פסחים צח.

פרק ט׳ · מי שהיה טמא

Pesachim 98a · Chapter 9: Mi SheHayah Tamei

הַמַּפְרִישׁ פִּסְחוֹ וּמֵת, לֹא יְבִיאֶנּוּ בְּנוֹ אַחֲרָיו לְשֵׁם פֶּסַח אֶלָּא לְשֵׁם שְׁלָמִים. גְּמָ׳ אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: שְׁמַע מִינַּהּ תְּלָת. שְׁמַע מִינַּהּ: בַּעֲלֵי חַיִּים נִדְחִין. וּשְׁמַע מִינַּהּ: דָּחוּי מֵעִיקָּרָא הָוֵי דָּחוּי. וּשְׁמַע מִינַּהּ: יֵשׁ דִּחוּי בְּדָמִים. הַמַּפְרִישׁ פִּסְחוֹ וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמַּפְרִישׁ אֶת פִּסְחוֹ וּמֵת, אִם בְּנוֹ מְמוּנֶּה עִמּוֹ יְבִיאֶנּוּ לְשׁוּם פֶּסַח, אֵין בְּנוֹ מְמוּנֶּה עִמּוֹ — יְבִיאֶנּוּ לְשׁוּם שְׁלָמִים לְשִׁשָּׁה עָשָׂר. לְשִׁשָּׁה עָשָׂר אִין, לַחֲמִשָּׁה עָשָׂר — לָא. קָא סָבַר: נְדָרִים וּנְדָבוֹת אֵין קְרֵיבִין בְּיוֹם טוֹב. דְּמִית הָאָב אֵימַת? אִילֵּימָא דְּמִית קוֹדֶם חֲצוֹת, בְּנוֹ מְמוּנֶּה עִמּוֹ יְבִיאֶנּוּ לְשׁוּם פֶּסַח? הָא חָלָה אֲנִינוּת עִילָּוֵיהּ מֵעִיקָּרָא! אֶלָּא דְּמִית אַחַר חֲצוֹת. אֵין בְּנוֹ מְמוּנֶּה עִמּוֹ — יְבִיאֶנּוּ לְשׁוּם שְׁלָמִים? הָא קְבַעְתֵּיהּ חֲצוֹת! אָמַר (רָבָא): לְעוֹלָם דְּמִית קוֹדֶם חֲצוֹת, וּמַאי יְבִיאֶנּוּ לְשׁוּם פֶּסַח — לְשׁוּם פֶּסַח שֵׁנִי. אַבָּיֵי אָמַר, לִצְדָדִין קָתָנֵי: מֵת אַחַר חֲצוֹת — בְּנוֹ מְמוּנֶּה עִמּוֹ יְבִיאֶנּוּ לְשׁוּם פֶּסַח. מֵת קוֹדֶם חֲצוֹת — אֵין בְּנוֹ מְמוּנֶּה עִמּוֹ יְבִיאֶנּוּ לְשׁוּם שְׁלָמִים. רַב שֵׁרֵבְיָא אָמַר: לְעוֹלָם דְּמִית לְאַחַר חֲצוֹת, וּכְגוֹן שֶׁהָיָה אָבִיו גּוֹסֵס בַּחֲצוֹת. רַב אָשֵׁי אָמַר: לְעוֹלָם דְּמִית לְאַחַר חֲצוֹת, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: אֵין בַּעֲלֵי חַיִּים נִדְחִין. רָבִינָא אָמַר: כְּגוֹן שֶׁהִפְרִישׁוֹ אַחַר חֲצוֹת וּמֵתוּ בְּעָלִים אַחַר חֲצוֹת, וְקָא סָבַר חֲצוֹת קָבַע. מַתְנִי׳ הַפֶּסַח שֶׁנִּתְעָרֵב בִּזְבָחִים — כּוּלָּן יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיִמָּכְרוּ, וְיָבִיא בִּדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה וּבִדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה, [וְיַפְסִיד] הַמּוֹתָר מִבֵּיתוֹ. נִתְעָרֵב בִּבְכוֹרוֹת, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם חֲבוּרַת כֹּהֲנִים — יֹאכֵלוּ.

המפריש פסחו ומת - לקמיה מפרש אימת מית: לא יביאנו בנו אחריו לשם פסח - דהוה ליה פסח שמתו בעליו ואין כאן מנויין: גמ' שמע מינה בעלי חיים נדחין - בהמה שנדחית בחיים דחויה דיחוי גמור שאף לכשנראית למה שהיתה ראויה אינה קריבה אלא רועה דהא דתנן תרעה ולא קרבה שלמים היא גופה שזו היא ראייתה כמתחלה שכל מותר פסח קרב שלמים ודלא כר"ש דאמר בעלי חיים אין נדחין בפרק שני שעירי (יומא דף סג:) דגמרינן מבעל מום שנדחה ולכשעבר מומו נראה ומרישא נמי שמעינן לה אלא משום דמהא שמעינן תלת נקט לה הכא: ושמע מינה דחוי מעיקרא הוי דחוי - דהא נקבה או זכר בן שתי שנים מתחלתו לא נראה למה שהוקדש וקאמר ירעה ולא יקרב שלמים הוא עצמו ואיכא למאן דאמר במסכת סוכה (דף לג:) דאין דחוי אלא הנראה ונדחה: ושמע מינה יש דחוי בדמים - כדפרישית בכמה מקומות בגמ' מצינו לשון זה גבי הא דאמר רבי יוחנן בהמה של שני שותפין הקדיש חציה וחזר ולקח חציה קדושה ואינה קריבה שמע מינה תלת כו' כי הכא ובמסכת קדושין (דף ז:) ובזבחים (דף יב.) ולמדתי פירושה ממסכת כריתות (דף כז.) דגרס התם בלשון הזה ש"מ קדושת דמים נדחה כלומר שמע מינה אפילו דבר שלא קדש תחלה להקרבת גופו אלא לדמיו כגון הקדיש חציה וחציה השני חולין דחוי ליקרב לגופו בתחלת הקדישו אינו קרב עוד לעולם דהואיל ונדחה ידחה ולא תימא אין דחוי בקדשים אלא הקדיש לגופו ונדחה מהקריב אבל קדושת דמים לא אלימא למימר ביה תורת דחוי ואי אתיא לה שעת הכשר הקרבה כגון הכא דחזר ולקח חציה תקרב והכא נמי הכי פרישנא לה יש דחוי בדמים כגון נקיבה לפסח לא חזיא גופה לפסח אלא כי אקדשה לדמים אקדשה ואיידי דדחויה דלא חזיא לאקרובי גופה לדבר שהוקדשה לה אמרינן תדחה לעולם אפילו לאחר הפסח דכל מותר הפסח הוי שלמים ונקיבה לשלמים מחזא חזיא דקתני מתני' דמי שלמים אבל גופה לא אלמא אלימא קדושת דמים לומר בה תורת דחוי ולא אשכחן דפליגי תנאי בהא מילתא מיהו טובא אשמעינן תשובת רבנו ע"כ ותמיהא לי אמאי גרע ממותר הפסח שראוי לפסח כדאמרינן בהאשה (לעיל פסחים דף פט:) ונטרחו ונייתי במותר: בנו נמנה עמו - אם היה בנו נמנה עמו ועדיין יש לו בעלים: אי נימא דמית קודם חצות - ובו ביום הא חל אנינות עליה ברישא ותו לא חיילא עליה חיובא דפסח להביאו בפני עצמן כדתנן (לעיל פסחים דף צא.) וכולן אין שוחטין עליהן בפני עצמן ומתני' קתני יביאנו דמשמע הוא עצמו: אלא דמת אחר חצות - דכיון דחיילא עליה דין פסח ברישא שוחט לעצמו ולא חיישינן שמא יביאוהו לבית הפסול דמזהר זהיר משום חובת פסח דחייל עליה מעיקרא אבל כי חיילא אנינות ברישא לא זהיר ובמת יום או יומים קודם לא מצי לאוקמא אלא סתמא דמילתא בו ביום היו מפרישין פסחיהן: הא קבעתו חצות - לפסח ואידחי משלמים דהא תנן (לעיל פסחים דף צו:) הפסח העומד בחצות ולא הקריבו ירעה: לשם פסח שני - אם לא עשה את הראשון מפני אנינותו: לצדדין קתני - מת אחר חצות דחיילא עליה זמן חיובא דפסח ברישא ובנו נמנה עמו ונשארו לו בעלים יביאנו לשם פסח אין בנו נמנה עמו לא מיירי בה מידי וממתני' שמעינן ירעה דהא קבעתי' חצות: מת קודם חצות ואין בנו נמנה עמו יביאנו לשם שלמים - דלא קבעתיה חצות ואם בנו נמנה עמו לא איצטריך לאורויי בה מידי דודאי מיקרב לפסח שני ואשמעינן מינה דהיכא דחל עליה חיובא דפסח ברישא שוחטין עליו. ל"א הא חל עליה אנינות ברישא ותו לא חיילא עליה חיובא דפסח והא דתנן (לעיל פסחים דף צ:) שוחטין על האונן ה"מ היכא דחיילא חובת פסח עליה ברישא והדר חל עליה אנינות: שהיה אביו גוסס בחצות - ומת לאחר חצות בנו נמנה עמו יביאנו לשם פסח דהא חל עליה חיובא דפסח ברישא אין בנו נמנה עמו יביאנו לשם שלמים דכיון דבחצות היה גוסס ורוב גוססין למיתה לא קבעתיה חצות: לעולם דמית אחר חצות - ודקשיא לך היאך יקרב שלמים הא קבעתיה חצות ואידחי ר' שמעון היא דאמר בסדר יומא בפ' ב' שעירי (יומא סג:) בעלי חיים אין נדחין אלא מחמת מום או אתנן ומחיר שאינן ראויין אבל למה שהוא ראוי יקרב והאי חזי לשלמים: ה"ג רבינא אמר כגון שהפרישו אחר חצות ומתו בעליו אחר חצות - בנו נמנה עמו יביאנו לשם פסח דחיובא דפסח חיילא ברישא אין בנו נמנה עמו יביאנו לשלמים דכיון דבחצות עדיין לא הופרש אין כאן קבע לדחות וקסבר תנא דידן חצות קבע ולא כל שאר זמן שחיטה: מתני' הפסח שנתערב בזבחים - שלשה טלאים א' של פסח וא' של אשם וא' של עולה ונתערב הפסח ביניהן כולם ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא בדמי היפה שבהן עולה דשמא היפה עולה היה ובדמי היפה שבהן אשם שמא היפה אשם היה ובדמי היפה שבהן פסח אם קודם הפסח [נסתאבו] ואם לאחר הפסח נסתאבו יביאנו שלמים דשמא היפה פסח היה ואותו מותר שהוא צריך להוסיף על השנים עד שיגיעו לדמי היפה שבהן יפסיד מביתו משלו וא"ת הרי הוא מחליף שמביא שלמים בדמי האשם או בדמי העולה והרי קדושת הבהמה חלתה על מעות דמיה ואין משנין מקדושה לקדושה כשבא לחללן להבהמות כך הוא עושה אם יפה שבהן שוה סלע מביא ג' סלעים מביתו ונוטל הסלע האחת ואומר כל מקום שהיא העולה הרי מחוללת על הסלע זו ויביא ממנו עולה ונוטל סלע השנית ואומר כל מקום שהוא האשם הרי הוא מחולל על סלע זו ומביא בו אשם וכן לשלמים: נתערב בבכורות - שמתן דמן ומתן דם הפסח שוה ואין טעונין תנופת חזה ושוק ולא סמיכה ונסכים: ר"ש אומר - אם כל החבורה כולה כהנים היו יאכלו את כולם בו בלילה ויקרב פסח לשם פסח כל מקום שהוא והבכורות לשם בכור בכל מקום שהן:

שמע מינה דחוי מעיקרו הוי דחוי - תימה לר"י דבפרק לולב הגזול (סוכה דף לג:) מסיק גבי לולב דדחוי מעיקרו לא הוי דחוי ויש לחלק בין דחוי מעיקרו דגבי מצות לדחוי מעיקרו דהקרבה ועוד דשאני התם דמעיקרא אפשר למעוטי בתקנתא ולא דחוי גמור הוא וא"ת מאי קמ"ל ר' יוחנן בפ"ק דקדושין (דף ':) גבי בהמה של שני שותפים דכל הנהו תלת מילי דמדקדק ממילתיה שמעינן ממתני' דהכא וי"ל דאכתי אשמעינן דעושה תמורה ותמורתה כיוצא בה אע"ג דאינה קריבה כלל והא דלא קאמר התם וש"מ דעושה תמורה כיוצא בה לא חשיב אלא מילי דדחייה וא"ת ונילף ממחוסר זמן דדחוי מעיקרא הוא ולא הוי דחוי ויש לומר דשאני מחוסר זמן דלא איתחזי מעולם לשום קרבן וזמן קבוע להיות ראוי ליום השמיני הלכך לא שייך למילף מיניה בעלמא: ושמע מינה יש דחוי בדמים - פרש"י בתשובתו דאפילו דבר שלא קדש מתחלה קדושת הגוף אלא לקדושת דמים דחוי הוא מלקרב לבסוף דלא תימא אין דחוי אלא בדבר הקדוש קדושת הגוף ונדחה מהקרבה אבל קדושת דמים לא אלימא למידחי ותימה לר"י הא כל דחוי מעיקרו הוא דחוי בדמים ואם כן כיון דאמר דדחוי מעיקרו הוי דחוי שמעינן נמי דיש דחוי בדמים ואור"י דמשכחת ליה דחוי מעיקרו בקדוש קדושת הגוף כגון ששחט וקיבל הדם בכלי שיש בו מים דראשון ראשון דחוי הוא הלכך אפילו לבסוף רבה הדם ויש בו מראית דם הוי דחוי ולהכי איצטריך תו לאשמעינן דאפי' בדמים יש דחוי ובפ"ק דקדושין (דף ז:) מפורש כל הצורך: הא חייל עליה אנינות - אף על גב דקרינא ביה לפי אכלו בלילה מכל מקום אינו יכול לשלח קרבנותיו כדאמרינן (זבחים דף צט:) שלמים בזמן שהוא שלם: