יבמות קיג:

פרק יד׳ · חרש שנשא

Yevamot 113b · Chapter 14: Cheresh SheNasa

אִי לָאו דַּעְתָּא צִילּוּתָא, וּלְעוֹלָם חֲדָא דַּעְתָּא הוּא. אוֹ דִלְמָא פְּשִׁיטָא לֵיהּ דְּדַעְתֵּיהּ קְלִישְׁתָּא וְלָאו דַּעְתָּא צִילּוּתָא הוּא, וְהָכָא הַיְינוּ טַעְמָא: כֵּיוָן דְּעִתִּים חָלִים וְעִתִּים שׁוֹטֶה. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ — לְהוֹצִיא אִשְׁתּוֹ בְּגֵט. אִי אָמְרַתְּ חֲדָא דַּעְתָּא הוּא — כְּקִדּוּשִׁין כָּךְ גֵּירוּשִׁין. וְאִי אָמְרַתְּ עִתִּים חָלִים וְעִתִּים שׁוֹטֶה — קַדּוֹשֵׁי מָצֵי מְקַדֵּשׁ, גָּרוֹשֵׁי לָא מָצֵי מְגָרֵשׁ. מַאי? תֵּיקוּ. נִשְׁתַּטֵּית וְכוּ׳. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: דְּבַר תּוֹרָה שׁוֹטָה מִתְגָּרֶשֶׁת, מִידֵּי דְּהָוֵה אַפִּקַּחַת בְּעַל כׇּרְחָהּ. וּמָה טַעַם אָמְרוּ אֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת? שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ בָּהּ מִנְהַג הֶפְקֵר. הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵּימָא דְּיוֹדַעַת לִשְׁמוֹר גִּיטָּהּ וְיוֹדַעַת לִשְׁמוֹר עַצְמָהּ — מִי נָהֲגִי בָּהּ מִנְהַג הֶפְקֵר? אֶלָּא, דְּאֵין יוֹדַעַת לִשְׁמוֹר לֹא גִּיטָּהּ וְלֹא עַצְמָהּ. דְּבַר תּוֹרָה שׁוֹטָה מִתְגָּרֶשֶׁת? וְהָא אָמַר דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: ״וְנָתַן בְּיָדָהּ״, מִי שֶׁיֵּשׁ לָהּ יָד לְגָרֵשׁ עַצְמָהּ, יָצְתָה זוֹ, שֶׁאֵין לָהּ יָד לְגָרֵשׁ עַצְמָהּ. וְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ״, מִי שֶׁמְּשַׁלְּחָהּ וְאֵינָהּ חוֹזֶרֶת, יָצְתָה זוֹ, שֶׁמְּשַׁלְּחָהּ וְחוֹזֶרֶת. לָא צְרִיכָא, דְּיוֹדַעַת לִשְׁמוֹר גִּיטָּהּ וְאֵינָהּ יוֹדַעַת לִשְׁמוֹר עַצְמָהּ. דְּבַר תּוֹרָה שׁוֹטָה מִתְגָּרֶשֶׁת, דְּהָא יוֹדַעַת לִשְׁמוֹר גִּיטָּהּ. וַאֲמוּר רַבָּנַן לָא לַיפְּקַהּ, שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ בָּהּ מִנְהַג הֶפְקֵר. אָמַר אַבָּיֵי: דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי גַּבֵּי דִידַהּ ״נִשְׁתַּטֵּית לֹא יוֹצִיא״, וְגַבֵּי דִידֵיהּ ״לֹא יוֹצִיא עוֹלָמִית״. מַאי שְׁנָא הָכָא דְּקָתָנֵי ״עוֹלָמִית״ וּמַאי שְׁנָא הָתָם דְּלָא קָתָנֵי ״עוֹלָמִית״? אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ, הָא — דְּאוֹרָיְיתָא, הָא — דְּרַבָּנַן. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי וְכוּ׳. אִיבַּעְיָא לְהוּ? רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, אִישׁ פְּשִׁיטָא לֵיהּ, וְאִשָּׁה קָמִיבַּעְיָא לֵיהּ. אוֹ דִלְמָא: אִשָּׁה פְּשִׁיטָא לֵיהּ, וְאִישׁ קָמִיבַּעְיָא לֵיהּ. תָּא שְׁמַע, מִדְּקָאָמְרוּ לֵיהּ: אֵינוֹ דּוֹמֶה הָאִישׁ הַמְגָרֵשׁ לָאִשָּׁה הַמִּתְגָּרֶשֶׁת, שֶׁהָאִשָּׁה יוֹצֵאת לִרְצוֹנָהּ וְשֶׁלֹּא לִרְצוֹנָהּ, וְהָאִישׁ אֵינוֹ מוֹצִיא אֶלָּא לִרְצוֹנוֹ — שְׁמַע מִינַּהּ אִישׁ קָמִיבַּעְיָא לֵיהּ. אַדְּרַבָּה, מִדְּקָאָמְרוּ לֵיהּ: אַף זוֹ כַּיּוֹצֵא בָּהּ — שְׁמַע מִינַּהּ אִשָּׁה קָמִיבַּעְיָא לֵיהּ. אֶלָּא, רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי לְדִבְרֵיהֶם קָאָמַר לְהוּ: לְדִידִי, כִּי הֵיכִי דְּאִישׁ לָא מָצֵי מְגָרֵשׁ — אִשָּׁה נָמֵי לָא מִיגָּרְשָׁא, אֶלָּא לְדִידְכוּ, מַאי שְׁנָא אִשָּׁה וּמַאי שְׁנָא אִישׁ! אֲמַרוּ לֵיהּ: אֵינוֹ דּוֹמֶה הָאִישׁ הַמְגָרֵשׁ לָאִשָּׁה הַמִּתְגָּרֶשֶׁת. הֵעִיד רַבִּי יוֹחָנָן וְכוּ׳. אָמַר רָבָא: מֵעֵדוּתוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן גּוּדְגְּדָא, אָמַר לְעֵדִים: ״רְאוּ גֵּט זֶה שֶׁאֲנִי נוֹתֵן״, וְאָמַר לָהּ: ״כִּנְסִי שְׁטַר חוֹב זֶה״ — הֲרֵי זוֹ מְגוֹרֶשֶׁת. מִי לָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן גּוּדְגְּדָא לָא בָּעֵינַן דַּעְתַּהּ, הָכָא נָמֵי לָא בָּעֵינַן דַּעְתַּהּ. פְּשִׁיטָא? מַהוּ דְּתֵימָא: מִדַּאֲמַר לַהּ ״כִּנְסִי שְׁטַר חוֹב זֶה״ — בַּטּוֹלֵי בַּטְּלֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן. אִי אִיתָא דְּבַטְּלֵיהּ — לְעֵדִים הֲוָה קָאָמַר לְהוּ, וּמִדְּלָא אֲמַר לְעֵדִים — לָא בַּטְּלֵיהּ וְלָא מִידֵּי. וְהַאי דְּקָאָמַר הָכִי — מֵחֲמַת כִּיסּוּפָא הוּא דְּקָאָמַר לְהוּ. רַב יִצְחָק בַּר בִּיסְנָא אִירְכַסוּ לֵיהּ מַפְתְּחֵי דְּבֵי מִדְרְשָׁא בִּרְשׁוּת הָרַבִּים בְּשַׁבְּתָא, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי פְּדָת. אֲמַר לֵיהּ: זִיל

או דלמא פשיטא ליה - דלאו דעתא צילותא היא אלא היינו טעמא דמספקא ליה דעתים שהוא חלים לגמרי ודעתו צלולה וחיישינן שמא בשעת קידושין חלים היה: להוציא את אשתו בגט - חרש מעיקרו לר' אלעזר אם יכול לגרש או לא דבשלמא לרבנן פשיטא לן דמוציא כדאמרינן במתני' (לעיל יבמות קיב:) כשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה אלא לר' אלעזר דמשוי ליה ספק מאי: שמשלחה מביתו וחוזרת - שכן מנהג השוטים שאין בושין: ש"מ איש מיבעיא ליה - ואשה פשיטא ליה דאי אשה מיבעיא ליה ואיש פשיטא ליה הכי איבעי להו לאהדורי אינו דומה אשה המתגרשת לאיש המגרש: אשה נמי לא מיגרשא - ועלה קמייתו לה רבנן ראיה לדבריהם אף זו כיוצא בה ואינו דומה דקמהדרי ליה אאיש משום דאיהו ה"ק לדידכו דאמריתו אשה מיגרשא מ"ש איש ומ"ש אשה: מעדותו של ר' יוחנן - דאמר דאפי' במקום קידושין גמורים לא בעינן דעתא דאשה בגירושין: אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לה - והיא לא שמעה וחזר ואמר לה לאשתו פקחת כנסי שטר חוב זה ולא הודיעה שהוא גיטה ה"ז מגורשת: לאו אמר ר' יוחנן לא בעינן דעתה - דאשה בגירושין דקתני חרשת יוצאת בגט: פשיטא - דלר' יוחנן ודאי הכי הוא:

יצתה זו שאין לה יד לגרש עצמה - אר"ת דהיינו דוקא באין לה אב ובפ' התקבל (גיטין דף סד: ושם) וכן בפ"ב דקידושין (דף מג:) גבי כל קטנה שאין יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש פי' בקונט' אפי' ע"י אביה ואין נראה לר"ת דהא ר' ינאי מפיק לה הכא מונתן בידה מי שיש לה יד לגרש את עצמה יצתה זו שאין לה יד וכיון שיש לה אב הרי יש לה יד דאפי' נערה בין היא בין אביה מקבל גיטה ולרבי יהודה אביה ולא היא ור' ישמעאל נמי דדריש מושלחה משמע דלא פליג ארבי ינאי אלא דדריש מקרא אחרינא וטעמא דיש לה אב משלחה ואינה חוזרת היא שאביה משמרה מלחזור ועוד הביא ר"ת ראייה מירושלמי דפירקין דקאמר התם נשתטית לא יוציא דבי ר' ינאי אמרי מפני גרירה ה"פ שנגררת אחר כל אחד ונוהגין בה מנהג הפקר ר' זירא ור' מנא תרוייהו אמרי שאין יכולה לשמור את גיטה רבי נחמיה בשם ר' יהודה אמר תלתא מילי איכא בינייהו עבר וגירש מ"ד מפני גרירה מותר כיון דליכא אלא איסור דרבנן שלא ינהגו בה הפקר אם עבר וגירש ה"ז גט למ"ד לפי שאינה יכולה לשמור את גיטה אסור פי' מדאורייתא אין הגט גט ועוד איכא בינייהו יש לה אב ופעמים שוטה ופעמים חלומה מ"ד מפני גרירה אסור שאין האב יכול לשומרה מן ההפקר וכן בעתים שהיא שוטה אין נזהרת מן ההפקר אבל למ"ד שאינה יכולה לשמור את גיטה יש לה אב יכול לשמור את גיטה וכן פעמים חלומה יש לה עתים יכולה לשמור את גיטה וה"מ למימר דאיכא בינייהו יודעת לשמור את גיטה ולא את עצמה דלמ"ד מפני גרירה אסור כדאמר הכא ולמ"ד שאינה יודעת לשמור את גיטה זו יודעת לשמור גיטה אלא ניחא ליה למימר איכא בינייהו אפי' באין יודעת לשמור את גיטה ולא עצמה ואע"ג דהכא משמע דליכא מאן דפליג שלא ינהגו בה מנהג הפקר ורבי ינאי הוא דדריש הכא שאין יכולה לשמור גיטה מונתן בידה ובירושלמי קאמר ר' ינאי משום גרירה ופליג אטעמא דאמר דאינה יכולה לשמור גיטה אין זה תימה כ"כ כי יש סוגיות ומימרות הפוכות מהש"ס שלנו וי"מ דגרירה דקאמר בירושלמי היינו משלחה וחוזרת ויכולה לשמור גיטה היינו שיש לה יד לשמור גיטה והיינו פלוגתא דאמוראי דהכא ולפ"ז מאן דמפיק מושלחה אפי' יש לה אב אינה מתגרשת דקאמר יש לה אב למאן דאמר מפני גרירה אסור ומיהו אין נראה פירוש זה דעבר וגירש אמאי מותר למ"ד מפני גרירה כיון דהוי דאורייתא ועוד עתים שוטה ועתים חלומה אמאי קאמר דלמ"ד מפני גרירה אסור כיון דקבלה גט כשהיא חלומה הרי באותה שעה משלחה ואינה חוזרת היא והורה כן ר"ת הלכה למעשה ובפ"ב דקידושין האריך בתוס' יותר והכא דפריך ואלא דאין יודעת לשמור לא גיטה ולא עצמה דבר תורה שוטה מתגרשת והאמר דבי ר' ינאי כו' הוה מצי לשנויי ביש לה אב אלא שזהו בכלל שינויא דמשני ביודעת לשמור את גיטה ולא את עצמה: אמר אביי דיקא נמי דקתני גבי דידה כו' - וא"ת דהכא קאמר אביי גופיה עולמית לכדרבי יצחק ובפרק מי שאחזו (גיטין ד' עא: ושם) קאמר אביי מתני' נמי דיקא דחלוקין עליו חבריו על רשב"ג דאמר בפקח שנתחרש שיכול לדבר מתוך הכתב דאין יכול לגרש מדקתני עולמית ודחי ליה רב פפא דלמא עולמית לכדר' יצחק והכא קאמר ליה אביי גופיה ואר"י דעולמית קאי אנתחרש' ואנשתטה והתם דייק דחולקין עליו חבריו ממאי דקאמר עולמית אנתחרש ורב פפא סבר דלמא לא אתיא כלל אלא לכדר' יצחק: אמר רבא מעדותו של ר' יוחנן כו' - הוה מצי למימר מדרבנן דאמרי חרשת יוצאה בגט אלא ניחא ליה למינקט ר' יוחנן שחכמים מביאין ראיה מדבריו ועוד משום דכל עדות הלכה היא: מהו דתימא כי אמר לה כנסי שט"ח כו' - והקשה ר"י דהא היכא דאמר לה כנסי שטר זה לא שמעי' מדרבי יוחנן בן גודגדא אלא מסברא דאם איתא דבטליה כו' ולא שמעי' מדבריו אלא דלא בעינן דעתה ואכתי תיקשה פשיטא וי"ל דאמילתיה דרבא פריך פשיטא ולמה ליה לרבא למימר כלל ומשני דרבא השמיענו בכנסי שטר חוב: