יבמותעד.
טוען את הדף…
וְנוֹהֲגִין בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ, וְאֵין לָהֶם פִּדְיוֹן. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּמַּעֲשֵׂר. שְׁמַע מִינַּהּ. תָּא שְׁמַע: נִשְׁתַּיְּירוּ בּוֹ צִיצִין הַמְעַכְּבִין אֶת הַמִּילָה — הֲרֵי זֶה אֵינוֹ אוֹכֵל לֹא בַּתְּרוּמָה, וְלֹא בַּפֶּסַח, וְלֹא בַּקֳּדָשִׁים, וְלֹא בַּמַּעֲשֵׂר. מַאי לָאו מַעְשַׂר דָּגָן, לָא — מַעְשַׂר בְּהֵמָה. מַעְשַׂר בְּהֵמָה הַיְינוּ קָדָשִׁים? וְלִיטַעְמָיךְ, מִי לָא תְּנַן פֶּסַח וְקָתָנֵי קָדָשִׁים! בִּשְׁלָמָא פֶּסַח וְקָדָשִׁים צְרִיכִי, דְּאִי תְּנָא פֶּסַח — מִשּׁוּם דַּעֲרֵלוּת בְּפֶסַח כְּתִיבָא, אֲבָל קָדָשִׁים — אֵימָא לָא. וְאִי תְּנָא קָדָשִׁים, הֲוָה אָמֵינָא: מַאי קָדָשִׁים — פֶּסַח. אֶלָּא מַעְשַׂר בְּהֵמָה לְמָה לִי? אֶלָּא מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן, וְרַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר: מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן אָסוּר לְזָרִים. תָּא שְׁמַע, מִדְּתָנֵי רַבִּי חִיָּיא בַּר רַב מִדִּפְתִּי: עָרֵל אָסוּר בִּשְׁתֵּי מַעַשְׂרוֹת. מַאי לָאו: אֶחָד מַעְשַׂר דָּגָן וְאֶחָד מַעְשַׂר בְּהֵמָה! הָכָא נָמֵי, מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וְרַבִּי מֵאִיר. תָּא שְׁמַע: אוֹנֵן — אָסוּר בַּמַּעֲשֵׂר, וּמוּתָּר בַּתְּרוּמָה וּבַפָּרָה. טְבוּל יוֹם — אָסוּר בִּתְרוּמָה, וּמוּתָּר בַּפָּרָה וּבַמַּעֲשֵׂר. מְחוּסַּר כִּפּוּרִים — אָסוּר בַּפָּרָה, וּמוּתָּר בַּתְּרוּמָה וּבַמַּעֲשֵׂר. וְאִם אִיתָא — נִיתְנֵי: עָרֵל אָסוּר בַּתְּרוּמָה, וּמוּתָּר בַּפָּרָה וּבַמַּעֲשֵׂר! הַאי תַּנָּא — דְּבֵי רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, דִּמְרַבֵּי לֵיהּ לְעָרֵל כְּטָמֵא. דְּתַנְיָא, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״אִישׁ אִישׁ״ — לְרַבּוֹת אֶת הֶעָרֵל. וּמַאן תַּנָּא דִּפְלִיג עֲלֵיהּ דְּרַבִּי עֲקִיבָא תַּנָּא דְּ(רַבִּי) יוֹסֵף הַבַּבְלִי הִיא. דְּתַנְיָא: שְׂרֵפַת אוֹנֵן וּמְחוּסַּר כִּפּוּרִים — כְּשֵׁרָה. (רַבִּי) יוֹסֵף הַבַּבְלִי אוֹמֵר: אוֹנֵן — כְּשֵׁרָה, מְחוּסַּר כִּפּוּרִים — פְּסוּלָה. וְאַף רַבִּי יִצְחָק סָבַר עָרֵל אָסוּר בְּמַעֲשֵׂר, דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִנַּיִן לֶעָרֵל שֶׁאָסוּר בַּמַּעֲשֵׂר — נֶאֱמַר ״מִמֶּנּוּ״ בַּמַּעֲשֵׂר, וְנֶאֱמַר ״מִמֶּנּוּ״ בַּפֶּסַח. מָה ״מִמֶּנּוּ״ הָאָמוּר בַּפֶּסַח — עָרֵל אָסוּר בּוֹ, אַף ״מִמֶּנּוּ״ הָאָמוּר בַּמַּעֲשֵׂר — עָרֵל אָסוּר בּוֹ. מוּפְנֵי. דְּאִי לָא מוּפְנֵי, אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְפֶסַח, שֶׁכֵּן חַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּיגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא. לָאיֵי אַפְנוֹיֵי מוּפְנֵי. מַאי מוּפְנֵי? אָמַר רָבָא אָמַר רַבִּי יִצְחָק: תְּלָתָא ״מִמֶּנּוּ״ כְּתִיבִי בְּפֶסַח: חַד לְגוּפֵיהּ, וְחַד לִגְזֵירָה שָׁוָה, וְחַד — לְמַאן דְּאָמַר: בָּא הַכָּתוּב לִיתֵּן לְךָ עֲשֵׂה אַחַר לֹא תַעֲשֶׂה — אַיְּידֵי דִּכְתִיב ״נוֹתָר״, כְּתִיב נָמֵי ״מִמֶּנּוּ״. וּלְמַאן דְּאָמַר לִיתֵּן לוֹ בֹּקֶר שֵׁנִי לִשְׂרֵיפָתוֹ — אַיְּידֵי דִּכְתִיב ״עַד בֹּקֶר״, כְּתִיב נָמֵי ״מִמֶּנּוּ״. תְּלָתָא ״מִמֶּנּוּ״ כְּתִיבִי בְּמַעֲשֵׂר: חַד לְגוּפֵיהּ, וְחַד לִדְרַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וְחַד לִדְרֵישׁ לָקִישׁ. דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר רַבִּי סִימַאי: מִנַּיִן לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁנִּטְמָא שֶׁמּוּתָּר לְסוּכוֹ — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת״. לְמֵת הוּא דְּלֹא נָתַתִּי, הָא לְחַי דֻּומְיָא דְמֵת — נָתַתִּי. אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁשָּׁוֶה בַּחַיִּים וּבַמֵּתִים? הֱוֵי אוֹמֵר זוֹ סִיכָה. מַתְקֵיף לַהּ מָר זוּטְרָא: וְאֵימָא לִיקַּח לוֹ אָרוֹן וְתַכְרִיכִים? אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: ״מִמֶּנּוּ״ — מִגּוּפוֹ. רַב אָשֵׁי אָמַר: ״לָא נָתַתִּי״ דֻּומְיָא דְּ״לֹא אָכַלְתִּי״: מָה לְהַלָּן מִגּוּפוֹ — אַף כָּאן מִגּוּפוֹ. וְאַכַּתִּי מוּפְנֶה מִצַּד אֶחָד הוּא. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר לְמֵדִין וְאֵין מְשִׁיבִין. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר לְמֵדִין וּמְשִׁיבִין, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? הָךְ דְּרַבִּי אֲבָהוּ — מִדְּרַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ נָפְקָא. דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: מַאי דִּכְתִיב: ״וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי״ — בִּשְׁתֵּי תְרוּמוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר: אַחַת תְּרוּמָה טְהוֹרָה, וְאַחַת תְּרוּמָה טְמֵאָה. וְאָמַר רַחֲמָנָא: ״לְךָ״ — שֶׁלְּךָ תְּהֵא, לְהַסָּקָה תַּחַת תַּבְשִׁילְךָ. וְכׇל הַטְּמֵאִים כּוּ׳. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אָמַר קְרָא: ״אִישׁ אִישׁ מִזֶּרַע אַהֲרֹן וְהוּא צָרוּעַ אוֹ זָב וְגוֹ׳״. אֵי זֶהוּ דָּבָר שֶׁשָּׁוֶהונוהגין - תרומה ובכורים בשאר שני שבוע בכל שנות השמיטה אבל מעשר שני אין נוהג בג' ובו': ור' מאיר היא - דאמר בפרק יש מותרות (לקמן יבמות פה:) מעשר ראשון אסור לזרים הלכך לענין ערלות נמי חמור: אונן מותר בפרה - דקדשי בדק הבית היא ולא קדשי מזבח ומצינו טבול יום מותר בה וכל שכן אונן: מחוסר כפרה - טומאה דבעיא קרבן כל שלא הביא כפרתו אסור בה דמחוסר מעשה הוא וכמי שטומאתו עליו דמי וכל שכן טבול יום דילה דאיכא תרתי אבל טבול יום דטומאת מת ושרץ מותר בה דשמשא ממילא ערבא ולאו מחוסר מעשה הוא הלכך כי כתיב והזה הטהור על הטמא טהור מכלל שהוא טמא למישרי טבול יום אתא ולא מחוסר כפורים: ואם איתא - דערל מותר במעשר ליתני וערל אסור בתרומה ומותר בפרה ובמעשר כדאמר לעיל (יבמות דף עב:) ערל שהזה הזאתו כשרה ומדלא תניה שמע מינה משום מעשר הוא דשבקה: תנא דבי ר' עקיבא היא - דאסר ליה נמי בפרה כדתני לעיל (שם) טומטום שקידש קדושו פסול ואוקמינן כרבי עקיבא: ומאן תנא - דלעיל דאכשר ערל בפרה ופליג עליה דרבי עקיבא כדקתני לעיל (שם) ערל שהזה הזאתו כשרה: הכי גרסינן תנא דיוסף הבבלי היא - ת"ק דיוסף הבבלי היא דאמר מחוסר כפורים כשר בפרה והא מתניתא דאוקימנא כרבי עקיבא קתני מחוסר כפורים פסול בפרה וכי היכי דפליג אמחוסר כפורים איכא למימר דאיהו פליג נמי עליה בערל לעיל: הכי גרסינן בתוספתא (דפרה פ"ד ה"ב) שרפת אונן ומחוסר כפורים כשרה יוסף הבבלי אומר אונן כשרה מחוסר כפורים פסולה - דכיון דמחוסר מעשה הוא עדיין טומאה עליו ולא קרינא ביה טהור: תלתא ממנו כתיבי בפסח - אל תאכלו ממנו נא (שמות י״ב:ט׳) לא תותירו ממנו והנותר ממנו: בא הכתוב - באש תשרופו (שמות י״ב:י׳) ליתן עשה אחר ל"ת לומר שאין לוקין עליו: בקר שני - דמצי למכתב והנותר ממנו באש תשרופו מאי עד בקר הא כתיב ברישא דקרא לא תותירו ממנו עד בקר אלא הכי קאמר והנותר לבקר הראשון שהוא יו"ט המתן עד בקר שני שהוא חול ושורפו ללמדך שאין שורפין קדשים ביו"ט ותרוייהו בכיצד צולין (פסחים דף פג:): ותלתא ממנו במעשר - לא אכלתי ולא בערתי ולא נתתי (דברים כ״ו:י״ד): לכדרבי אבהו - דאמר לעיל למישרי הדלקה בשמן של תרומה שנטמאה: שמותר לסוכו - ואע"ג דקיימא לן (שבת דף פו.) דסיכה כשתיה והוה ליה כמאן דשתי ליה בטומאה: לא נתתי ממנו למת - לעיל מיניה כתיב לא בערתי ממנו בטמא וכתיב בתריה ולא נתתי ממנו למת כלומר מן המעשר טמא לא נתתי ממנו למת הא לחי דומיא דמת נתתי ואי זו נתינה משכחת במת הוי אומר זו סיכה וקדייקינן דכוותיה בחי שרי: ואימא - לא נתתי ממנו למת לא בסיכה קאמר אלא כך הוא מתודה לא קניתי ממנו ארון ותכריכים למת אפילו כשנטמא דלא יכולתי לאוכלו ולא שניתיו לדבר שאינו לאכילה והוא צרכי המת הא לחי דומיא דמת נתתי ואשמועינן דאף על גב דמעשר טהור לא ניתן אלא לאכילה ושתיה וסיכה אם נטמא מותר לחללו לקנות ממנו חלוק: מופנה מצד אחד - דההוא דפסח מופנה לגזירה שוה אבל דמעשר כולהו תלתא אצרכת להו: הניחא למאן דאמר - פלוגתא דרבי ישמעאל ורבנן היא בהמפלת במס' נדה (דף כב:): הך דרבי אבהו - דמפיק חד ממנו למישרי הדלקה בשמן תרומה שנטמאת מדרב נחמן נפקא:אונן מותר בפרה - דלא גרע מטבול יום ואע"ג דאונן אסור במעשר וטבול יום מותר היינו לאכילה אבל לנגיעה תרוייהו שרי: הכי גריס בקונט' שרפת אונן ומחוסר כפורים כשרה וגריס נמי תנא דיוסף הבבלי היא - ומדקדק דמדפליג אתנא דלעיל במחוסר כפורים הוא הדין בערל דכשר וקשה לר״י דמה ענין זה אצל זה דמשום דמכשר במחוסר כפורים לא יכשיר בערל ועוד דלייתי מברייתא דלעיל דמכשרא בהדיא ערל או מדרבי אליעזר בריש פירקין (יבמות דף ע.) דלא מרבה ערל כי טמא ולספרים דגרסי הכא שרפת ערל ומחוסר כפורים פסולה יוסף הבבלי אומר ערל כשרה מחוסר כפורים פסולה וגרסינן יוסף הבבלי היא הוה ניחא דמייתי מהכא ולא מההיא דלעיל דניחא ליה לאיתויי שם התנא דמכשר בהדיא אבל אמר ר״י דאי אפשר לגרום כן דבפ״ב דזבחים (דף יז:) מוכח דיוסף הבבלי ורבנן פליגי במחוסר כפורים וגרסינן נמי אונן במקום ערל ואר״י דאי הוה גרסינן כגירסת הקונט' והוה גרסינן כאן ובזבחים (דף יז:) ערל בהדי אונן הוה ניחא: מה לפסח כו' - ה"מ למימר שכן פנקעכ"ס: חד לגופיה - אל תאכלו ממנו נא דאי לא כתב ממנו ה"א דאמצות ומרורים דכתב לעיל קאי: מנין למעשר שני שנטמא שמותר לסוכו - דס"ד דאסור משום שמבער בטומאה: ליקח לו ארון ותכריכים - אע"ג דבהדיא דרשי' ליה להכי במס' מעשר שני (פ"ה מי"ב) הכא פריך דלמא דוקא להכי הוא דאתא אבל סיכה אסורה לפי שמבערו בטומאה ומשני דממנו מגופו דמשמע נמי סיכה: תהא להסקה תחת תבשילך - אע"ג דבפרק כל פסולי המוקדשים (בכורות דף לד. ושם) מוקי לה בתרומה תלויה דבעיא שימור במסקנא לא קאי התם הכי א"נ התם דריש ממשמרת דלא קאי אטמאה אבל לך קאי אכולהו תרומות: