יבמות לט.

פרק ד׳ · החולץ

Yevamot 39a · Chapter 4: HaCholetz

וְקָסָבַר אַבָּיֵי יָדוֹ כְּיָדָהּ. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אִי דְּנָפְלִי לָהּ כְּשֶׁהִיא תַּחְתָּיו דְּבַעַל — דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּיָדוֹ עֲדִיפָא מִיָּדָהּ. אֶלָּא אִידֵּי וְאִידֵּי דְּנָפְלוּ לָהּ כְּשֶׁהִיא שׁוֹמֶרֶת יָבָם. רֵישָׁא דְּלָא עֲבַד בַּהּ מַאֲמָר, סֵיפָא דַּעֲבַד בַּהּ מַאֲמָר. וְקָסָבַר רָבָא מַאֲמָר לְבֵית שַׁמַּאי עוֹשֶׂה וַדַּאי אֲרוּסָה וּסְפֵק נְשׂוּאָה. וַדַּאי אֲרוּסָה — לִדְחוֹת בַּצָּרָה, וּסְפֵק נְשׂוּאָה — לַחְלוֹק בַּנְּכָסִים. אִיתְּמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר כְּווֹתֵיהּ דְּרָבָא, וְאִיתְּמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא כְּווֹתֵיהּ דְּאַבָּיֵי. וּמִי אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הָכִי? וְהָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַאֲמָר לְבֵית שַׁמַּאי אֵינוֹ קוֹנֶה אֶלָּא לִדְחוֹת בַּצָּרָה בִּלְבָד! אֵיפוֹךְ. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם לָא תֵּיפוֹךְ — אָמַר לָךְ רַבִּי אֶלְעָזָר: כִּי אֲמַרִי אֲנָא, דְּלָא סַגִּי לַהּ בְּגֵט אֶלָּא דְּבָעֵי נָמֵי חֲלִיצָה. לַחְלוֹק בַּנְּכָסִים דְּלָא קָנֵי — מִי אֲמַרִי? אָמַר רַב פָּפָּא: דִּיּוּקָא דְּמַתְנִיתִין כְּווֹתֵיהּ דְּאַבָּיֵי, וְאַף עַל גַּב דְּקַשְׁיָא ״מֵתָה״. דְּקָתָנֵי: נְכָסִים הַנִּכְנָסִים וְיוֹצְאִים עִמָּהּ, מַאי ״נִכְנָסִין״ וּמַאי ״יוֹצְאִין״? לָאו ״נִכְנָסִין״ — לִרְשׁוּת הַבַּעַל, וְ״יוֹצְאִים״ — מֵרְשׁוּת הַבַּעַל לִרְשׁוּת הָאָב, וְאַף עַל גַּב דְּקַשְׁיָא ״מֵתָה״, אַדְּמִפַּלְגִי בְּגוּפַהּ וּלְאַחַר מִיתָה, לִפַּלְגוּ בְּחַיֶּיהָ וּלְפֵירוֹת. וְתוּ לָא מִידֵּי. כְּנָסָהּ הֲרֵי הִיא כּוּ׳. לְמַאי הִלְכְתָא? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: לוֹמַר שֶׁמְּגָרְשָׁה בְּגֵט וּמַחְזִירָהּ. מְגָרְשָׁה בְּגֵט, פְּשִׁיטָא? סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, הוֹאִיל וּכְתִיב: ״וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ״ — אָמַר רַחֲמָנָא: וַעֲדַיִין יִבּוּמֵי הָרִאשׁוֹן עָלֶיהָ, בַּחֲלִיצָה — אִין, בְּגֵט — לָא, קָא מַשְׁמַע לַן. מַחְזִירָהּ. פְּשִׁיטָא? סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, מִצְוָה דְּרַמְיָא רַחֲמָנָא עֲלֵיהּ — עַבְדַּהּ, הַשְׁתָּא תֵּיקוּם עֲלֵיהּ בְּאִיסּוּר אֵשֶׁת אָח, קָא מַשְׁמַע לַן. וְאֵימָא הָכִי נָמֵי? אָמַר קְרָא: ״וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה״, כֵּיוָן שֶׁלְּקָחָהּ — הֲרֵי הִיא כְּאִשְׁתּוֹ לְכׇל דָּבָר. וּבִלְבַד שֶׁתְּהֵא כְּתוּבָּתָהּ כּוּ׳. מַאי טַעְמָא — אִשָּׁה הִקְנוּ לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם. וְאִי לֵית לַהּ מִן הָרִאשׁוֹן — תַּקִּינוּ לַהּ מִשֵּׁנִי, כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ. מַתְנִי׳ מִצְוָה בְּגָדוֹל לְיַיבֵּם. לֹא רָצָה — מְהַלְּכִין עַל כׇּל הָאַחִין. לֹא רָצוּ — חוֹזְרִין אֵצֶל גָּדוֹל וְאוֹמְרִים לוֹ, עָלֶיךָ מִצְוָה: אוֹ חֲלוֹץ, אוֹ יַיבֵּם. תָּלָה בְּקָטָן עַד שֶׁיַּגְדִּיל, אוֹ בַּגָּדוֹל עַד שֶׁיָּבֹא מִמְּדִינַת הַיָּם, אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ שׁוֹטֶה — אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, אֶלָּא אוֹמְרִים לוֹ: עָלֶיךָ מִצְוָה, אוֹ חֲלוֹץ אוֹ יַיבֵּם. גְּמָ׳ אִיתְּמַר: בִּיאַת קָטָן, וַחֲלִיצַת גָּדוֹל — פְּלִיגִי בַּהּ רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, חַד אָמַר: בִּיאַת קָטָן עֲדִיפָא, וְחַד אָמַר: חֲלִיצַת גָּדוֹל עֲדִיפָא. מַאן דְּאָמַר בִּיאַת קָטָן עֲדִיפָא — דְּהָא מִצְוָה בְּיִיבּוּם. וּמַאן דְּאָמַר חֲלִיצַת גָּדוֹל עֲדִיפָא: בִּמְקוֹם גָּדוֹל — בִּיאַת קָטָן לָאו כְּלוּם הִיא. תְּנַן: לֹא רָצָה — מַחְזִירִין עַל כׇּל הָאַחִין. מַאי לָאו: לֹא רָצָה לְיַיבֵּם אֶלָּא לַחְלוֹץ, וְקָתָנֵי: מְהַלְּכִין אֵצֶל הָאַחִין, שְׁמַע מִינַּהּ בִּיאַת קָטָן עֲדִיפָא! לָא, לֹא רָצָה לַחְלוֹץ וְלֹא לְיַיבֵּם, דִּכְווֹתַהּ גַּבֵּי הָאַחִין: לֹא רָצוּ לֹא לַחְלוֹץ וְלֹא לְיַיבֵּם. אַמַּאי חוֹזְרִים אֵצֶל הַגָּדוֹל? לְמִיכְפְּיֵיהּ (לִכְפְּיֵיהּ) [לִיכְפִּינְהוּ] לְדִידְהוּ! כֵּיוָן דְּמִצְוָה עֲלֵיהּ דִּידֵיהּ רַמְיָא — לְדִידֵיהּ כָּיְיפִינַן. תְּנַן: תָּלָה בְּקָטָן עַד שֶׁיַּגְדִּיל אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. וְאִי בִּיאַת קָטָן עֲדִיפָא, אַמַּאי אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ? נִינְטַר דִּלְמָא גָּדֵיל וּמְיַיבֵּם! וְלִיטַעְמָיךְ, וּבְגָדוֹל עַד שֶׁיָּבֹא מִמְּדִינַת הַיָּם אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, אַמַּאי? נִינְטַר דִּלְמָא אָתֵי וְחָלֵיץ? אֶלָּא כֹּל שַׁהוֹיֵי מִצְוָה לָא מְשַׁהֵינַן.

וקסבר אביי ידו כידה - מדאוקי פלוגתייהו בנפלו לה תחתיו ואפי' הכי לבית הלל נכסים בחזקתן קסבר אביי נשואה ידו כידה ולא יותר הלכך כשמת ואין ליבם בה אלא זיקה ידו גריעא מידה ונכסים בחזקתה ובית שמאי פליגי ואמרי נשואה ידו עדיפא מידה וכשמת יד היבם כידה ויחלוקו. ובכתובות בהכותב (כתובות דף פג.) נמי פליגי אביי ורבא דקאמר אביי ידו כידה ורבא אמר ידו עדיפא מידה ואמרינן התם נפקא מינה לשומרת יבם: דידו עדיפא מידה - ואפילו בית הלל מודו דשקלי יורשי הבעל בנכסים: הכי גרסינן אלא אידי ואידי דנפלו לה כשהיא שומרת יבם רישא דלא עבד בה מאמר - קודם שנפלו לה הנכסים הלכך זיקה לא מהניא ולא מידי בנכסים: וסיפא דעבד בה מאמר - ובית שמאי לטעמייהו דאמרי מאמר קני בפרק ארבעה אחין (לעיל יבמות כט.) בית שמאי אומרים אשתו עמו כו' וב"ה לטעמיהו דאמרי לא קני: וקסבר רבא - קנין מאמר לב"ש קני כודאי ארוסה וכספק נשואה. כלומר אע"ג דב"ש ודאי ארוסה משוי לה לדחות בצר' אחותה משום אחות אשה כדקתני אשתו עמו מיהו לא כודאי נשואה משוי לה למיקני יבם כולה ירושה דילה אלא כספק נשואה ויחלוקו: כוותיה דאביי - דסיפא בדנפלו לה כשהיא תחת הבעל: דקשיא מתה - לקמן מפרש: ויוצאין מרשות הבעל - כשמתה. אלמא דנפלו לה תחת בעלה: אדמיפלגי בגופה - של קרקע ולאחר מיתה: ליפלגו בחייה ולפירות - הואיל וטעמא משום דידו כידה: ותו לא מידי - אין להשיב על כך דודאי דיקא כוותיה וקשיא ליה מתה: שמגרשה בגט - ולא בעי חליצה: ומחזירה - אם רצה ולא מיתסרא עליה: ויבמה - אע"פ שלקחה קרי ליה ויבמה: ואימא הכי נמי - אכולה מילתא קאי: ולקחה לו - ויבמה מצי למכתב למה לי דכתיב לאשה ש"מ הרי היא כאשתו. ויבמה אי לכדרבי בפ"ק (לעיל יבמות דף ח.) לאסור צרות ועריות אי לכדרבנן ויבמה בעל כרחה: אשה הקנו לו - לייבם: מן השמים - ולא שיעבד נכסיו לכתובתה ויכול למוכרן בכל עת שירצה: ואי לית לה מראשון - דלית ליה נכסים: מתני' מצוה בגדול - מוהיה הבכור (דברים כה): לא רצה כו' - מפרש בגמ': תלה בקטן - קטן ממש: ובגדול - שהיה גדול האחים במדינת הים ויש לו אח כאן הגדול מן האחין שלפנינו ותלה גדול האחין שלפנינו בו לומר המתינו לו שהוא גדול ממני שמא ייבם אותך. והכי מוכח בגמ' דאמרי' ת"ש ובגדול עד שיבא ממדינת הים אין שומעין לו ואי ס"ד חליצת גדול עדיפא אמאי אין שומעין לו נינטר דלמא אתי וחליץ אלמא אותו שבמדינת הים גדול שבכל האחין הוא: עליך מצוה - שאע"פ שאחיך שבמדינת הים גדול ממך כיון דאתה גדול האחין שלפנינו עליך מצוה דשהויי מצוה לא משהינן והכי מפרש בגמרא: גמ' ביאת קטן וחליצת גדול - גדול רוצה לחלוץ וקטן [ממנו] רוצה לייבם. והאי קטן לאו קטן ממש הוא דקטן לאו בר חליצה וייבום הוא שמא ימצא סריס ואפי' מאן דלא חייש למיעוט וקטן מותר לייבם הכא ודאי סוגיא דשמעתין מוכחא דלאו קטן ממש הוא מדקפריך לקמן תלה בקטן עד שיגדיל ושני ליה שהויי מצוה לא משהינן אלמא בקטן ממש כולהו מודו: במקום גדול ביאת קטן לאו כלום הוא - דהא מצוה אגדול רמיא: אלא לחלוץ וקתני מהלכין על כל האחין - אולי ייבמה: ואמאי חוזרין אצל גדול - אי אמרת בשלמא דכל לא רצה ורצו דמתניתין אייבום קאי להכי חוזרין אצל גדול דכיון דכולהו בעו למיחלץ ואיהו נמי בעי למיחלץ איהו קדים אלא אי אמרת אפילו מיחלץ לא בעי אמאי חוזרין אצל גדול פשיטא דלמכפייה למיחלץ ונכפינן לדידהו ולא נטרח ב"ד כולי האי:

וספק נשואה לחלוק בנכסים - לעיל פ' ד' אחין (יבמות דף כט: ושם) גרס רבה גבי מאמר לב"ש נישואין עושה או אירוסין עושה דמתוך תשובתו משמע דמודה דאין יורשה: אע"ג דקשיא מתה - לרבא ניחא דדוקא לאחר מיתה מהני מאמר לחלוק בנכסים אבל מחיים לא דהויא לה איהי ודאי ואינהו ספק ומ"מ לא בעי רישא לאוקמי בעבד בה מאמר דמשום דהויא איהי ודאי אין נראה לרבא דתמכור לכתחלה להכי מוקי לה בלא עבד בה מאמר אע"ג דלרבה דלעיל מוכרת לכתחלה משום האי טעמא משום דהויא איהי ודאי רבא לית ליה האי סברא. בהלכות פסוקות דרב יודאי גאון פסיק כאביי דרב פפא בתראה קאי כוותיה והא דלא חשיב ביע"ל קג"ם משום דאיירי בה אמוראי: אשה הקנו לו מן השמים - וא"ת ומה מרויח בכך היבם כיון דאי לית לה מראשון תקינו לה רבנן משני וכ"ת שאם מכר הראשון נכסיו טרפא מלקוחות אע"פ שיש בני חורין לשני א"כ תהא קלה בעיניו להוציאה ואר"י דנפקא מינה שיכול היבם למכור שדותיו ואפילו אשתדוף אחר כך שדות של מת לא טרפא ממשעבדי ואם היתה אשתו טורפת מהן ומיהו למאי דבעי למימר בס"פ מי שהיה נשוי (כתובות צה. ושם) דאי אשתדוף בני חרי לא טרפא ממשעבדי קשה וי"ל דנפקא מינה אם גירשה ואח"כ אשתדוף שדותיו של מת דלא גביא מבני חרי דשני: ובחרש ושוטה - מדלא קאמר עד שיתרפא משמע דאפי' תלה לייבם לאלתר אין שומעין לפי שאין חוסמין אותה וה"ה דה"מ למינקט מוכה שחין: גבי אחין לא רצו לא לייבם ולא לחלוץ אמאי חוזרין כו' - אפילו לא רצו לייבם אלא לחלוץ ה"מ למיפרך: