פסחיםסד:
טוען את הדף…
שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, מַנִּיחַ יָדוֹ עַל כֶּתֶף חֲבֵירוֹ, וְיַד חֲבֵירוֹ עַל כְּתֵיפוֹ, וְתוֹלֶה וּמַפְשִׁיט. קְרָעוֹ, וְהוֹצִיא אֶת אֵימוּרָיו. נְתָנוֹ בְּמָגֵיס, וְהִקְטִירָן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. יָצְתָה כַּת הָרִאשׁוֹנָה וְיָשְׁבָה לָהּ בְּהַר הַבַּיִת. שְׁנִיָּה בַּחֵיל, וְהַשְּׁלִישִׁית בִּמְקוֹמָהּ עוֹמֶדֶת. חָשֵׁיכָה — יָצְאוּ וְצָלוּ אֶת פִּסְחֵיהֶן. גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֵין הַפֶּסַח נִשְׁחָט אֶלָּא בְּשָׁלֹשׁ כִּתּוֹת שֶׁל שְׁלֹשִׁים שְׁלֹשִׁים בְּנֵי אָדָם. מַאי טַעְמָא? ״קָהָל״ וְ״עֵדָה״ וְ״יִשְׂרָאֵל״. מְסַפְּקָא לַן אִי בְּבַת אַחַת אִי בְּזֶה אַחַר זֶה, הִלְכָּךְ בָּעֵינַן שָׁלֹשׁ כִּתּוֹת שֶׁל שְׁלֹשִׁים שְׁלֹשִׁים בְּנֵי אָדָם. דְּאִי בְּבַת אַחַת — הָא אִיכָּא, וְאִי בָּזֶה אַחַר זֶה — הָא אִיכָּא, הִלְכָּךְ בְּחַמְשִׁין נָמֵי סַגִּיא, דְּעָיְילִי תְּלָתִין וְעָבְדִי, עָיְילִי עַשְׂרָה וְנָפְקִי עַשְׂרָה, עָיְילִי עַשְׂרָה וְנָפְקִי עַשְׂרָה. נִכְנְסָה כַּת רִאשׁוֹנָה וְכוּ׳. אִיתְּמַר, אַבָּיֵי אָמַר: נִנְעֲלוּ תְּנַן. רָבָא אָמַר: נוֹעֲלִין תְּנַן. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ לְמִסְמַךְ אַנִּיסָּא. אַבָּיֵי אָמַר: נִנְעֲלוּ תְּנַן, כַּמָּה דַּעֲיַילוּ מְעַלּוּ, וְסָמְכִינַן אַנִּיסָּא. רָבָא אָמַר: נוֹעֲלִין תְּנַן, וְלָא סָמְכִינַן אַנִּיסָּא. וְהָא דִּתְנַן, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: חַס וְשָׁלוֹם שֶׁעֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל נִתְנַדָּה, שֶׁאֵין עֲזָרָה נִנְעֶלֶת עַל כׇּל אָדָם בְּיִשְׂרָאֵל בְּחׇכְמָה וּבְיִרְאַת חֵטְא כַּעֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל. אַבָּיֵי מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ, וְרָבָא מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ. אַבָּיֵי מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ: אֵין בָּעֲזָרָה בְּשָׁעָה שֶׁנִּנְעֲלָה עַל כׇּל אָדָם בְּיִשְׂרָאֵל בְּחׇכְמָה וּבְיִרְאַת חֵטְא כַּעֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל: רָבָא מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ: אֵין בָּעֲזָרָה בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹעֲלִין אוֹתָהּ עַל כׇּל יִשְׂרָאֵל בְּחׇכְמָה וּבְיִרְאַת חֵטְא כַּעֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל. תָּנוּ רַבָּנַן: מֵעוֹלָם לָא נִתְמַעֵךְ אָדָם בָּעֲזָרָה, חוּץ מִפֶּסַח אֶחָד שֶׁהָיָה בִּימֵי הִלֵּל, שֶׁנִּתְמַעֵךְ בּוֹ זָקֵן אֶחָד, וְהָיוּ קוֹרְאִין אוֹתוֹ ״פֶּסַח מְעוּכִין״. תָּנוּ רַבָּנַן: פַּעַם אַחַת בִּיקֵּשׁ אַגְרִיפַּס הַמֶּלֶךְ לִיתֵּן עֵינָיו בְּאוּכְלוּסֵי יִשְׂרָאֵל. אֲמַר לֵיהּ לְכֹהֵן גָּדוֹל: תֵּן עֵינֶיךָ בַּפְּסָחִים. נָטַל כּוּלְיָא מִכׇּל אֶחָד, וְנִמְצְאוּ שָׁם שִׁשִּׁים רִיבּוֹא זוּגֵי כְלָיוֹת כִּפְלַיִם כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם. חוּץ מִטָּמֵא וְשֶׁהָיָה בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה. וְאֵין לָךְ כׇּל פֶּסַח וּפֶסַח שֶׁלֹּא נִמְנוּ עָלָיו יוֹתֵר מֵעֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם. וְהָיוּ קוֹרְאִין אוֹתוֹ ״פֶּסַח מְעוּבִּין״. נָטַל כּוּלְיָא? הָא בָּעֵי אַקְטוּרַהּ! דַּהֲדַר מַקְטֵיר לְהוּ. וְהָכְתִיב: ״וְהִקְטִירוֹ״, שֶׁלֹּא יְעָרֵב חֲלָבָיו שֶׁל זֶה בָּזֶה! דַּהֲדַר מַקְטֵיר לְהוּ חֲדָא חֲדָא. וְהָתַנְיָא ״וְהִקְטִירָם״, שֶׁיְּהֵא כּוּלּוֹ כְּאֶחָד! אֶלָּא: תְּפִיסָה בְּעָלְמָא, דְּשָׁקֵיל מִינַּיְיהוּ עַד דְּיָהֲבִין לֵיהּ מִידֵּי אַחֲרִינָא. כֹּהֲנִים עוֹמְדִין שׁוּרוֹת וְכוּ׳. מַאי טַעְמָא? אִילֵּימָא דִּילְמָא שָׁקְלִי דְּדַהֲבָא וּמְעַיְּילִי דְּכַסְפָּא — הָכִי נָמֵי, דִּילְמָא שָׁקְלִי בַּר מָאתַן וּמְעַיְּילִי בַּר מְאָה! אֶלָּא, דְּהָכִי שַׁפִּיר טְפֵי. וְלֹא הָיוּ לַבָּזִיכִין שׁוּלַיִים וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: כׇּל הַבָּזִיכִין שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ לֹא הָיוּ לָהֶן שׁוּלַיִים, חוּץ מִבְּזִיכֵי לְבוֹנָה שֶׁל לֶחֶם הַפָּנִים — שֶׁמָּא יַנִּיחוּם וְיִפְרוֹס הַלֶּחֶם. שָׁחַט יִשְׂרָאֵל וְקִבֵּל הַכֹּהֵן וְכוּ׳. לָא סַגִּיא דְּלָאו יִשְׂרָאֵל?! הִיא גּוּפָא קָא מַשְׁמַע לַן, דִּשְׁחִיטָה בְּזָר כְּשֵׁירָה. וְקִבֵּל הַכֹּהֵן. הָא קָמַשְׁמַע לַן, מִקַּבָּלָה וְאֵילָךְ מִצְוַת כְּהוּנָּה. נוֹתְנוֹ לַחֲבֵירוֹ. שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ הוֹלָכָה שֶׁלֹּא בָּרֶגֶל — הָוְיָא הוֹלָכָה! דִּילְמָא הוּא נָיֵיד פּוּרְתָּא. וְאֶלָּא מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? הָא קָמַשְׁמַע לַן: ״בְּרׇב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ״. קִבֵּל אֶת הַמָּלֵא וּמַחְזִיר אֶת הָרֵיקָן וְכוּ׳. אֲבָל אִיפְּכָא לָא — מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: אֵין מַעֲבִירִין עַל הַמִּצְוֹת. כֹּהֵן הַקָּרוֹב אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ וְכוּ׳. מַאן תָּנָא פֶּסַח בִּזְרִיקָה? אָמַר רַב חִסְדָּא: רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הִיא. דְּתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: ״אֶת דָּמָם תִּזְרוֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת חֶלְבָּם תַּקְטִיר״ — ״דָּמוֹ״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״דָּמָם״. ״חֶלְבּוֹ״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״חֶלְבָּם״. לִמֵּד עַל בְּכוֹר וּמַעֲשֵׂר וּפֶסַח, שֶׁהֵן טְעוּנִין מַתַּן דָּמִים וְאֵימוּרִין לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ. מְנָלַן דִּטְעוּנִין יְסוֹד? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אָתְיָא ״זְרִיקָה״ ״זְרִיקָה״ מֵעוֹלָה. כְּתִיב הָכָא: ״אֶת דָּמָם תִּזְרוֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ״, וּכְתִיב הָתָם: ״וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב״, מָה עוֹלָה טְעוּנָה יְסוֹד — אַף פֶּסַח נָמֵי טָעוּן יְסוֹד.שחל להיות בשבת - ואינו יכול לתקן המקלות: ידו על כתף חבירו - ותולה אותו בגידי ארכובותיו בזרועו: במגיס - קערה: וישבה לה בהר הבית - בשבת קאמר שלא היו יכולין להוליך פסחיהן לבתיהן: בחיל - לפני הסורג הוא בין הסורג לחומת עזרת נשים בתחלת עליית ההר: גמ' שלשים בכל כת וכת - קהל עשרה ועדה עשרה וישראל עשרה: מספקא ליה - דילמא בבת אחת צוה לשוחטו ויהיו בה שלשים: או בזה אחר זה - שלש כתות של עשרה עשרה הלכך שלש כתות בעינן דילמא בזה אחר זה קאמר ושל שלשים בעינן דילמא בבת אחת קאמר ואינו יכול לשוחטו בפחות משלשים: בנ' סגי עיילי שלשים - ברישא ושוחטים פסחיהן ונפקי עשרה מינייהו ועיילי י' חדשים דאי בהדדי קאמר הא איכא ואי שלש כתות קאמר הא איכא: ננעלין תנן - מאליהן ומעשה נסים: סמכינן אניסא - וכל זמן שאין ננעלין מאליהן מניחין אותם ליכנס ולא חיישינן דלמא עיילי כולהו ואין כאן שלש כיתות: חס ושלום כו' - במסכת עדיות תנן ארבעה דברים העיד עקביא בן מהללאל כו' וקתני התם הוא היה אומר אין משקין לא את הגיורת ולא את המשוחררת אמרו לו מעשה בכרכמית שפחה שהיתה בירושלים והשקוה שמעיה ואבטליון אמר להם דוגמא השקוה דומין לה היו אותן שהשקוה ונידוהו אמר רבי יהודה חס ושלום שעקביא נתנדה שאין עזרה ננעלת כו' כשהיתה ננעלת על כל אדם בערבי פסחים שהקהל גדול ורב אין בהם אחד בחכמה וביראת חטא כעקביא: פסח מעוכין - על שם שנתמעך: פסח מעובין - עב על שם שהעם רב: והקטירו - משמע לבדן שלא יערב חלבים של קרבן זה בחלבים של קרבן אחר: שיהא כולו כאחד - כל האימורין של קרבן: תפיסה בעלמא - תופס כוליא ומראה לשליח והוא נותן פול או אבן כנגדה: מאי טעמא - שורה שכולה כסף כסף: אי נימא דילמא - כשהוא מחזיר הריקן ומקבל המלא זימנין דמחזיר ריקן של זהב ומקבל מלא של כסף והוה ליה מורידין בקודש: חוץ מבזיכי לבונה של לחם הפנים - שהיו מניחין אותן אצל הלחם על השולחן והתקינו להם מושב שוליים רחב כדי שלא יסמכו על הלחם שאצלם ויפרסו דופנותיו שהיה עשוי דפנות כמין תיבה פרוצה שני רוחותיה: מקבלה ואילך כו' - דכתיב ושחט את בן הבקר והקריבו בני אהרן וגו' ואמר מר במסכת חגיגה (דף יא.) והקריבו זו קבלת הדם לימד על הקבלה שטעונה כהונה: שמעת מינה הולכה שלא ברגל - כי הא הויא הולכה ופלוגתא היא בשילהי פרק קמא דזבחים (דף יד:) ארבע עבודות נאמרו בדם שחיטה וקבלה והולכה וזריקה קבלה והולכה מוהקריבו נפקי בשילהי פרק קמא דחגיגה ומאי אשמעינן מתניתין דאיכפל למיתני סדר הולכתן היאך אי לאו הא אתא לאשמעינן: ברב עם הדרת מלך - שהיו כולן עסוקין בעבודה: אבל איפכא - מחזיר את הריקן ברישא לא דמכי מושיט ליה האי מיד בעי לקבולי דאין מעבירין על המצוה מאחר שבאת לידו: מאן תנא פסח בזריקה - למרחוק ולא בשפיכה בנחת מקריב הכלי לכותל המזבח דאיכא למאן דאמר בפרק בתרא (דף קכא.) פסח בשפיכה ורבי ישמעאל היא דמפיק ליה מודם זבחיך ישפך במסכת זבחים בפרק בית שמאי אין לך קרבן שצריך מתנה באצבע אלא חטאת בלבד אבל כל שאר קרבנות מתן דם על ידי זריקת כל הכלי: דמו לא נאמר - בבכור כתיב אך בכור שור וגו': אלא דמם - אלמא אחריני נמי מישתמעי לימד על הפסח ומעשר בהמה שלא מצינו להם מתן דמים בתורה אלא כאן וכתיב תזרק ולא כתיב תשפך:אתיא זריקה זריקה מעולה - בפ' איזהו מקומן (זבחים נז.) פריך ונילף מעולה מה עולה שתים שהן ארבע אף פסח כו' ומשני אמר אביי למה לי למיכתב סביב בעולה סביב בחטאת הוו להו שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין וקשה לר"י דנהי דלא ילפינן משני כתובין הבאין כאחד במה מצינו מדלא כתב בחד מינייהו בכור ומעשר ופסח דאיכא גזירה שוה נילף שפיר מעולה דאין גזירה שוה למחצה ואומר ר"י דע"כ אשם וחטאת דכתיב בהו סביב דאמרינן התם דהוו שני כתובים ושלשה כתובים ילפינן בג"ש מעולה או עולה ילפא מינייהו והשתא אתי שפיר הא דמסיק הוו להו שני כתובים הבאין כאחד דלמעוטי דלא נילף בגזירה שוה אתו דדומיא דכתב בהו סביב קא ממעט דאית בהו גזירה שוה כדפרישי':