טוען את הדף…
שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ״. וְאִידַּךְ: הַהוּא ״לְעֵינֵי״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? הַהוּא לְכִדְרָבָא הוּא דַּאֲתָא. דְּאָמַר רָבָא: צְרִיכִי דַּיָּינֵי לְמִיחְזֵי רוּקָּא דְּקָא נָפֵיק מִפּוּמָּא דִיבָמָה, דִּכְתִיב: ״לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים ... וְיָרְקָה״. וְאִידַּךְ נָמֵי, מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרָבָא! אִין הָכִי נָמֵי, וְאֶלָּא הֶדְיוֹטוֹת מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא מִ״בְּיִשְׂרָאֵל״ — יִשְׂרָאֵל כֹּל דְּהוּ. וְאִידַּךְ, הַאי ״יִשְׂרָאֵל״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתָנֵי רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה: ״בְּיִשְׂרָאֵל״ — בְּבֵית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְלֹא בְּבֵית דִּין שֶׁל גֵּרִים. וְאִידַּךְ? ״בְּיִשְׂרָאֵל״ אַחֲרִינָא כְּתִיב. וְאִידַּךְ? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: פַּעַם אַחַת הָיִינוּ יוֹשְׁבִין לִפְנֵי רַבִּי טַרְפוֹן, וּבָאָה יְבָמָה לַחְלוֹץ, וְאָמַר לָנוּ, עֲנוּ כּוּלְּכֶם: ״חֲלוּץ הַנָּעַל״. וְאִידַּךְ? מִ״וְּנִקְרָא״ נָפְקָא. אֶלָּא מֵעַתָּה, ״וְקָרְאוּ״ — שְׁנַיִם, ״וְדִבְּרוּ״ שְׁנַיִם! הָכִי נָמֵי, לְרַבִּי יְהוּדָה הֲרֵי כָּאן תִּשְׁעָה, לְרַבָּנַן הֲרֵי כָּאן שִׁבְעָה! הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״וְקָרְאוּ לוֹ״ — וְלֹא שְׁלוּחָם, ״וְדִבְּרוּ אֵלָיו״ — מְלַמֵּד שֶׁמַּשִּׂיאִין לוֹ עֵצָה הַהוֹגֶנֶת לוֹ. שֶׁאִם הָיָה הוּא יֶלֶד וְהִיא זְקֵנָה, הוּא זָקֵן וְהִיא יַלְדָּה, אוֹמְרִים לוֹ: מָה לְךָ אֵצֶל יַלְדָּה, מָה לְךָ אֵצֶל זְקֵנָה? כְּלָךְ אֵצֶל שֶׁכְּמוֹתְךָ, וְאַל תַּכְנִיס קְטָטָה לְתוֹךְ בֵּיתְךָ. אָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: הֲלָכָה, חֲלִיצָה בִּשְׁלֹשָׁה, הוֹאִיל וּסְתַם לַן תְּנָא כְּווֹתֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: אִי הָכִי, מֵיאוּן נָמֵי, דִּתְנַן: הַמֵּיאוּן וְהַחֲלִיצָה בִּשְׁלֹשָׁה. וְכִי תֵּימָא: הָכִי נָמֵי, וְהָתַנְיָא: מֵיאוּן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים בֵּית דִּין מוּמְחִין, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: בְּבֵית דִּין וְשֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין. אֵלּוּ וְאֵלּוּ מוֹדִים שֶׁצָּרִיךְ שְׁלֹשָׁה. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יוֹסֵי מַכְשִׁירִין בִּשְׁנַיִם. וְאָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי אָמַר רַב נַחְמָן: הֲלָכָה כְּאוֹתוֹ הַזּוּג. הָתָם חַד סְתָמָא, וְהָכָא תְּרֵי סְתָמֵי. הָתָם נָמֵי תְּרֵי סְתָמֵי נִינְהוּ, דִּתְנַן: מֵיאֲנָה אוֹ שֶׁחָלְצָה בְּפָנָיו — יִשָּׂאֶנָּה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּבֵית דִּין. אֶלָּא, הָתָם תְּרֵי סְתָמֵי הָכָא תְּלָתָא סְתָמֵי. מִכְּדֵי הָא סְתָמָא וְהָא סְתָמָא, מָה לִי חַד סְתָם, מָה לִי תְּרֵי סְתָם, מָה לִי תְּלָתָא? אֶלָּא, אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: הוֹאִיל וּסְתָם בִּמְקוֹם מַחְלוֹקֶת, דִּתְנַן: סְמִיכַת זְקֵנִים וְעֶגְלָה עֲרוּפָה בִּשְׁלֹשָׁה, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּחֲמִשָּׁה. הַחֲלִיצָה וְהַמֵּיאוּנִין בִּשְׁלֹשָׁה, וְלָא קָפָלֵיג רַבִּי יְהוּדָה — שְׁמַע מִינַּהּ הֲדַר בֵּיהּ רַבִּי יְהוּדָה. שְׁמַע מִינַּהּ. אָמַר רָבָא: צְרִיכִי דַּיָּינֵי לְמִיקְבַּע דּוּכְתָּא, דִּכְתִיב: ״וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים״. רַב פָּפָּא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ עָבְדִי עוֹבָדָא בְּחַמְשָׁה. כְּמַאן — כְּרַבִּי יְהוּדָה, וְהָא הֲדַר בֵּיהּ! לְפִרְסוֹמֵי מִילְּתָא. רַב אָשֵׁי אִיקְּלַע לְבֵי רַב כָּהֲנָא, אֲמַר לֵיהּ: סְלֵיק מָר לְגַבַּן לְמַלּוֹיֵי בֵּי חַמְשָׁה. אָמַר רַב כָּהֲנָא: הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה, וַאֲמַר לִי: תָּא סַק לְזִירְזָא דִּקְנֵי, לְאִיצְטְרוֹפֵי בֵּי חַמְשָׁה. אָמְרוּ לוֹ: לְמָה לִי חַמְשָׁה? אֲמַר לְהוּ: כִּי הֵיכִי דְּלִיפַּרְסַם מִילְּתָא. רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה הֲוָה קָאֵי קַמֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה, אֲמַר לֵיהּ: סַק תָּא לְזִירְזָא דִּקְנֵי לְאִצְטְרוֹפֵי בֵּי חַמְשָׁה, לְפַרְסוֹמֵי מִילְּתָא. אֲמַר לֵיהּ, תְּנֵינָא: ״בְּיִשְׂרָאֵל״ — בְּבֵית דִּין יִשְׂרָאֵל וְלֹא בְּבֵית דִּין שֶׁל גֵּרִים, וַאֲנָא גֵּר אֲנָא. אָמַר רַב יְהוּדָה: כְּגוֹן רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה, מַפֵּיקְנָא מָמוֹנָא אַפּוּמֵּיהּ. מַפֵּיקְנָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ? וְהָא ״עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים״ אָמַר רַחֲמָנָא! אֶלָּא: מַרַעְנָא שְׁטָרָא אַפּוּמֵּיהּ. אָמַר רָבָא:בישראל - להקים לאחיו שם בישראל: וסתם לן תנא כוותיה - במתני': החליצה והמיאונין בשלשה - וסתמא היא בפ"ק דסנהדרין: בבית דין - סנהדרין: חליצה תרי סתמי נינהו - הך מתני' דידן והך דסנהדרין: דתנן - בפ' כיצד מי שאסר את האשה בנדר הרי זה לא ישאנה מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה וליכא משום הסר ממך עקשות פה: מפני שהוא ב"ד - כלומר לא יחיד היה שם דנימא בשבילו נתכוין שהרי ב"ד היה שם ואין ב"ד פחות משלשה: הואיל וסתמא במקום מחלוקת היא - שנחלק שם רבי יהודה בדבר אחר ובדבר זה לא נחלק ש"מ הדר ביה אבל מיאון לאו סתמא במקום מחלוקת היא דהנך תנאי רבי יוסי ברבי יהודה ור"א ברבי יוסי לא מייתינן התם אפלוגתא אחריתי דנימא מדלא איפלוג בהא ש"מ הדרי בהו: למקבע דוכתא - לשם כך: השערה - מקום מזומן לכך משמע: לפרסומי מילתא - דחלוצה היא ולא לינסבא לכהן א"נ דליתו אינשי וליקפצו עלה: לזירזא דקני - חבילה של קנים והלכו לישב שם לשם חליצה זו: תנינא - גרסינן. יש ברייתא בידי וקתני בה בישראל בית דין של ישראל כו' והכי אמר לעיל דרב שמואל בר יהודה קתני לה: ואנא גר אנא - הוא ואביו נתגיירו הלכך פסילנא לחליצה: מרענא שטרא אפומיה - דאי אומר ידענא ביה דפריע לא מיזדקיקנא למיגבא ביה:יפה רעיתי ומום אין בך - אבל מוהתיצבו שם עמך בדומין לך לא דרשינן אלא לענין פסול יוחסין דהתם ליכא עבודה שיהא סברא לפסול בעלי מומין: מונקרא שמו נפקא - מבישראל דריש דסמכיה אצל ונקרא שמו דמונקרא שמו לחודיה לא הוה משמע לענות כולם אלא דוקא אדיינין ולא אכל העומדים שם וקשה לר"י דהכא דרשינן תרי בישראל למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ובפ"ק דקדושין (דף יד.) דרשינן דכיון שחלץ לה נעל הותרה לכל ישראל ואמר ר"י דהתם דרשינן מדסמכיה לבישראל בית חלוץ הנעל והוה מצי למכתב ובישראל יקראו שמו בית חלוץ הנעל אי לאו אתא אלא לדרשא דהכא ומדסמכיה ישראל אצל חלוץ הנעל דרשינן נמי כיון שחלץ לה נעל הותרה לכל ישראל: וקראו לו ולא שלוחן - ותימה אדילפינן בפ"ב דקידושין (דף מא.) מקראי דשלוחו של אדם כמותו אדרבה נילף מהכא דאין שלוחו כמותו וי"ל דיש כמה כתובים הבאים כאחד דגבי עגלה ערופה נמי דרשינן ויצאו הן ולא שלוחן ובמנחות בפ' שתי מדות (מנחות דף צג: ושם) דרשינן וסמך ידו ולא שלוחו ובנדרים (דף עב:) ממעט שליח מהפרת נדרים לרבי יאשיה וא"ת ל"ל קראי בקידושין נילף מהנך קראי דמדאיצטריך לאשמועינן מכלל דבעלמא הוי כמותו וי"ל דאי לאו קראי דהתם הוה דרשינן כל הני קראי לדרשה אחריתי ה"ר אלחנן: הואיל וסתם לן תנא כוותיה - אבל משום דיחיד ורבים הלכה כרבים אין לפסוק כוותיה דמסתבר טעמא דיחיד: אי הכי אפילו מיאון נמי - וא"ת מאי פריך וכי בשביל כך נפסוק ככל סתמי המשניות וי"ל דחליצה ומיאון דמו להדדי שתצא ע"י מעשה שלהם ומיתנו נמי בהדי הדדי: ש"מ הדר ביה ר' יהודה ש"מ - פסק ר"ת דסומא באחת מעיניו כשר לחליצה כיון דלא ממעטינן מלעיני וסגי באחד ויכול לראות הרוק מפי היבמה: ואנא גר אנא - וא"ת לפר"ת דרב שמואל בר יהודה דהכא היה בן רב יהודה הינדוואה דאמר בפ"ק דקידושין (דף כב:) דגר שאין לו יורשין הוה ונתגייר הוא ואביו למה היה לו להביא ברייתא דפסיל גר לחליצה לדיני ממונות נמי מיפסל לדון לישראל כיון דאין אמו מישראל ויש לומר דאיצטריך לפסול אפילו לחליצת גרים א"נ כשר הוא לדיני ממונות לדון בלא כפייה דלא שייכא שימה ודבר של שררה דכתיב שום תשים עליך מלך (דברים יז) אלא בכפייה: מרענא שטרא אפומיה - פירש בקונטרס בכתובות בפרק הכותב (כתובות דף פה. ושם) דלא מקרע קרענא ליה ולא מיגבא גבינא ביה ואין נראה דאם כן ה"ל למימר בהדיא ההוא לישנא כדאמר באלו נערות (שם דף לו:) גבי היוצאת משום שם רע ורבינו תם מפרש וכן ר"ח בשבועות (דף מב. ד"ה אתרע) דהיינו שלא יוכל בעל השטר לגבות בלא שבועה אפומיה אפילו הוא קרוב ללוה או למלוה דבאינו קרוב אפילו שאר אדם מחייב נמי שבועה כדתנן (כתובות דף פז.) עד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה והא דא"ל רבא לרב פפא בהכותב (שם דף פה.) שהעיד על השטר שהוא פרוע איכא אינש אחרינא בהדי מר צ"ל שרב פפא היה קרובו של תובע או של נתבע ובכתובות פר"ח מרענא שטרא אפומיה אפילו כתוב נאמנות בשטר נשבע וגובה ונראה לר"י שרוצה לומר שכתב לו לוה למלוה בתוך השטר דמהימן ליה בלא שבועה כל אימת דאמר לא פרענא אפילו פרעו בעד אחד ופוגם ונפרע שלא בפניו דהוה צריך שבועה אי לא דכתב ליה הכי וכה"ג מיירי הכא: