנְיָמִין גֵּר מִצְרִי הָיָה לִי חָבֵר מִתַּלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָא, אָמַר: אֲנִי מִצְרִי רִאשׁוֹן, וְנָשָׂאתִי מִצְרִית רִאשׁוֹנָה. אַשִּׂיא לִבְנִי מִצְרִית שְׁנִיָּה כְּדֵי שֶׁיְּהֵא בֶּן בְּנִי רָאוּי לָבֹא בַּקָּהָל! אָמַר רַב פָּפָּא: אֲנַן מִשְּׁלֹמֹה לֵיקוּ וְנֹתֵיב? שְׁלֹמֹה לָא נְסֵיב מִידֵּי, דִּכְתִיב בֵּיהּ: ״מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אָמַר ה׳ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא תָבוֹאוּ בָּהֶם וְהֵם לֹא יָבוֹאוּ בָכֶם אָכֵן יַטּוּ אֶת לְבַבְכֶם אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם, בָּהֶם דָּבַק שְׁלֹמֹה לְאַהֲבָה״. אֶלָּא קַשְׁיָא ״וַיִּתְחַתֵּן״! מִתּוֹךְ אַהֲבָה יְתֵירָה שֶׁאֲהֵבָהּ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ נִתְחַתֵּן בָּהּ. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי, וְהָא אֲנַן תְּנַן: פְּצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שׇׁפְכָה מוּתָּרִים בְּגִיּוֹרֶת וּמְשׁוּחְרֶרֶת. הָא בִּנְתִינָה — אֲסִירִי! אֲמַר לֵיהּ: וְלִיטַעְמָיךְ, אֵימָא סֵיפָא: וְאֵינָן אֲסוּרִין אֶלָּא מִלָּבֹא בַּקָּהָל. הָא בִּנְתִינָה שָׁרוּ! אֶלָּא מֵהָא לֵיכָּא לְמִשְׁמַע מִינַּהּ. מַתְנִי׳ עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי — אֲסוּרִים, וְאִיסּוּרָן אִיסּוּר עוֹלָם. אֲבָל נְקֵבוֹתֵיהֶם — מוּתָּרוֹת מִיָּד. מִצְרִי וַאֲדוֹמִי אֵינָם אֲסוּרִים אֶלָּא עַד שְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת, אֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר אֶת הַנְּקֵבוֹת מִיָּד. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, קַל וָחוֹמֶר הַדְּבָרִים: וּמָה אִם בְּמָקוֹם שֶׁאָסַר אֶת הַזְּכָרִים אִיסּוּר עוֹלָם — הִתִּיר אֶת הַנְּקֵבוֹת מִיָּד, מָקוֹם שֶׁלָּא אָסַר אֶת הַזְּכָרִים אֶלָּא עַד שְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת — אֵינוֹ דִּין שֶׁנַּתִּיר אֶת הַנְּקֵבוֹת מִיָּד? אָמְרוּ לוֹ: אִם הֲלָכָה — נְקַבֵּל, וְאִם לַדִּין — יֵשׁ תְּשׁוּבָה. אָמַר לָהֶם: לֹא כִּי, הֲלָכָה אֲנִי אוֹמֵר. גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר קְרָא: ״וְכִרְאוֹת שָׁאוּל אֶת דָּוִד יוֹצֵא לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי אָמַר אֶל אַבְנֵר שַׂר הַצָּבָא בֶּן מִי זֶה הַנַּעַר אַבְנֵר וַיֹּאמֶר אַבְנֵר חֵי נַפְשְׁךָ הַמֶּלֶךְ אִם יָדָעְתִּי״. וְלָא יְדַע לֵיהּ? וְהָכְתִיב: ״וַיֶּאֱהָבֵהוּ מְאֹד וַיְהִי לוֹ נוֹשֵׂא כֵּלִים״! אֶלָּא אַאֲבוּהּ קָא מְשַׁאֵיל. וְאָבִיו לָא יְדַע לֵיהּ? וְהָכְתִיב: ״וְהָאִישׁ בִּימֵי שָׁאוּל זָקֵן בָּא בַאֲנָשִׁים״, וְאָמַר רַב, וְאִיתֵּימָא רַבִּי אַבָּא: זֶה יִשַׁי אֲבִי דָוִד, שֶׁנִּכְנַס בְּאוּכְלוּסָא וְיָצָא בְּאוּכְלוּסָא! הָכִי קָאָמַר שָׁאוּל: אִי מִפֶּרֶץ אָתֵי, אִי מִזֶּרַח אָתֵי? אִי מִפֶּרֶץ אָתֵי — מַלְכָּא הָוֵי, שֶׁהַמֶּלֶךְ פּוֹרֵץ לַעֲשׂוֹת דֶּרֶךְ וְאֵין מְמַחִין בְּיָדוֹ. אִי מִזֶּרַח אָתֵי — חֲשִׁיבָא בְּעָלְמָא הָוֵי. מַאי טַעְמָא אֲמַר לֵיהּ שַׁאֵל עֲלֵיהּ, דִּכְתִיב: ״וַיַּלְבֵּשׁ שָׁאוּל אֶת דָּוִד מַדָּיו״, כְּמִדָּתוֹ. וּכְתִיב בֵּיהּ בְּשָׁאוּל: ״מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבוֹהַּ מִכׇּל הָעָם״. אֲמַר לֵיהּ דּוֹאֵג הָאֲדוֹמִי: עַד שֶׁאַתָּה מְשַׁאֵיל עָלָיו אִם הָגוּן הוּא לַמַּלְכוּת אִם לָאו, שְׁאַל עָלָיו אִם רָאוּי לָבֹא בַּקָּהָל אִם לָאו. מַאי טַעְמָא? דְּקָאָתֵי מֵרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה. אֲמַר לֵיהּ אַבְנֵר, תְּנֵינָא: ״עַמּוֹנִי״, וְלֹא עַמּוֹנִית. ״מוֹאָבִי״, וְלֹא מוֹאָבִית. אֶלָּא מֵעַתָּה: ״מַמְזֵר״, וְלֹא מַמְזֶרֶת? ״מַמְזֵר״ כְּתִיב — מוּם זָר. ״מִצְרִי״, וְלֹא מִצְרִית! שָׁאנֵי הָכָא, דִּמְפָרֵשׁ טַעְמָא דִקְרָא: ״עַל אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם״ — דַּרְכּוֹ שֶׁל אִישׁ לְקַדֵּם, וְלֹא דַּרְכָּהּ שֶׁל אִשָּׁה לְקַדֵּם. הָיָה לָהֶם לְקַדֵּם אֲנָשִׁים לִקְרַאת אֲנָשִׁים וְנָשִׁים לִקְרַאת נָשִׁים! אִישְׁתִּיק. מִיָּד: ״וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ שְׁאַל אַתָּה בֶּן מִי זֶה הָעָלֶם״. הָתָם קָרֵי לֵיהּ ״נַעַר״, הָכָא קָרֵי לֵיהּ ״עֶלֶם״? הָכִי קָא אֲמַר לֵיהּ: הֲלָכָה נִתְעַלְּמָה מִמְּךָ — צֵא וּשְׁאַל בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ. שָׁאַל, אֲמַרוּ לֵיהּ: ״עַמּוֹנִי״, וְלֹא עַמּוֹנִית. ״מוֹאָבִי״, וְלֹא מוֹאָבִית.ותיפוק ליה - דאפי' גיירה מצרית ראשונה היא ואפ"ה קרי ליה חתנות: הנך אזלי לעלמא - מתו וטבעו בימי פרעה וכי אזהר רחמנא מערב רב: והני אחריני נינהו - אומות אחרים באו וישבו בארצם: אשיא לבני מצרית שניה - שאם אשיאנו מצרית ראשונה יהא בנה שני לה דאמרינן בפירקין (לקמן יבמות עח.) הלך אחר פסולן אלמא לא אזדו לעלמא והני מצרים נינהו: לא נסיב מידי - אלא לזנות היה מתכוין: דבק שלמה לאהבה - ולא לאישות: והא אנן לא תנן הכי - כי הך מתניתא דקתני לעיל פצוע דכא מותר בנתינה: גיורת ומשוחררת אין - דלישראל כשר נמי שריא: הא בנתינה אסור - כישראל מעליא דבקדושתיה קאי: מתני' אם הלכה - שמעת מרבותיך שהנקבות מותרות מיד במצרי ואדומי נקבל ממך: ואם לדין - שאתה דן ק"ו מעצמך יש תשובות להשיב ובגמרא מפרש לה: לא כי - אפילו אני דן מעצמי אין לכם תשובה כדמפרש בגמרא ומ"מ הלכה אני אומר: גמ' ולא ידע ליה - שאול לדוד: באוכלוסא - שר על ס' רבוא: שהמלך פורץ - גדרות של אחרים לעשות לו דרך קצר מביתו לפרדסו או לכרמו: חשיבא בעלמא הוי - כדמפ' דחזא ביה סימני מלכות הלכך לא אפשר דלא הוי רישא: מאי טעמא אמר ליה שאל - מאי חזא דמסתפי מיניה ממלכותא: ממזר כתיב מום זר - כל שיש בו מום זרות:ותיפוק ליה משום דהויא מצרית ראשונה - פי' בקונט' ואפ"ה קרי ליה חתנות וקשה דפשיטא דשייך בה חתנות דהא תפסי בה קידושין ונראה דפריך דהיאך נשאה שלמה הא מצרית ראשונה הואי ואסורה בקהל: וכי תימא הנך אזלו לעלמא - פי' אומה של מצרים שאמר עליהם הכתוב דור שלישי יבא להם ולא שני הלכו להתיישב בשאר ארצות והני אחריני נינהו שאומה אחרת נתיישבה שם והאמר רבי יהודה מנימין גר מצרי כו' ופשט לו דמנימין בא מארץ מצרים דאי מן המצריים שנתיישבו בשאר ארצות לא היה קורהו גר מצרי שלא היו ידועים בשאר ארצות: מנימין גר מצרי כו' - וא"ת ולמה לא היה מותר לבא בקהל והלא אין מצריים במקומן שכבר עלה סנחרב ובלבל כל העולם ומטעם זה התיר ר' יהושע את יהודה גר העמוני במס' ידים (פ"ד מ"ד) ומייתי לה בפרק תפלת השחר (ברכות דף כח.) שאמר לו ר' יהושע מותר אתה שכבר עלה כו' ובסוטה (דף ט. ושם) פי' בקונטרס דתניא בתוספתא שאמר לו ר' עקיבא מנימין טעית שכבר עלה סנחריב ובלבל כל העולם ובה"ג תירץ דמצרים שבו למקומן דנתן להם הכתוב קצבה כדכתיב (יחזקאל כ״ט:י״ג) מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים מן הגוים אשר נפוצו שם ואע"ג דגבי עמון כתיב ואחר כן אשיב את שבות בני עמון לא נתן להם קצבה כמו שאמר רבי יהושע לר"ג במס' ידים (פ"ד מ"ד) אמר ליה ר' יהושע והא כתיב ושבתי את שבות ישראל ויהודה ועדיין לא שבו והכי תניא בתוספתא דמסכת ידים בתר עובדא דיהודה גר העמוני שהודה ר"ג לרבי יהושע והותר לבא בקהל אמר ליה ר"ג גר מצרי כיוצא בזה אמר ליה למצרים נתן להם קצבה ור"ע לא אסיק אדעתיה שנתן להם קצבה וקשה לר"י על ההיא דברכות ומסכת ידים דמשמע דסנחריב בלבל עמון דהא כתיב בירמיה (מט) בעמון גבי חורבן שהחריבן נבוכדנצר מדוע ירש מלכם את גד ועמו בעריו ישב וגו' הלילי חשבון כי שודדה וגו' הרי משמע שבאותה שעה היו יושבים במקומם ובאותה פרשה כתיב ואחר כן אשיב את שבות בני עמון א"כ לא בלבלם סנחריב ואם בלבלם חזרו קודם שהחריבם נבוכדנצר וכן משמע נמי בחלק שבמקומם היו בימי נבוכדנצר דאמר התם (סנהדרין דף צו:) עמון ומואב שכני בישי דישראל הוו שלחו לנבוכדנצר תא עלייהו ונראה לר"י דגבי יהודה גר עמוני אחורבן דנבוכדנצר סמיך דנבוכדנצר נמי בלבל אע"ג דאין מזכיר בסוטה (דף מו: ושם) אלא סנחריב דקאמר עלה סנחריב ולא בלבלה נבוכדנצר ולא החריבה היינו משום דסנחריב לא היה מחריב אלא מעביר אותם לערים הגלת שלומים ולכך לא הזכיר בו חורבן אבל נבוכדנצר בלבל והחריב ואינו תולה הבלבול בסנחריב בברכות ובמסכת ידים אלא משום שהתחיל הבלבול ומשום דבלבל כל העולם כתיב סתם (ישעיהו י׳:י״ג) ואסיר גבולות עמים דמשמע בכל האומות ועיקר מילתא אנבוכדנצר סמיך וא"ת הא דאמר במגילה (דף יב:) דאמרו לו סנהדרין לאחשורוש זיל לגבי עמון ומואב דיתבי אדוכתייהו דכתיב שאנן מואב וגו' והלא כבר החריבן נבוכדנצר שהיה הרבה קודם אחשורוש וי"ל במילתא בעלמא הוא דאוקמוהו כי לא מואבים היו אותם שנתיישבו שם אלא שאר אומות ושמא גם ממואב היו מעורב בהם והיו קורין להם מואבים כמו בימי חכמים שהיו קורין ליהודה גר עמוני ועוד שלא היה הדבר ברור אם שבו ואם לא שבו ואף על פי שהגלם נבוכדנצר מ"מ לפי שלא גלו בימי סנחריב כשאר אומות אמרו לאחשורוש שעמד טעמם בם: שלמה לא נסיב מידי - דבהם דבק שלמה לאהבה כתיב שלא היה אלא דרך אהבה ולא דרך חתנות: