פסחים צ:

פרק ח׳ · האשה

Pesachim 90b · Chapter 8: HaIshah

וְאֵין שׁוֹחֲטִין וְזוֹרְקִין עַל טְמֵא שֶׁרֶץ. וְעוּלָּא אָמַר: אַף שׁוֹחֲטִין וְזוֹרְקִין עַל טְמֵא שֶׁרֶץ. לְרַב, מַאי שְׁנָא טְבוּל יוֹם — דַּחֲזֵי לְאוּרְתָּא? טְמֵא שֶׁרֶץ נָמֵי חֲזֵי לְאוּרְתָּא! מְחוּסָּר טְבִילָה. טְבוּל יוֹם נָמֵי — מְחוּסָּר הֶעֱרֵב שֶׁמֶשׁ! שִׁמְשָׁא מִמֵּילָא עָרְבָא. מְחוּסַּר כִּפּוּרִים נָמֵי — הָא מְחוּסַּר כַּפָּרָה! שֶׁקִּינּוֹ בְּיָדוֹ. טְמֵא שֶׁרֶץ נָמֵי — הֲרֵי מִקְוֶה לְפָנָיו! דִּילְמָא פָּשַׁע. אִי הָכִי, מְחוּסַּר כִּפּוּרִים נָמֵי דִּילְמָא פָּשַׁע! כְּגוֹן דְּמַסְרִינְהוּ לְבֵית דִּין, וְכִדְרַב שְׁמַעְיָה, דְּאָמַר: חֲזָקָה אֵין בֵּית דִּין שֶׁל כֹּהֲנִים עוֹמְדִין מִשָּׁם עַד שֶׁיִּכְלוּ מָעוֹת שֶׁבַּשּׁוֹפָרוֹת. וּלְרַב, מִדְּאוֹרָיְיתָא מִיחְזֵא חֲזֵי וְרַבָּנַן הוּא דִּגְזַרוּ בֵּיהּ, אַלְּמָה אָמַר רַב מְטַמְּאִין אֶחָד מֵהֶן בְּשֶׁרֶץ. אֶלָּא, לְרַב מִדְּאוֹרָיְיתָא נָמֵי לָא חֲזֵי, דִּכְתִיב: ״אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ״. מִי לָא עָסְקִינַן שֶׁחָל שְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת בְּעֶרֶב הַפֶּסַח, דְּהַיְינוּ טוּמְאַת שֶׁרֶץ, וְאָמַר רַחֲמָנָא: נִידְּחֵי! וְכִי תֵּימָא מִמַּאי דְּהָכִי? סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יִצְחָק, דְּאָמַר: טְמֵאֵי מֵת מִצְוָה הָיוּ, שֶׁחָל שְׁבִיעִי שֶׁלָּהֶן לִהְיוֹת בְּעֶרֶב הַפֶּסַח, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא״, בְּיוֹם הַהוּא הוּא דְּאֵינָן יְכוֹלִין לַעֲשׂוֹת, אֲבָל לְמָחָר יְכוֹלִין לַעֲשׂוֹת, וְאָמַר רַחֲמָנָא: נִדְּחוֹ. תְּנַן: זָב שֶׁרָאָה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת — שׁוֹחֲטִין עָלָיו בַּשְּׁבִיעִי. מַאי לָאו — דְּלָא טָבֵיל, וּשְׁמַע מִינַּהּ: שׁוֹחֲטִין וְזוֹרְקִין עַל טְמֵא שֶׁרֶץ! לָא, דְּטָבֵיל. אִי טָבֵיל, מַאי קָא מַשְׁמַע לַן! הָא קָא מַשְׁמַע לַן, דְּאַף עַל גַּב דִּמְחוּסַּר הֶעֱרֵב הַשֶּׁמֶשׁ, קָא מַשְׁמַע לַן דְּשִׁמְשָׁא מִמֵּילָא עָרְבָא. הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: רָאָה שָׁלֹשׁ רְאִיּוֹת — שׁוֹחֲטִין עָלָיו בַּשְּׁמִינִי. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא זָב שֶׁרָאָה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת שׁוֹחֲטִין עָלָיו בַּשְּׁבִיעִי, דְּטָבֵיל — אִיצְטְרִיךְ. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, רָאָה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת בִּשְׁבִיעִי הוּא דְּלָא מְחוּסַּר מַעֲשֶׂה, אֲבָל רָאָה שָׁלֹשׁ בַּשְּׁמִינִי, דִּמְחוּסַּר מַעֲשֶׂה — מְחוּסַּר כַּפָּרָה, לָא. קָא מַשְׁמַע לַן דְּאַף עַל גַּב דִּמְחוּסַּר כַּפָּרָה, שׁוֹחֲטִין וְזוֹרְקִין עִילָּוֵיהּ. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ רָאָה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת בִּשְׁבִיעִי, דְּלָא טָבֵיל — רָאָה שָׁלֹשׁ בַּשְּׁמִינִי לְמָה לִי? הַשְׁתָּא יֵשׁ לוֹמַר רָאָה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת בַּשְּׁבִיעִי, דְּלָא טָבֵיל, דְּטָמֵא מְעַלְּיָא הוּא — שָׁחֲטִינַן וְזָרְקִינַן עִילָּוֵיהּ. רָאָה שָׁלֹשׁ בַּשְּׁמִינִי, דְּטָבֵיל לֵיהּ בַּשְּׁבִיעִי, דִּקְלִישָׁא טוּמְאָה — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן דְּשָׁחֲטִינַן וְזָרְקִינַן עִילָּוֵיהּ! אֶלָּא לָאו, שְׁמַע מִינַּהּ: רָאָה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת בַּשְּׁבִיעִי דְּשָׁחֲטִינַן עִילָּוֵיהּ, דְּטָבֵיל. לָא, לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ דְּלָא טָבֵיל, וְאִיצְטְרִיךְ. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא בַּשְּׁבִיעִי הוּא דִּבְיָדוֹ לְתַקֵּן, אֲבָל בַּשְּׁמִינִי דְּאֵין בְּיָדוֹ לְהַקְרִיב קׇרְבָּן, אֵימָא פָּשְׁעִי בֵּיהּ כֹּהֲנִים, קָא מַשְׁמַע לַן כִּדְרַב שְׁמַעְיָה. וְהַזָּבָה שׁוֹחֲטִין וְכוּ׳. תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: ״וְהַזָּבָה שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ בַּשְּׁבִיעִי שֶׁלָּהּ״. אֲמַר לֵיהּ: זָבָה בַּשְּׁבִיעִי שֶׁלָּהּ מִי חַזְיָא? אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר שׁוֹחֲטִין וְזוֹרְקִין עַל טְמֵא שֶׁרֶץ, הָנֵי מִילֵּי טְמֵא שֶׁרֶץ — דַּחֲזֵי לְאוּרְתָּא, הָא — עַד לִמְחַר דְּמַתְיָא כַּפָּרָה לָא חַזְיָא! אֵימָא: ״בַּשְּׁמִינִי״. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא כֵּיוָן דִּמְחַסְּרָא כַּפָּרָה — לָא, קָא מַשְׁמַע לַן כִּדְרַב שְׁמַעְיָה. רָבִינָא אָמַר — ״נִדָּה״ תְּנָא קַמֵּיהּ: ״וְהַנִּדָּה שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ בַּשְּׁבִיעִי״. אֲמַר לֵיהּ: נִדָּה בַּשְּׁבִיעִי מִי חַזְיָא? אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר שׁוֹחֲטִין וְזוֹרְקִין עַל טְמֵא שֶׁרֶץ, דַּחֲזֵי לְאוּרְתָּא, נִדָּה לְאוּרְתָּא דִשְׁבִיעִי הוּא דְּטָבְלָה, עַד שְׁמִינִי דְּעָבְדָה הֶעֱרֵב שֶׁמֶשׁ לָא חַזְיָא! אֶלָּא אֵימָא: ״בַּשְּׁמִינִי״. פְּשִׁיטָא! הַשְׁתָּא וּמָה זָבָה דִּמְיחַסְּרָא כַּפָּרָה — שׁוֹחֲטִין וְזוֹרְקִין עָלֶיהָ בַּשְּׁמִינִי, נִדָּה דְּלָא מְיחַסְּרָא כַּפָּרָה — צְרִיכָה לְמֵימַר דְּשָׁחֲטִינַן וְזָרְקִינַן עֲלַהּ?! נִדָּה אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, הָא קָא מַשְׁמַע לַן: בַּשְּׁמִינִי אִין, בַּשְּׁבִיעִי לָא, כִּדְתַנְיָא: כׇּל חַיָּיבֵי טְבִילוֹת טְבִילָתָן בַּיּוֹם, נִדָּה וְיוֹלֶדֶת טְבִילָתָן בַּלַּיְלָה. דְּתַנְיָא: יָכוֹל תְּהֵא טוֹבֶלֶת מִבְּעוֹד יוֹם? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְּנִדָּתָהּ״ — תְּהֵא בְּנִדָּתָהּ כׇּל שִׁבְעָה. וְיוֹלֶדֶת אִיתַּקַּשׁ לְנִדָּה. מַתְנִי׳ הָאוֹנֵן,

ואין שוחטין וזורקין על טמא שרץ - ואע"פ שבידו לטבול היום וטעמא מפרש לקמיה: מחוסרי כפרה - זב וזבה ומצורעת ויולדת: פשע - ולא טביל: משם - מן העזרה: שבשופרות - שופר היה שם שכתוב עליו קינין ואשה שיש עליה לידה וכן כל מחוסרי כפרה מביאין מעות ונותנין לתוכו ודמי הקינין קצובין היו ואוכלים בקדש לערב וסומכין על חזקת בית דין של כהנים שאין עומדין משם עד שיכלו כל מעות אותו שופר כדי שלא יאכלו מחוסרי כפרה בקדשים: ופרכינן ורב דאמר - שמא פשע אלמא מדאורייתא מיחזא חזי טמא שרץ לשחוט עליו ומשום דילמא פשע גזרו ביה רבנן: והאמר רב - בכיצד צולין היו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין מטמאים אחד מהן בשרץ להכריע רוב ציבור לטומאה ואי מדאורייתא חזי היאך הוא מכריעם לטומאה דהיינו טמא שרץ דחזי למטבל: וממאי דהכי - דילמא מדכתיב טמא לנפש ולא כתיב טמא שרץ שמע מינה טמא מת שאינו ראוי לערב קאמר: סבר לה כרבי יצחק דאמר - בספרי אותן אנשים שבפסח מדבר שהיו טמאין לנפש אדם טמאי מת מצוה היו שחל שביעי כו': מאי לאו דלא טביל - וקשיא לרב: הא קא משמע לן דאף על גב דמחוסר הערב שמש דשימשא ממילא ערבא - ולא הוי כמחוסר מעשה: הכי נמי מסתברא - דאטבול קאי מדאצטריך למיתנא סיפא דשוחטין על מחוסר כפורים אי אמרת בשלמא רישא לא אשמעי' [אלא] טבול יום איצטריך למיתנא סיפא לאשמעי' דשוחטין על מחוסר כפורים ס"ד אמינא האי מחוסר מעשה חשיב ליה קא משמע לן דשרי ובמסרו לב"ד של כהנים כדאמרן: אלא אי אמרת כו' יש בידו לתקן - לטבול אבל מחוסר כפרה אין בידו לתקן אלא ביד כהן: זבה טבילתה ביום שביעי - דכתיב (ויקרא ט״ו:כ״ח) וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר אחר מעשה תטהר כיון דסיימה לה ספירה תטהר ובתחלת היום עבדה לה ספירה אבל נדה דאורייתא שאינה סופרת נקיים אלא שבעה עם ימי ראייתה אינה טובלת עד לאחר שקיעת החמה של שביעי והערב שמש בדידה לא הוי עד למחר: בשביעי לא - משום דלא חזיא לאורתא משום הערב שמש: תהיה - יתירה דריש: ויולדת איתקש לנדה - דכתיב (שם יב) כימי נדת דותה תטמא: מתני' האונן - שמתו מוטל לפניו כדאמרי' בשחיטת קדשים בפרק טבול יום (זבחים דף ק:) איזהו אונן כל זמן שלא נקבר:

מחוסר טבילה - ואף על גב דמחוסר כפרה נמי צריך טבילה כדתנן בפ' חומר בקודש (חגיגה דף כא.) האונן ומחוסר כפורים צריכין טבילה לקודש אינו אלא מדרבנן כדמוכח התם ועוד דבההיא טבילה לא בעי הערב שמש ולא שייך התם דילמא פשע: עד שיכלו כל המעות שבשופר - הקשה ריב"א הא אי אפשר שלא יהא מעורב בכל קן וקן ממעות שתי נשים ואפי' למאן דאמר יש ברירה כי האי גוונא לא שייך למימר דאנן סהדי שנתערבו ואי הוה אמרינן שמכל מעות שבשופר קונה קינין יחד מאדם א' הוה אתי שפיר אבל לישנא דעד שיכלו לא משמע הכי ונראה לר"י דכל אחת היתה צוררת מעותיה ונותנת בשופר: מי לא עסקינן שחל שביעי שלו להיות בערב הפסח - ואם תאמר ואפילו טבל נמי לא ישחטו עליו מהאי טעמא וי"ל כי יהיה טמא כתיב והאי קלישא טומאתיה: שחל שביעי שלו - אבל ששי שלו ליכא למימר מדכתיב ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא הא למחר היו יכולים לעשות ולשחוט הן עצמן בלא שליחות מדלא כתיב ולא יכלו לאכול אי נמי דייק מביום ההוא דמיותר ואי ששי הוא לישתוק מיניה ואם תאמר למה אמר להם לדחות לפסח שני יטבלו בו ביום וישחטו עליהם ויש לומר דשמא כן עשו ובשעה ששאלו לא טבלו עדיין ואמר להו משה אם לא תטבלו היום תדחו לפסח שני: בשמיני פשיטא - אמתניתין דקתני זב שוחטים עליו בשמיני ליכא למיפרך פשיטא דמצי למימר דקתני לה אגב רישא דזב שראה שתי ראיות ושומרת יום כנגד יום שוחטין עליה ולא חיישינן שמא תראה ותסתור: האונן - כגון שמת לו מת אחר חצות שכבר חל עליו חיוב פסח אבל קודם חצות חל עליו אנינות כדאמר במי שהיה טמא (לקמן פסחים דף צח.):