פסחים פט.

פרק ח׳ · האשה

Pesachim 89a · Chapter 8: HaIshah

מִשּׁוּם דְּאִיכָּא חָזֶה וָשׁוֹק, דְּכֹהֲנִים הוּא דְּאָכְלִי לֵיהּ. וְנַיְתֵי כׇּל חַד וְחַד כֹּהֵן בַּהֲדֵיהּ. הַאי כֹּהֵן הֵיכִי דָּמֵי? אִי דְּעָבֵיד פֶּסַח — דִּילְמָא הַאי פֶּסַח הוּא, וְנִמְצָא פֶּסַח נֶאֱכָל שֶׁלֹּא לִמְנוּיָו. וְאִי דְּלָא עָבֵיד פֶּסַח — דִּילְמָא שְׁלָמִים הוּא, וְלָא עָבֵיד פֶּסַח! וְנַיְתֵי כֹּל חַמְשָׁה חַד כֹּהֵן דְּלָא עֲבַד פֶּסַח, וְנִימְּנֵי עִילָּוֵיהּ הָנֵי חֲמִשָּׁה פְּסָחִים, דְּמִמָּה נַפְשָׁךְ אִיכָּא חַד דְּלָא עָבֵיד פֶּסַח, וְקָא נָפְקִי בֵּיהּ. אֶלָּא מִשּׁוּם דְּקָא מְמַעֵיט בַּאֲכִילַת שְׁלָמִים, דְּאִילּוּ פֶּסַח לְיוֹם וְלַיְלָה, וְאִילּוּ שְׁלָמִים לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד. וְנַיְתֵי מוֹתַר הַפֶּסַח. וְנֵימָא: אִי דִּידִי בַּעַל מוּם — הַאי דְּאַיְיתַי הַשְׁתָּא נִיהְוֵי פֶּסַח, אִי דִּידִי תָּם הוּא — נִיהְוֵי הַאי דְּאַיְיתַי הַשְׁתָּא שְׁלָמִים, דְּמוֹתַר הַפֶּסַח נֶאֱכָל לְיוֹם וְלַיְלָה אֶחָד. וְכִי מַפְרִישִׁין תְּחִלָּה לַמּוֹתָרוֹת?! וְנִטְרְחוּ וְנַיְיתֵי מוֹתַר הַפֶּסַח! אֶלָּא מִשּׁוּם סְמִיכָה. דְּאִילּוּ פֶּסַח לָא בָּעֵי סְמִיכָה, וְאִילּוּ מוֹתָר בָּעֵי סְמִיכָה. הָא תִּינַח קׇרְבַּן אֲנָשִׁים. קׇרְבַּן נָשִׁים, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אֶלָּא מִשּׁוּם מַתָּנוֹת. דְּאִילּוּ פֶּסַח — מַתָּנָה אַחַת, וְאִילּוּ שְׁלָמִים — שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע. מַאי נָפְקָא מִינַּהּ? וְהָא תְּנַן: כׇּל הַנִּיתָּנִין עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן שֶׁנְּתָנָן בְּמַתַּן אַחַת — כִּפֵּר, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּאִילּוּ פֶּסַח בִּשְׁפִיכָה, וְאִילּוּ שְׁלָמִים בִּזְרִיקָה. מַאי נָפְקָא מִינַּהּ? וְהָא תַּנְיָא: כׇּל הַנִּיתָּנִין בִּזְרִיקָה שֶׁנְּתָנָן בִּשְׁפִיכָה יָצָא. אֵימַר דְּקָא אָמְרִינַן דְּאִי עֲבַד, לְכַתְּחִלָּה נָמֵי?! מַתְנִי׳ הָאוֹמֵר לְבָנָיו: הֲרֵינִי שׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח עַל מִי שֶׁיַּעֲלֶה מִכֶּם רִאשׁוֹן לִירוּשָׁלַיִם, כֵּיוָן שֶׁהִכְנִיס הָרִאשׁוֹן רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ — זָכָה בְּחֶלְקוֹ וּמְזַכֶּה אֶת אֶחָיו עִמּוֹ. גְּמָ׳ שְׁמַע מִינַּהּ יֵשׁ בְּרֵירָה! אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כְּדֵי לְזָרְזָן בְּמִצְוֹת קָאָמַר. דַּיְקָא נָמֵי דְּקָתָנֵי: וּמְזַכֶּה אֶחָיו עִמּוֹ, אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא דְּאַמְנִינְהוּ מֵעִיקָּרָא — שַׁפִּיר, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דְּלָא אַמְנִינְהוּ מֵעִיקָּרָא, לְבָתַר דְּשָׁחֵיט מִי קָא מִתְמַנּוּ? וְהָא תְּנַן: נִמְנִין וּמוֹשְׁכִין יְדֵיהֶן מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיִּשָּׁחֵט. שְׁמַע מִינַּהּ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: מַעֲשֶׂה וְקָדְמוּ בָּנוֹת לְבָנִים, וְנִמְצָא בָּנוֹת זְרִיזוֹת וּבָנִים שְׁפָלִים. מַתְנִי׳ לְעוֹלָם נִמְנִין עָלָיו עַד שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ כְּזַיִת לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד. נִמְנִין וּמוֹשְׁכִין אֶת יְדֵיהֶן מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיִּשָּׁחֵט. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: עַד שֶׁיִּזָּרֵק אֶת הַדָּם. גְּמָ׳ מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? הָא קָא מַשְׁמַע לַן דְּאַף עַל גַּב דְּאִימְּנִי עָלָיו חֲבוּרָה זוֹ, חוֹזֶרֶת וְנִמְנִין עָלָיו חֲבוּרָה אַחֶרֶת. נִמְנִין וּמוֹשְׁכִין אֶת יְדֵיהֶן עַד שֶׁיִּשָּׁחֵט וְכוּ׳. אָמַר אַבָּיֵי: מַחֲלוֹקֶת לִימָּשֵׁךְ, דְּרַבָּנַן סָבְרִי: ״מִהְיוֹת מִשֶּׂה״ — מֵחַיּוּתֵיהּ דְּשֶׂה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר: מֵהֲוָיָיתֵיהּ דְּשֶׂה. אֲבָל לִימָּנוֹת — דִּבְרֵי הַכֹּל עַד שֶׁיִּשָּׁחֵט, דְּאָמַר קְרָא: ״בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת״, וַהֲדַר: ״תָּכֹסּוּ״. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: נִמְנִין וּמוֹשְׁכִין אֶת יְדֵיהֶן מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיִּשָּׁחֵט, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: נִמְנִין עַד שֶׁיִּשָּׁחֵט, וּמוֹשְׁכִין עַד שֶׁיִּזָּרֵק הַדָּם.

משום דאיכא חזה ושוק - דשלמים שצריך לינתן לכהן וא"א לתת דהא כל חד וחד שמא האי הוי פסח ונמצא מאכילו לכהן שלא נמנה עליו: וניתי כל חד וחד - מינייהו חד כהן ונמנה אפסחו: ה"ג וניתי כולהו חמשה חד כהן דלא עבד פסח ונמניה בהדי כל חד וחד - דממה נפשך איכא חד דקא נפיק ביה ויאכל חזה ושוק של כולם: דקא ממעט באכילה דשלמים - בזמן אכילתו שאוכל את כולם ליום ולילה ושורף את הנותר ואם שלמים הוא עדיין אינו נותר ונמצא שורף קדשים כשרים: וניתי במותר הפסח - מתחלתו יתנה עליו אם שלי תם היה זה יהיה מותר הפסח שהוא קרב שלמים והוא כפסח שנאכל ליום ולילה והכי תניא בתוספתא דזבחים בפ' (הפסח שנתערב) ומשני אין מפרישין קרבן מתחלה לשם נותר שהיאך יכול להיות מותר הפסח והרי שם פסח לא חל עליו מעולם שהרי זה כבר יצא: ונטרחו ונייתי במותר הפסח - יבקשו אנשים שנתותרו להם פסח חי או מעות פסח ויקחו מהן בהמות ויתנה כל אחד על שלו אם שלי בעל מום היה הרי זה פסח ואם לאו הרי הוא כמות שהוא מותר הפסח לשלמים ונאכל ליום ולילה: בעי סמיכה - וא"א לסמוך על זה שמא פסח הוא וקא עביד עבודה בקדשים: קרבן נשים - לא בעי סמיכה: פסח בשפיכה - בנחת מן המזרק לקיר המזבח כנגד היסוד דנפקא לן מתן דם דפסח מודם זבחיך ישפך במסכת זבחים בפ' ב"ש (זבחים דף לז:) ובשלמים כתיבא זריקה שזורק למרחוק מן המזרק למזבח ואין מתן אצבע אלא בחטאת דכתיב בה באצבעו אבל בכל שאר קרבנות וזרקו כתיב וזורק כנגד הקרן עד שהדם ניתן לקיר מערבי וקיר דרומי: לכתחלה נמי - בתמיה: מתני' על מי שיעלה - משמע שאינו ממנה עליו אלא הראשון: ומזכה את אחיו עמו - בגמרא מפרש היכי מתמני ומתרץ דאמנינהו אבוהון מעיקרא וכדי לזרזן קאמר שיזדרז כל אחד להיות ראשון ויהיה הוא ראש לאחיו שיזכו על ידו וכך הודיעם: גמ' ש"מ יש ברירה - קס"ד דלא אימנו אלא חד: כדי לזרזן - וכולן אימנו עליו בין ראשון בין אחרון: תניא נמי הכי - דמשום זריזות נקט: מתני' נמנין - הרוצה לימנות: ונמשכין - הרוצה לימשך: עד שישחט - אבל משנשחט אין נמנין עליו ואין מושכין הימנו אפי' לר"ש דפליג ואמר עד שיזרק הא מוקים דלימשך הוא דפליג אבל בלימנות מודה: גמ' דאף על גב דנמנין עליו חבורה [זו חוזרין ונמנין עליו חבורה] אחרת - כל חבורה שלימה שנימנו על פסח אחד ימשכו כולן ידיהן הימנו ודלא כר' יהודה דאמר לקמן בפ' מי שהיה טמא (פסחים דף צט.) ובלבד שיהיה א' מבני חבורה ראשונה קיים עליו: מחלוקת לימשך - בההיא קאמר ר"ש עד שיזרק: אם ימעט הבית - אם באו לימעט ולימשך מהיות משה בעוד היותו לשה יתמעטו: מחיותיה - בעודו בחיים: מהווייתיה - קודם גמר עבודותיו:

האי כהן היכי דמי אי דעבד פסח כו' - וא"ת וניתי כהן קטן ויש לומר דעדיפא מינה פריך: דאילו פסח ליום ולילה - קשה לר"י דתנן פ"ק דברכות (ד' ב.) כל הנאכלין ליום אחד מצותן עד שיעלה עמוד השחר וקאמר בגמרא (שם דף ט.) ואילו אכילת פסחים לא קתני ורמינהו ק"ש והלל כו' ואכילת פסחים מצותן עד שיעלה עמוד השחר ומאי קא פריך והא הכא משמע דשייך למיתני גבי פסח יום ולילה וא"כ הוי בכלל הנאכלין ליום ולילה דקתני התם וי"ל דהתם הוה ליה למיתני בהדיא אם איתא דנאכל עד עמוד השחר לאפוקי ממשנה דאיזהו מקומן (זבחים דף נו:) דקתני אינו נאכל אלא עד חצות והיינו מדאורייתא דומיא דאחריני וכיון דלא קתני ליה בהדיא ש"מ דסבר דאינו נאכל אלא עד חצות כמשנ' איזהו מקומן: וניתי מותר פסח - לא כפי' הקונטרס שיקדיש לשם מותר אם שלו היה תם דבזה לא היה טועה הגמרא אלא נראה לר"י שיקדיש לפסח ואם בעל מום שלו יצא בזה ואם לאו יהא מותר פסח ופריך דלא הוי מותר פסח אלא היכא שהופרש לגמרי לפסח וניתותר: ונטרחו ונייתי מותר פסח - וא"ת ואיך יכשר מותר זה לפסח הא לקמן בפרק מי שהיה טמא (פסחים דף צט.) פליגי רבי יוסי ורבי יהודה אי בעינן אחד מבני חבורה ראשונה אבל כ"ע מודו דאם נשאר שעה אחת בלא בעלים דלא חזי תו לפסח וי"ל הכא כשהפריש ב' פסחים לאחריות וניתותר לו א' דאינו נפסל משום שהניחוהו יחידי וא"ת אכתי למאן דלא בעי עקירה שלמים לשם פסח קשחיט ועוד איך ימכרהו האמר לקמן המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום וי"ל כיון דאיכא אינש דצריך ליה לכ"ע בעי עקירה כדאמרי' בתמיד נשחט (לעיל פסחים דף סד.) כגון שהיו בעלים טמאי מתים ואי מותר פסח במעות איירי כדפירש בקונטרס אתי שפיר: ואילו פסח לא בעי סמיכה - סבירא ליה סמיכה בכל כחו בעינן דאי לא בעינן אלא כל דהו לא הוי עבודה בקדשים ובאין דורשין (חגיגה דף טז:) פלוגתא דתנאי היא: הני מילי דיעבד - וה"ה דאכולהו אמרי' הכי אסמיכה ואמתנות ואנותר ותימה וכי בשביל דשמא יהיה נותר או משום סמיכה דלא מעכבא או לא יעשו מתנות כהלכתן יכנס לידי ספק כרת וי"ל דטוב שידחה ספק כרת בשב ואל תעשה ממה שיעשו רובם שלא כהוגן כי כבר רובם עשו פסח: אלא אי אמרת דלא אמנינהו כו' - תימה דבפ' אין בין המודר (נדרים דף לו.) מסיק רבי זירא אליבא דרבי יוחנן מהך משנה דשה לבית אבות לאו דאורייתא דאי דאורייתא אבישרא קאי ומזכה להון והכא מוקי לה רבי יוחנן בדאמנינהו מעיקרא וי"ל דהכא ה"פ אי אמרת בשלמא דחשוב כאילו אמנינהו מעיקרא דאין צריכין מינוי והיינו טעמא דשה לבית אבות לאו דאורייתא שפיר אלא אי אמרת אינו חשוב כאמנינהו מעיקרא אלא צריכין מינוי דשה לבית אבות דאורייתא אמאי מזכה אחיו עמו דפשיטא שלא המנה כולם קודם שחיטה מדקאמר הריני שוחט על מי שיעלה מכם ראשון: