פסחיםסא:
טוען את הדף…
שְׁחָטוֹ לְמוּלִין, עַל מְנָת שֶׁיִּתְכַּפְּרוּ בּוֹ עֲרֵלִים בִּזְרִיקָה. רַב חִסְדָּא אָמַר: פָּסוּל. רַבָּה אָמַר: כָּשֵׁר. רַב חִסְדָּא אָמַר פָּסוּל — יֵשׁ מַחְשֶׁבֶת עֲרֵלִים בִּזְרִיקָה. רַבָּה אָמַר כָּשֵׁר — אֵין מַחְשֶׁבֶת עֲרֵלִים בִּזְרִיקָה. אָמַר רַבָּה: מְנָא אָמֵינָא לַהּ? דְּתַנְיָא: יָכוֹל יִפְסוֹל בְּנֵי חֲבוּרָה הַבָּאִין עִמּוֹ? וְדִין הוּא: הוֹאִיל וְעׇרְלָה פּוֹסֶלֶת וְטוּמְאָה פּוֹסֶלֶת, מָה טוּמְאָה לֹא עָשָׂה בָּהּ מִקְצָת טוּמְאָה כְּכׇל טוּמְאָה — אַף עׇרְלָה לֹא עָשָׂה בָּהּ מִקְצָת עׇרְלָה כְּכׇל עׇרְלָה. אוֹ כַּלֵּךְ לְדֶרֶךְ זוֹ: הוֹאִיל וְעׇרְלָה פּוֹסֶלֶת וּזְמַן פּוֹסֵל, מָה זְמַן — עָשָׂה בָּהּ מִקְצָת זְמַן כְּכׇל זְמַן, אַף עׇרְלָה — עָשָׂה בָּהּ מִקְצָת עׇרְלָה כְּכׇל עׇרְלָה. נִרְאֶה לְמִי דּוֹמֶה: דָּנִין דָּבָר שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג בְּכׇל הַזְּבָחִים מִדָּבָר שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג בְּכׇל הַזְּבָחִים, וְאַל יוֹכִיחַ זְמַן שֶׁנּוֹהֵג בְּכׇל הַזְּבָחִים. אוֹ כַּלֵּךְ לְדֶרֶךְ זוֹ: דָּנִין דָּבָר שֶׁלֹּא הוּתַּר מִכְּלָלוֹ מִדָּבָר שֶׁלֹּא הוּתַּר מִכְּלָלוֹ, וְאַל תּוֹכִיחַ טוּמְאָה — שֶׁהוּתְּרָה מִכְּלָלָהּ. תַּלְמוּד לוֹמַר ״זֹאת״. מַאי ״זֹאת״? אִילֵּימָא דְּכוּלַּהּ עׇרְלָה — פָּסְלָה, מִקְצָתַהּ — לָא פָּסְלָה, הַאי מִ״וְּכׇל עָרֵל״ נָפְקָא! אֶלָּא לָאו הָכִי קָתָנֵי: תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְכׇל עָרֵל״ — כּוּלַּהּ עׇרְלָה פָּסְלָה, מִקְצָתַהּ — לָא פָּסְלָה. וְכִי תֵּימָא הוּא הַדִּין לִזְרִיקָה, דְּכוּלַּהּ עׇרְלָה מִיהָא פָּסְלָה — תַּלְמוּד לוֹמַר ״זֹאת״: בִּשְׁחִיטָה הוּא דְּכוּלַּהּ עׇרְלָה מִיהָא פָּסְלָה, אֲבָל זְרִיקָה — אֲפִילּוּ כּוּלַּהּ עׇרְלָה נָמֵי לָא פָּסְלָה. וְכִי תֵּימָא מַאי קוּלָּא דִזְרִיקָה? דְּאֵין מַחְשְׁבֶת אוֹכְלִין בִּזְרִיקָה. וְרַב חִסְדָּא, אַדְּרַבָּה לְאִידַּךְ גִּיסָא: תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְכׇל עָרֵל״ — כּוּלַּהּ עׇרְלָה פָּסְלָה, מִקְצָתָהּ — לָא פָּסְלָה. אֲבָל זְרִיקָה — אֲפִילּוּ מִקְצָתָהּ נָמֵי פָּסְלָה. וְכִי תֵּימָא הוּא הַדִּין לִזְרִיקָה, דְּעַד דְּאִיכָּא כּוּלַּהּ עׇרְלָה לָא פָּסְלָה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״זֹאת״: שְׁחִיטָה הוּא דְּמִקְצָתַהּ לָא פָּסְלָה, אֲבָל זְרִיקָה — אֲפִילּוּ מִקְצָתַהּ פָּסְלָה. וְכִי תֵּימָא וּמַאי חוּמְרֵיהּ דִּזְרִיקָה? דְּלָא מִקְּבַע פִּיגּוּל אֶלָּא בִּזְרִיקָה. מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי: מִמַּאי דְּהַאי ״וְכׇל עָרֵל״ כּוּלַּהּ מַשְׁמַע? דִּילְמָא הַאי ״וְכׇל עָרֵל״ מַשְׁמַע כׇּל דְּהוּ עׇרְלָה, כְּתַב רַחֲמָנָא ״זֹאת״, דְּעַד דְּאִיכָּא כּוּלַּהּ עׇרְלָה — לָא פָּסְלָה, לָא שְׁנָא בִּשְׁחִיטָה וְלָא שְׁנָא בִּזְרִיקָה. אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: רַב חִסְדָּא וְרַבָּהשחטו - להאכילו למולין מנויין אבל יתכפרו בו בזריקתו ערלים או מנויין או שאינן מנויין: אין מחשבת ערלים בזריקה - לא מהני לפסול וטעמא מפרש לקמיה: מנא אמינא לה כו' - רישא דברייתא וכל ערל לא יאכל בו: יכול יפסול - ערל: בני חבורה הבאין עמו - שאם נמנו עליו מולין וערל שמתו אחיו מחמת מילה ושחט לשם כולם יכול יפסל: הואיל וטומאה פוסלת - אם שחטו לטמאין דבעינן הראוי לאוכלו כדכתיב איש לפי אכלו תכוסו תשחטו ולתנא קמא דלית ליה לשון סורסי בתריה כתיב ושחטו אותו: וערלה פוסלת - מהאי טעמא נמי דראוי לאכילה בעינן: מה טומאה לא עשה בה מקצת טומאה - כגון לטמאים ולטהורים: ככל טומאה - כאילו נשחט כולו לטמאים ולקמן פריך מאי שנא טומאה דפשיטא ליה ומאי שנה ערלה דמספקא ליה: וזמן פוסל - שחטו על מנת לאכול הימנו כזית חוץ לזמנו נעשה כולו פיגול והיינו מקצת זמן שלא חישב אלא על כזית הימנו כדכתיב אם האכל יאכל וגו' ותניא בתורת כהנים ובזבחים (דף כט.) כוף אזנך לשמוע במחשב לאכול מזבחו ביום השלישי הכתוב מדבר וכתיב האכל יאכל אכילה בכזית: ערלה וטומאה אינה נוהגת בשאר זבחים כפסח שכן ערל וטמא משלחין קרבנותיהן דלא מעכבא בהו אכילת בעלים: ערלה לא הותרה מכללה - שאין שום קרבן נאכל לערלים דילפינן ביבמות (דף עג.) דערל אסור בקדשים דאתי בקל וחומר מפסח הקל וזמן נמי לא הותר לשום קרבן לאוכלו חוץ לזמנו וטומאה הותרה מכללה כדמפרש לקמן הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה: ת"ל זאת - חקת הפסח וכתיב בההיא פרשתא כל ערל לא יאכל בו: מאי זאת - היכי משמע מזאת דאינו פוסל בני חבורה הבאין עמו על כרחיך מילתא אחריתי קאמר והכי קאמר ת"ל וכל ערל עד דאיכא כולה ערלות וזאת אתא דלא תימא הוא הדין לזריקה דכולה ערלות מיהא פסלה ביה אם שחטו למולין על מנת לזרוק דמה לערלים לבדם: תלמוד לומר זאת - דמשמע בעבודה א' הוא דפסלה ערלות והיינו שחיטה דהיא תחלה לעבודות והיא הוזכרה אצל מנויין ואוכלין כדמפרש: וכ"ת מאי קולא דזריקה - דתימא האי זאת אשחיטה קאי ולמעוטי זריקה היינו קולא דהא לא אתרבי מחשבת אוכלין אצל זריקה דשחיטה גלי בה רחמנא הלכך מסתברא דזאת דפסול כולה ערלות אשחיטה קאי ולאו אזריקה וזאת משמע מיעוטא: ורב חסדא - דאמר לעיל יש מחשבת (אוכלין) [ערלים] בזריקה אמר לך האי זאת לאו לקולא גבי זריקה הוא אלא לאחמורי עליה אתא והכא קאמר זאת היא דמקצת ערלה לא פסלה בה אבל זריקה אפילו מקצתה פסלה: וכי תימא מאי חומרא דזריקה - משחיטה דמוקמית קולא דמקצת ערלה לא פסלה אשחיטה אבל זריקה אפי' מקצתה פסלה היינו חומרא דילה דלא מקיים פיגול אלא בזריקה אם חישב באחת מארבע עבודות על מנת לאכול הימנו כזית חוץ לזמנו פיגול הוא וחייבין עליו כרת אפילו אכל ממנו תוך זמנו כדכתיב (ויקרא ו) והנפש האוכלת ממנו עונה תשא ובלבד שיעשו כל עבודות שלאחריה שלא בפסול אחר אלא או בשתיקה או בכשרות על מנת תוך זמנו או על מנת פיגול כמותה אבל חישב באחת מעבודות שלאחריה פסול אחר כגון חוץ למקומו שוב אין בו כרת כדאמרי' בזבחים (דף כח:) ובמנחות בפרק שני (דף טז.) הרצאה כתיבה בפיגול נאמר לא ירצה בפיגול ונאמר בכשר מיום השמיני והלאה ירצה כהרצאת כשר כך הרצאת פיגול מה הרצאת כשר עד שיקרבו כל מתיריו בכשרות אף הרצאת פיגול עד שיקרבו כל מתיריו או בפיגול או בכשרות אלמא לא מיקבע וודאי של פיגול אלא בזריקה שהיא סוף העבודה דכל שעתא קאי בספק שמא יחשב פסול אחר בעבודה הבאה ויפקיע שם פיגול ממנו: מתקיף לה רב אשי - בין לרבה בין לרב חסדא ממאי דהאי וכל ערל עד דאיכא כולה ערלה משמע דנייתי זאת למעוטי זריקה למר לחומרא ולמר לקולא ות"ל זאת דקתני תנא מילתא אחריתי קאמר דילמא זאת דקתני תנא. אמילתיה קאי ומינה יליף דאינו פוסל בני חבורה הבאין עמו ומשום דכל ערל כל דהו משמע והכי קאמר יכול יפסול בני חבורה דכל ערל כל דהו משמע ושוב לא יאכל בו שום אדם: ת"ל זאת - עבודה שלימה בעינן בערלות ולעולם לא שנא שחיטה ולא שנא זריקה שוין:שחטו למולין על מנת שיתכפרו בו ערלים - אם שחטו למנויו על מנת שיתכפרו בו שאינם מנויו הא פשיטא דפסול לכ"ע דהיינו שינוי בעלים דפסול בפסח ובחטאת ומיהו נראה לר"י דה"נ פליגי בשחט לאוכליו על מנת שיתכפרו שאינם אוכלין כגון חולה וזקן דפסל ביה רב חסדא כמו בערלים אע"ג דקראי דמייתי בערל כתיבי דמחד קרא דלפי אכלו נפקי וילפי מהדדי לכל מילי דהא לאוכליו ושלא לאוכליו דכשר היינו משום דילפי' מלמולים ולערלים ודווקא בשחט למולים ע"מ שיתכפרו ערלים פסל רב חסדא אבל נזרק לשם ערלים אפי' רב חסדא מודה דכשר דאין מחשבת אוכלין בזריקה דהא בכ"מ פשוט זה למסדר הש"ס בכולה שמעתי' ובריש זבחים (ד' ד.) דקאמר אשכחן זביחה שאר עבודות מנלן וכי תימא נילף מזביחה מה לזביחה שכן פסולה שלא לשם אוכלין בפסח משמע דליכא מאן דפליג דאין מחשבת אוכלין בזריקה ועוד דרב אשי מסיק דרבה לא פליג בהא אדרב חסדא ובפ' כיצד צולין (פסחים ד' עח.) דתניא שחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו פסח עצמו כשר ואדם יוצא בו ידי חובתו לא גרסינן לזרוק דמו אלא ונזרק דמו דלא תיקשי לרב חסדא וכן יש במקצת ספרים וריב"א פי' דדוקא נקט על מנת שיתכפרו שחישב להתכפר בו ערלים אבל אם לא חישב להתכפר אלא חישב לזרוק להאכיל הבשר לערלים אפי' רב חסדא מודה דכשר דלא שייך בזריקה מחשבת פסול דאכילה אלא פסול דכפרה ובשחיטה דווקא אם חישב להאכיל שלא לאוכליו ולערלים פסול דשחיטה ודאי בעינן לשם בעלים הראויים לאוכלו כדכתיב איש לפי אכלו תכוסו והיינו דאין מחשבת אוכלין בזריקה: רבה אמר כשר - תימה לר"י נילף מק"ו דפסול משינוי בעלים דמה הריני שוחט לשם פלוני דכשר לזרוק דמו לשם פלוני פסול שוחט לשם ערלים דפסול אינו דין דלזרוק לערלים נמי פסול וכי האי גוונא עביד בזבחים (ד' י.) קל וחומר אשלא לשמו ותירץ ר"י דשאני הכא דרבה יליף מקרא לקמן ועוד אומר ר"י דאיכא למיפרך מה לשינוי בעלים שכן אם זרק לשם פלוני דפסול תאמר בשוחט לזרוק לערלים שכן זורק לשם ערלים כשר דאין מחשבת אוכלין בזריקה לכ"ע כדפרישית ואם תאמר היא גופה נילף משינוי בעלים שיהא זורק לשם ערלים פסול ושמא יש מיעוט למעט אוכלים מזריקה ומיהו מתכוסו לא משמע שום מיעוט אלא מיעוט אחרינא איכא ועוד איכא למיפרך מה לשינוי בעלים שכן פסול בכל הזבחים: וכי תימא ה"ה לזריקה - וכן רב אשי קאמר בסמוך לא שנא שחיטה ולא שנא זריקה תימה לריב"א כיון דזריקה קילא דאין בה מחשבת אוכלין היכי נילף משחיטה ואמאי איצטריך השתא זאת: דילמא האי כל ערל אפילו כל דהו - אע"ג דפלוגתא דתנאי הוא בסנהדרין (ד' עח.) גבי הכוהו עשרה בני אדם בי' מקלות בכל נפש אי כולה נפש משמע או כל דהו וכן בבכורות (ד' ג.) גבי כל בכור רב אשי בא לסתור ראייתו של רבה ולהעמיד הברייתא כמאן דאמר כל דהו משמע ועוד כדפי' בקונטרס דברייתא גופה מוכחא דזאת בא להתיר מקצת ערלות ולהכי פריך: כתב רחמנא זאת עד דאיכא כולה ערלה - תימה לשתוק מכל ועוד דנימא איפכא דזאת ודאי כולה ערלה משמע כתב רחמנא כל אפילו כל דהו וי"ל דידע בעל הש"ס דאיצטריך כל לשום דרשה אחריתי ואיצטריך זאת לגלויי דלא נדרוש מכל כל דהו אבל אי הוה דרשי' איפכא לא הוה ידעינן כלל זאת למאי אתא: