פסחיםיב:
טוען את הדף…
אֶלָּא בֵּין יְמָמָא לְלֵילְיָא לָא טָעוּ אִינָשֵׁי. וּבְדִין הוּא דְּנִיתֵּיב לְקַמֵּיהּ טְפֵי, אֶלָּא שֶׁבְּחָמֵשׁ חַמָּה בַּמִּזְרָח, וּבְשֶׁבַע חַמָּה בַּמַּעֲרָב. תְּנַן רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אוֹכְלִין כׇּל חָמֵשׁ, וְשׂוֹרְפִין בִּתְחִילַּת שֵׁשׁ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אוֹכְלִין כׇּל אַרְבַּע, וְתוֹלִין כׇּל חָמֵשׁ, וְשׂוֹרְפִין בִּתְחִילַּת שֵׁשׁ. לְאַבָּיֵי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: אֵין אָדָם טוֹעֶה וְלֹא כְּלוּם — נֵיכוֹל כּוּלַּהּ שֵׁית. וּלְהַךְ לִישָּׁנָא נָמֵי דְּאָמַר: אָדָם טוֹעֶה מַשֶּׁהוּ — נֵיכוֹל עַד סוֹף שֵׁית. וְאַבָּיֵי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר: אָדָם טוֹעֶה חֲצִי שָׁעָה — נֵיכוֹל עַד פַּלְגָא דְשֵׁית. וּלְהָךְ לִישָּׁנָא נָמֵי דְּאָמְרַתְּ: אָדָם טוֹעֶה שָׁעָה וּמַשֶּׁהוּ — נֵיכוֹל עַד סוֹף חָמֵשׁ. (אֶלָּא) אָמַר אַבָּיֵי: עֵדוּת מְסוּרָה לִזְרִיזִים, חָמֵץ לַכֹּל מָסוּר. וְרָבָא אַלִּיבָּא דְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: אָדָם טוֹעֶה שְׁתֵּי שָׁעוֹת חָסֵר מַשֶּׁהוּ — מִתְּחִילַּת חָמֵשׁ לָא נֵיכוֹל! חָמֵשׁ חַמָּה בַּמִּזְרָח, וְשֶׁבַע חַמָּה בַּמַּעֲרָב. אִי הָכִי, בְּשֵׁית נָמֵי נֵיכוֹל?! אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: שֵׁית, יוֹמָא בְּקַרְנָתָא קָאֵי. וְרָבָא אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר: אָדָם טוֹעֶה שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת חָסֵר מַשֶּׁהוּ — מִתְּחִילַּת אַרְבַּע לָא נֵיכוֹל! חָמֵשׁ חַמָּה בַּמִּזְרָח, וְשֶׁבַע חַמָּה בַּמַּעֲרָב. וְכׇל שֶׁכֵּן אַרְבַּע. אִי הָכִי, בְּחָמֵשׁ נָמֵי נֵיכוֹל! תַּרְגְּמַהּ אַבָּיֵי אַלִּיבָּא דְּרָבָא: עֵדוּת מְסוּרָה לִזְרִיזִים, חָמֵץ לַכֹּל מָסוּר. וְרָבָא אָמַר: לָאו הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה. אֶלָּא רַבִּי יְהוּדָה לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: אֵין בִּיעוּר חָמֵץ אֶלָּא שְׂרֵיפָה, וִיהַבוּ לֵיהּ רַבָּנַן שָׁעָה אַחַת לִלְקוֹט בָּהּ עֵצִים. אֵיתִיבֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא: אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי — שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת בִּיעוּרוֹ. אֲבָל בִּשְׁעַת בִּיעוּרוֹ — הַשְׁבָּתָתוֹ בְּכׇל דָּבָר! אֶלָּא אָמַר רָבָא: גְּזֵירָה מִשּׁוּם יוֹם הַמְעוּנָּן. אִי הָכִי, אֲפִילּוּ בְּאַרְבַּע שָׁעוֹת נָמֵי לָא נֵיכוֹל! אָמַר רַב פָּפָּא: אַרְבַּע זְמַן סְעוּדָה לַכֹּל הִיא. תָּנוּ רַבָּנַן: שָׁעָה רִאשׁוֹנָה — מַאֲכַל לוּדִים. שְׁנִיָּה — מַאֲכַל לִיסְטִין. שְׁלִישִׁית — מַאֲכַל יוֹרְשִׁין. רְבִיעִית — מַאֲכַל פּוֹעֲלִין. חֲמִישִׁית — מַאֲכַל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. שִׁשִּׁית — מַאֲכַל כׇּל אָדָם. וְהָאָמַר רַב פָּפָּא: רְבִיעִית — זְמַן סְעוּדָה לְכׇל הִיא! אֶלָּא אֵיפוֹךְ: רְבִיעִית — מַאֲכַל כׇּל אָדָם, חֲמִישִׁית — מַאֲכַל פּוֹעֲלִים, שִׁשִּׁית — מַאֲכַל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. מִכָּאן וְאֵילָךְ, כְּזוֹרֵק אֶבֶן לַחֵמֶת. אָמַר אַבָּיֵי: לָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא טָעֵים מִידֵּי בְּצַפְרָא. אֲבָל טָעֵים מִידֵּי בְּצַפְרָא — לֵית לַן בַּהּ. אָמַר רַב אָשֵׁי: כְּמַחְלוֹקֶת בְּעֵדוּת, כָּךְ מַחְלוֹקֶת בְּחָמֵץ. פְּשִׁיטָא, הַיְינוּ הָךְ דְּאָמְרִינַן! הָא קָא מַשְׁמַע לַן: שִׁינּוּיֵי דְּשַׁנִּינַן — שִׁינּוּיָא הוּא, וְלָא תֵּימָא תַּנָּאֵי הִיא. אָמַר רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּשָׁעוֹת, אֲבָל אֶחָד אוֹמֵר קוֹדֶם הָנֵץ הַחַמָּה וְאֶחָד אוֹמֵר אַחַר הָנֵץ הַחַמָּה — עֵדוּתָן בְּטֵילָה. פְּשִׁיטָא! אֶלָּא: אֶחָד אוֹמֵר קוֹדֶם הָנֵץ הַחַמָּה וְאֶחָד אוֹמֵר בְּתוֹךְ הָנֵץ הַחַמָּה — עֵדוּתָן בְּטֵילָה. הָא נָמֵי פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: תַּרְוַיְיהוּ חֲדָא מִילְּתָא קָאָמְרִי, וְהָא דְּקָאָמַראלא בין יממא לליליא לא טעו אינשי - ולבתריה יהבינן ליה רביעית חמישית וששית ולבעל חמש יהבינן לקמיה רביעית ושלישית ושניה ולבתריה ששית ואכתי הוה לן למיתב ליה אלא הא פריש ר' יהודה בהדיא דבין חמש לשבע לא טעו שבחמש חמה במזרח ובשבע במערב וכל הנך טעותא דיהבינן להו ה"מ לאצולינהו ולמפטרינהו מקטלא אבל מ"מ משעה כשהוזם אחד מהן באותה שעה לבדה ובשל אחריה מיד בטלה העדות ואפי' לא הוזם בטעות שלפניו דהא כי אמרו ליה לבעל ג' שלישית ורביעית וחמישית עמנו היית והוצרך לומר בשניה היה אלא שטעיתי הרי נחלקה עדותן שאם בשניה היה המעשה אין כאן אלא עד אחד דהא חבירו אמר בחמש ובין שנייה לחמישית לא טעו: ניכול עד סוף ששית - דהא מן התורה אינו אסור אלא משעברו שש ורבנן למה הוא דעבוד הרחקה במידי דלא טעו אינשי ביה: עדות מסורה לזריזים - אין אדם בא להעיד על הנפש אא"כ בקי בשעות לפי שיודע הוא שסופו להדרש בדרישה וחקירה אבל חמץ על הכל מוטל ושאינו בקי בשעות טועה בהן: בחמש חמה במזרח ובשבע במערב - וחמץ אינו אסור אלא בשבע ואין טעות בין חמש לשבע: אי הכי בשש נמי ניכול - דהא בשש עדיין לא נטתה חמה לצד מערב אלא באמצע הרקיע וזריחתה תחתיה בראש כל אדם ואין צל נוטה לא לכאן ולא לכאן אלא תחתיו: יומא - חמה: בי קרנתא קאי - באמצע הרקיע קרובה לנטות למזרח וקרובה לנטות למערב ואין עומדין עליה ולהכי נקט לישנא דבי קרנתא ולא נקט בי מיצעי דדרום קאי לפי שגלגל חמה שחמה סובבת בו עגול הוא ודבר עגול אין חילוק ארבע רוחות ניכר בו ומזרחו מתעגל עד חצי דרומו וחצי צפונו ומיחזי פלגי דרום בסוף מזרח וראש מערב: מתחילת ארבע לא ניכול - דהא טעי שש וחמש וארבע: ומשני שמעי' ליה לרבי יהודה דאמר בין חמש לשבע לא טעו וכ"ש ארבע: עדות מסורה לזריזין - והילכך מודי בה ר' יהודה דלא טעו בין חמש לשבע אבל חמץ לכל מסור וטעו מיהו כולי האי לא טעו ואע"ג דטעו בין תחילת שלש לסוף חמש דהיינו שלש שעות לא טעו בין סוף ארבע לתחיל' שבע לאסרינהו בד' משום שבע אע"ג דאיכא בציר משלש משום דאיכא היכירא בחמה: ורבא אמר - טעמא דר' יהודה בחמץ לאו משום טעותא היא דלא טעו אינשי בין חמש לשבע כדקאמר חמש חמה במזרח כו' והאי דקאמר תולין כל חמש ר' יהודה לטעמיה דאמר באידך פירקין (דף כא.) אין ביעור חמץ אלא שריפה הילכך אסרו רבנן באכילתו כדי שיהא לו פנאי ללקט עצים בינתיים ואי שרית ליה כל חמש אינו נזכר אבל עכשיו דתלי ליה רמי אנפשיה ומדכר ללקט: אימתי - אני אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה: שלא בשעת ביעורו - בתחילת שש וכל שש דאכתי מדאורייתא שרי אבל בשעת ביעורו בשבע שהוא מוזהר מן התורה השבתתו בכל דבר וטורח זה למה אם אין לו עצים ימתין עד שעת ביעורו וישביתנו בכל דבר: יום המעונן - שאין חמה זורחת ואין יכולין לבדוק בחמה: זמן סעודה לכל היא - והכל בקיאים בה: לודים ולסטים - רעבתנים הן אלא שהליסטים נעורין כל הלילה וישנים שחרית שעה ראשונה ואוכלין בשניה: יורשין - לאו משום רעבתנות אלא הואיל ולא עמלו בו: כמחלוקת - דרבי מאיר ור' יהודה בעדות משום דלר' יהודה טעי אינשי טפי כך מחלוקת במתניתין נמי בחמץ משום דלר' יהודה טעי אינשי טפי ובין לר' מאיר ובין לר' יהודה דלא מרחקי כולי טעותא כדאמרן בעדות למר שתי שעות ולמר שלש שעות: משום שינוייא דשנינן - חמץ לכל מסור דלא תימא תנאי היא כי קשיא לך מתני' דסנהדרין ומתני' דהכא לא תימא תנאי היא אליבא דר' מאיר ור' יהודה דתנא דמתני' סבר לר' מאיר אדם טועה שעה אחת ולר' יהודה אדם טועה שתים ותנא דסנהדרין סבר לר"מ אדם טועה שתים ולר' יהודה שלש אלא ודאי כאותו מחלוקת של שם כך הוא כאן אלא משום דחמץ לכל מסור הוא א"נ כי קשה לך לר' יהודה דאמר התם אין טעות בין חמש לשבע משום חמה והכא אמר טעו לא תימא תנאי היא אלא כטעמו שם כך טעמו כאן אלא שהחמץ לכל מסור אי נמי משום יום המעונן: לא שנו - הך דסנהדרין אלא שהעידו על השעות אבל הוציאו בפיהם שם הנץ החמה אין כאן טעות אלא כזב: בתוך הנץ - כשמתחיל הנץ:ניכול כולה שית - לאו דוקא כולה שית דהא צריך לשרוף תוך שש: ולהך לישנא דאדם טועה שעה ומשהו ניכול עד סוף חמש - אפי' טעה בשתי שעות היה יכול להקשות ניכול עד סוף חמש שבחמש חמה במזרח ובשבע חמה במערב: בשית חמה בי קרנתא קאי - הקשה ריב"א לאביי דאמר לר' יהודה דאמר אדם טועה חצי שעה ותלינן הטעות בשניהן אם כן אחד אומר בה' ואחד אומר בשבע אמאי עדותן בטלה כיון דאין הכירא בתחילת שש לז' נימא האי דקאמר ה' בסוף ה' והאי דקאמר ז' בתחילת ז' ועובדא הוה בפלגא דשית וטעה כל אחד חצי שעה וי"ל דהא דקאמר שית חמה בי קרנתא קאי וטעו בין תחילת שש לז' היינו חמץ דלכל מסור אבל עדות מסורה לזריזין אי נמי הך שינויא דקאמר בי קרנתא קאי לית ליה לאביי: אימתי שלא בשעת ביעורו - פירש הקונטרס שלא בשעת ביעורו בשש ובשעת ביעורו מכאן ואילך ופריך הואיל ובשעת ביעורו השבתתו בכל דבר ימתין עד שבע וקשה לר"ת היכי ימתין עד שבע לבערו הא אסקינן לעיל (פסחים ד' י:) דגזר ר' יהודה בשעת איסורו לבדוק דילמא אתי למיכל מיניה ועוד שעת ביעורו דמתני' היינו בשש ועוד דמנותר יליף ר' יהודה דחמץ בשריפה ונותר אחר שיעורו טעון שריפה וכמו כן חמץ ומפר"ת דשלא בשעת ביעורו היינו אחר שש שרוב העולם מבערין בשש כתיקון חכמים וטעם משום דיליף מנותר והיינו לאחר איסורו אבל בשעת ביעורו דהיינו בשש כיון שאינה מצוה לבערו אלא מדרבנן השבתתו בכל דבר וכן איתא בירושלמי פרק כל שעה: ארבע זמן סעודה לכל היא - לא שייך האי טעמא אלא לענין אכילה אבל לענין עדות לא: