טוען את הדף…
אַלְמָא אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ, בֵּין מִן הָאָב בֵּין מִן הָאֵם — אֲסוּרוֹת. מְנָלַן? יָלֵיף מֵאֲחוֹתוֹ. מָה אֲחוֹתוֹ — בֵּין מִן הָאָב בֵּין מִן הָאֵם, אַף כָּאן — בֵּין מִן הָאָב בֵּין מִן הָאֵם. וְלֵילַף מִדּוֹדָתוֹ: מָה דּוֹדָתוֹ מִן הָאָב וְלֹא מִן הָאֵם, אַף כָּאן מִן הָאָב וְלֹא מִן הָאֵם! מִסְתַּבְּרָא מֵאֲחוֹתוֹ הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף, שֶׁכֵּן קְרוֹבֵי עַצְמוֹ מִקְּרוֹבֵי עַצְמוֹ. אַדְּרַבָּה מִדּוֹדָתוֹ הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף, שֶׁכֵּן דָּבָר עַל יְדֵי קִדּוּשִׁין מִדָּבָר שֶׁעַל יְדֵי קִדּוּשִׁין. אֶלָּא מֵאֵשֶׁת אָח יָלְפִינַן, דְּשֶׁכֵּן דָּבָר עַל יְדֵי קִדּוּשִׁין, וּקְרוֹבֵי עַצְמוֹ. וְאֵשֶׁת אָח גּוּפַהּ מְנָא לַן? דְּתַנְיָא: ״עֶרְוַת אֵשֶׁת אָחִיךָ לֹא תְגַלֵּה״, בֵּין מִן הָאָב בֵּין מִן הָאֵם. אַתָּה אוֹמֵר בֵּין מִן הָאָב בֵּין מִן הָאֵם, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא מִן הָאָב וְלֹא מִן הָאֵם? וְדִין הוּא: חַיָּיב כָּאן, וְחַיָּיב בַּאֲחוֹתוֹ. מָה אֲחוֹתוֹ — בֵּין מִן הָאָב בֵּין מִן הָאֵם, אַף כָּאן — בֵּין מִן הָאָב בֵּין מִן הָאֵם. אוֹ כְּלָךְ לְדֶרֶךְ זוֹ: חַיָּיב כָּאן וְחַיָּיב בְּדוֹדָתוֹ, מָה דּוֹדָתוֹ — מִן הָאָב וְלֹא מִן הָאֵם, אַף כָּאן — מִן הָאָב וְלֹא מִן הָאֵם?! נִרְאֶה לְמִי דּוֹמֶה: דָּנִין קְרוֹבֵי עַצְמוֹ מִקְּרוֹבֵי עַצְמוֹ, וְאַל תּוֹכִיחַ דּוֹדָתוֹ שֶׁקְּרוֹבֵי הָאָב. אוֹ כְּלָךְ לְדֶרֶךְ זוֹ: דָּנִין דָּבָר שֶׁעַל יְדֵי קִדּוּשִׁין, מִדָּבָר שֶׁעַל יְדֵי קִדּוּשִׁין, וְאַל תּוֹכִיחַ אֲחוֹתוֹ, שֶׁאִיסּוּר הַבָּא מֵאֵלָיו. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עֶרְוַת אָחִיךָ הִיא״, בֵּין מִן הָאָב בֵּין מִן הָאֵם. וְאֵימָא אִידֵּי וְאִידֵּי בְּאֵשֶׁת אָח מִן הָאָב, חֲדָא דְּיֵשׁ לָהּ בָּנִים בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ, וַחֲדָא דְּאֵין לָהּ בָּנִים בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ! אֵין לָהּ בָּנִים בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ מִדְּרַב הוּנָא נָפְקָא. וְאֵימָא אִידֵּי וְאִידֵּי בְּאֵשֶׁת אָח מִן הָאָב, חֲדָא דְּיֵשׁ לָהּ בָּנִים בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ, וַחֲדָא דְּיֵשׁ לָהּ בָּנִים לְאַחַר מִיתַת בַּעְלָהּ! יֵשׁ לָהּ בָּנִים לְאַחַר מִיתַת בַּעְלָהּ לָא צְרִיכָא קְרָא, מִדְּאָמַר רַחֲמָנָא שֶׁאֵין לָהּ בָּנִים מוּתֶּרֶת, הָא יֵשׁ לָהּ בָּנִים אֲסוּרָה. וְדִלְמָא: אֵין לָהּ בָּנִים אֲסוּרָה לְעָלְמָא וְשַׁרְיָא לְיָבָם, יֵשׁ לָהּ בָּנִים שַׁרְיָא לְעָלְמָא וְשַׁרְיָא לְיָבָם! אִי נָמֵי: אֵין לָהּ בָּנִים מִצְוָה, יֵשׁ לָהּ בָּנִים רְשׁוּת! אִי נָמֵי: אֵין לָהּ בָּנִים — אִין, יֵשׁ לָהּ בָּנִים — לָא, וְלָאו הַבָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה — עֲשֵׂה! כְּתַב קְרָא אַחֲרִינָא: ״עֶרְוַת אָחִיו גִּלָּה״. וְאֵימָא אֵשֶׁת אָח מִן הָאֵם — כְּאֵשֶׁת אָח מִן הָאָב: מָה אֵשֶׁת אָח מִן הָאָב — לְאַחַר מִיתַת בַּעְלָהּ שַׁרְיָא, אַף אֵשֶׁת אָח מִן הָאֵם — לְאַחַר מִיתַת בַּעְלָהּ שַׁרְיָא! אָמַר קְרָא ״הִיא״, בַּהֲוָיָיתָהּ תְּהֵא. אֲחוֹתוֹ דִּכְתַב בָּהּ כָּרֵת לְמָה לִי? לְכִדְרַבִּי יוֹחָנָן: דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן שֶׁאִם עֲשָׂאָן כּוּלָּם בְּהֶעְלֵם אַחַת — חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. וּלְרַבִּי יִצְחָק דְּאָמַר: כׇּל חַיָּיבֵי כָּרֵיתוֹת בַּכְּלָל הָיוּ, וְלָמָּה יָצְתָה כָּרֵת בַּאֲחוֹתוֹ — לְדוּנוֹ בְּכָרֵת וְלֹא בְּמַלְקוֹת. לְחַלֵּק, מְנָלַן? נָפְקָא לֵיהּ מִ״וְּאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טוּמְאָתָהּ״, לְחַיֵּיב עַל כׇּל אִשָּׁה וְאִשָּׁה. דּוֹדָתוֹ דִּכְתַב בַּהּ רַחֲמָנָא ״עֲרִירִים יִהְיוּ״, לְמָה לִי? לְכִדְרַבָּה. דְּרַבָּה רָמֵי, כְּתִיב: ״עֲרִירִים יִהְיוּ״, וּכְתִיב: ״עֲרִירִים יָמֻתוּ״, הָא כֵּיצַד? יֵשׁ לוֹ בָּנִים — קוֹבְרָן, אֵין לוֹ בָּנִים — הוֹלֵךְ עֲרִירִי. וְאִיצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב ״עֲרִירִים יִהְיוּ״, וְאִיצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב ״עֲרִירִים יָמֻתוּ״, דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״עֲרִירִים יִהְיוּ״, הֲוָה אָמֵינָא: עַד חִטְאֵיהּ, אֲבָל מֵחִטְאֵיהּ וְאֵילָךְ — לָא. כְּתַב רַחֲמָנָא ״עֲרִירִים יָמֻתוּ״, וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״עֲרִירִים יָמֻתוּ״, הֲוָה אָמֵינָא: מֵחִטְאֵיהּ וְאֵילָךְ, אֲבָל מֵעִיקָּרָא — לָא, צְרִיכָא. הַעֲרָאָה דְּחַיָּיבֵי לָאוִין, מְנָלַן? מִדְּגַלִּי רַחֲמָנָא ״שִׁכְבַת זֶרַע״ גַּבֵּי שִׁפְחָה חֲרוּפָה. מִכְּלָל דְּחַיָּיבֵי לָאוִין — בְּהַעֲרָאָה. אַדְּרַבָּה: מִדְּגַלִּי רַחֲמָנָא הַעֲרָאָה בְּחַיָּיבֵי כָּרֵיתוֹת, מִכְּלָל דְּחַיָּיבֵי לָאוִין בִּגְמַר בִּיאָה! אָמַר רַב אָשֵׁי: אִם כֵּן — לִשְׁתּוֹק קְרָא מִשִּׁפְחָה חֲרוּפָה. הַעֲרָאָה דְּחַיָּיבֵי לָאוִין דִּכְהוּנָּה מְנָלַן? אָתְיָא ״קִיחָה״ ״קִיחָה״. דְּחַיָּיבֵי עֲשֵׂה מְנָלַן?אלמא אחות אשה בין מן האב בין מן האם - דהא שלישית אחותה של שניה מאמה היא וטעמא דשניה לאו אשתו היא משום הכי מותר בשלישית הא אם הוו קידושי שניה קידושין הוה אסור בשלישית: אחות אשה קרובי עצמו חשיב לה שמחמת עצמו נאסרה עליו ולא מחמת אביו ולאפוקי דודתו דקרובת אביו היא: ה"ג הכא ת"ל ערות אחיך היא: בחיי בעלה - אם גירשה: מדרב הונא - דכתיב אשת אחיו נדה היא כדלעיל (יבמות דף נד:): ולאו הבא מכלל עשה עשה - יבמה יבא עליה אבל כרת ליכא: הכי גרסינן כתיב קרא אחרינא ערות אחיו גלה: אף אשת אח מן האם לאחר מיתת בעלה - בלא בנים שריא. וא"ת הא ילפינן (לעיל יבמות דף יז:) אחוה אחוה מבני יעקב איכא למימר אחים מן האב מצוה מן האם רשות: ערות אחיך היא - ומהאי קרא מרבינן אשת אח מן האם: אחותו דכתב בה כרת למה לי - כיון דדרשת העראה וקראי יתירי דכולהו כרת דאחותו מאי תדרוש ביה הא כבר נכתב בכל העריות ונכרתו הנפשות העושות: חייב על כל אחת ואחת - ואי לא כתב אלא חד כרת אכולהו הוי אמינא היכא דעבדינהו לכולהו בהעלם אחד לא מחייב אלא חדא השתא הוי דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו דמה אחותו מיוחדת שהיא ערוה וחייבין עליה בפני עצמה אף כל שהיא ערוה חייבין עליה בפני עצמה: לכרת ניתנה ולא למלקות - דאי התרו בו למלקות אינו לוקה דלאו שניתן לאזהרת כרת הוא לפיכך אין לוקין עליו דלא הוה ליה לעונשו כרת אא"כ הזהיר עליה הלכך אזהרה לאו למלקות ניתנה: מואל אשה - לחלק על כל אשה ואשה שבפרשה זו דהוה ליה למכתב ולנדה לא תקרב: ערירים - היינו נמי כרת שזרעו נכרת: ערירים יהיו - לשעת מיתתן משמע סופן לבא לידי ערירי דאם יש לו בנים קוברן: ערירים ימותו - משמע דאם הן עכשיו ערירים כן ימותו ואפי' יולדו להם לאחר מעשה: דאי כתב רחמנא ערירים יהיו הוי אמינא דהוו ליה עד חטאיה - והכי משמע סופם להיות ערירים שימותו בניהם שיש להם עתה ויהיו ערירים אבל בשעת מיתתם לא ימותו ערירים דבנים דהוו ליה מחטאיה ואילך לא מייתי: ואי כתב רחמנא ערירים ימותו הוו אמינא מחטאיה ואילך - דהכי משמע מחטאם ישאו ואילך ערירים ימותו אבל בנים דמעיקרא לא מייתי כתב רחמנא ערירים יהיו סופן לבא לידי ערירים דמדכתיב ערירים יהיו מכלל דהשתא לאו ערירים נינהו: שפחה חייבי לאוין היא דכתיב בה לא יהיה קדש (דברים כ״ג:י״ח) וגלי בה רחמנא דלא מייתי אשם עד שיגמור בה ביאתו דכתיב שכבת זרע מכלל דחייבי מלקות דלאו דאשם כגון ממזר ושפחה שאין חרופה בהעראה מיחייב: שפחה חרופה - שפחה כנענית המאורסת לעבד עברי שמותר בה כדכתיב (שמות כ״א:ד׳) אם אדוניו יתן לו אשה: לשתוק קרא - דלא לגלי שכבת זרע בשפחה חרופה ואנא אמינא כשאר חייבי לאוין בגמר ביאה: דכהונה מנלן - דמשפחה לא גמרינן אלא לאו השוה בכל דומיא דשפחה חרופה: קיחה קיחה - כתיב גבי חייבי כריתות (ויקרא כ׳:י״ז) איש אשר יקח את אחותו וכתיב בחייבי לאוין דכהונה לא יקחו (שם כא): דחייבי עשה - כגון מצרי ואדומי עד דור שלישי מנלן דאסירא העראה דידהו בישראל וקאי בעשה כדכתיב דור שלישי יבא (דברים כ״ג:ט׳) ולא שני ולאו הבא מכלל עשה עשה:מאשת אח ילפינן - ואפילו למאי דפרישית לעיל דאחות אשה לא חשיב חומרא מה שבידו לרבות מ"מ ליכא למיפרך מה לאשת אח שכן בידו לרבות דהכא לא יליף אלא דשייך אחוה מן האם באחות אשה כמו באשת אח: דיש לה בנים לאחר מיתת בעלה - תימה הכא מצרכינן קרא לאסור לאחר מיתה וכן בפ' ד' מיתות (סנהדרין נג. נד.) גבי אשת אב וכלתו ופ"ק דקדושין (דף יג: ושם) קבעי אשת איש מנלן דשריא אחר מיתת בעלה וי"ל דבכל הני צריך קרא לאסור דלא נילף מאשת איש דשריא לאחר מיתה כדיליף התם וקשה דבהאשה רבה (לקמן יבמות דף צד: ושם) קאמר גבי חמותו לאחר מיתה דממעט לה רבי עקיבא מדכתיב ישרפו אותו ואתהן ואת שתיהן כלומר ששתיהן קיימות נהי דמעטיה קרא משרפה מאיסורא מי מיעטיה משמע דאי לאו קרא היתה בשרפה וי"ל דבכולהו צריך קרא לאסור ולהתיר דלא נילפו מהדדי: בהוייתה תהא - ומכל מקום איצטריך לעיל (יבמות דף יז:) למילף אחוה מבני יעקב דלא נימא דבעינן דמיחדי באבא ובאימא משום דכתיב יחדו: דכתב רחמנא גבי דודתו למה לי - אפילו למאי דמפרש (בה) דאין ערירי בכל חייבי כריתות אלא היכא דמפרש קרא בהדיא אתי שפיר כדפרישית בריש מכילתין (דף ב. ד"ה אשת): לישתוק קרא משפחה חרופה - וא"ת השתא דחייבי לאוין בהעראה אם כן לישתוק קרא בחייבי כריתות ותירץ ה"ר משה כהן דאי לאו קרא בחייבי כריתות הוה אמינא מדגלי רחמנא בשפחה מכלל דחייבי כריתות בהעראה אבל חייבי לאוין בגמר ביאה דילפינן משפחה חרופה אבל השתא דכתיב העראה בחייבי כריתות אי כל חייבי לאוין בגמר ביאה א"כ לישתוק קרא משפחה חרופה: