פסחיםקיב:
טוען את הדף…
שֶׁאֵין כׇּל אֶצְבָּעוֹת שָׁווֹת. מִצְוָה וְגוּף גָּדוֹל — אוֹכֵל פֵּירוֹת וְלֹא שָׂכָר. מִצְוָה וְגוּף טָהוֹר — נוֹשֵׂא אִשָּׁה וְלוֹ בָּנִים. אַרְבָּעָה דְּבָרִים צִוָּה רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ אֶת בָּנָיו: אַל תָּדוּר בְּשַׁכְנְצִיב מִשּׁוּם דְּלֵיצָנֵי הָווּ, וּמָשְׁכוּ לָךְ בְּלֵיצָנוּתָא. וְאַל תֵּשֵׁב עַל מִטַּת אֲרַמִּית. אִיכָּא דְאָמְרִי: דְּלָא תִּיגְנֵי בְּלָא קְרִיַּת שְׁמַע. וְאִיכָּא דְאָמְרִי: דְּלָא תִּינְסַב גִּיּוֹרְתָּא. וְאִיכָּא דְאָמְרִי: אֲרַמָּאִית מַמָּשׁ, וּמִשּׁוּם מַעֲשֶׂה דְרַב פָּפָּא. וְאֶל תַּבְרִיחַ עַצְמְךָ מִן הַמֶּכֶס, דִּילְמָא מַשְׁכְּחוּ לָךְ וְשָׁקְלִי מִנָּךְ כׇּל דְּאִית לָךְ. וְאַל תַּעֲמוֹד בִּפְנֵי הַשּׁוֹר בְּשָׁעָה שֶׁעוֹלֶה מִן הָאֲגַם, מִפְּנֵי שֶׁהַשָּׂטָן מְרַקֵּד בֵּין קַרְנָיו. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל: בְּשׁוֹר שָׁחוֹר, וּבְיוֹמֵי נִיסָן. תָּנֵי רַב אוֹשַׁעְיָא: מַרְחִיקִין מִשּׁוֹר תָּם — חֲמִשִּׁים אַמָּה, מִשּׁוֹר מוּעָד — כִּמְלֹא עֵינָיו. תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר: רֵישׁ תּוֹרָא בְּדִיקּוּלָא — סַק לְאִיגָּרָא וּשְׁדִי דַּרְגָּא מִתּוּתָךְ. אָמַר רַב: נִיזְהָא דְתוֹרָא — ״הֵן הֵן״. נִיזְהָא דְאַרְיָה — ״זֶה זֶה״. נִיזְהָא דְגַמְלָא — ״דָּא דָּא״. נִיזְהָא דְאַרְבָּא — ״הֵילֵנִי הַיָּיא הִילָא וְהִילּוּק הוּלְיָא״. אָמַר אַבָּיֵי: עוֹר, דָּג, וְכוֹס, חַמִּין, וּבֵיצִים, וְכִנִּים לְבָנִים — כּוּלָּן קָשִׁין לְדָבָר אַחֵר. עוֹר — מַאן דְּגָנֵי אַמַּשְׁכָּא דְצַלָּא. דָּג — שִׁיבּוּטָא בְּיוֹמֵי נִיסָן. כּוֹס — שִׁיּוּרֵי כָּסָא דְהַרְסָנָא. חַמִּין — חַמִּימֵי דְחַמִּימֵי מְשַׁדְּרוּ עִילָּוֵיהּ. בֵּיצִים — מַאן דִּמְדָרֵךְ אַקְּלִיפִּים. כִּינִּים לְבָנִים — מַאן דִּמְחַוַּור לְבוּשֵׁיהּ וְלָא נָטֵיר לֵיהּ תְּמָנְיָא יוֹמֵי וַהֲדַר לָבֵישׁ לֵהּ — בָּרְיָין הָנָךְ כִּינִּים, וְקַשְׁיָן לְדָבָר אַחֵר. אָמַר רַב פָּפָּא: בֵּיתָא דְּאִית בֵּיהּ שׁוּנָּרָא לָא נֵיעוּל בַּהּ אִינִישׁ בְּלָא מְסָנֵי. מַאי טַעְמָא — מִשּׁוּם דְּשׁוּנָּרָא קָטֵיל לְחִיוְיָא וְאָכֵיל לֵיהּ, וְאִית בֵּיהּ בְּחִיוְיָא גַּרְמֵי קַטִּינֵי, וְאִי יָתֵיב לֵהּ גַּרְמָא דְחִיוְיָא אַכַּרְעֵיהּ — לָא נָפֵיק וְאִסְתַּכַּן לֵיהּ. אִיכָּא דְאָמְרִי: בֵּיתָא דְּלֵית בֵּיהּ שׁוּנָּרָא — לָא נֵיעוּל בֵּיהּ אִינִישׁ בְּהַכְרָא, מַאי טַעְמָא — דִילְמָא מִיכְּרִיךְ בֵּיהּ חִוְיָא וְלָא יָדַע וּמִסְתַּכַּן. שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים צִוָּה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי אֶת רַבִּי: (מק״ש סִימָן) אַל תַּעַשׂ מוּם בְּעַצְמְךָ. מַאי הִיא? לָא תֶּיהְוֵי לָךְ דִּינָא בַּהֲדֵי תְּלָתָא, דְּחַד הָוֵי בַּעַל דִּינָךְ וּתְרֵי סָהֲדֵי. וְאַל תַּעֲמוֹד עַל הַמִּקָּח בְּשָׁעָה שֶׁאֵין לְךָ דָּמִים. אִשְׁתְּךָ טָבְלָה — אַל תִּזָּקֵק לָהּ לַיְלָה הָרִאשׁוֹנָה. אָמַר רַב: וּבְנִדָּה דְאוֹרָיְיתָא, הוֹאִיל וְהוּחְזַק מַעְיָן פָּתוּחַ, דִּילְמָא מָשְׁכָה זִיבָה. שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים צִוָּה רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אֶת רַבִּי: אַל תֵּצֵא יְחִידִי בַּלַּיְלָה, וְאַל תַּעֲמוֹד בִּפְנֵי הַנֵּר עָרוֹם, וְאַל תִּכָּנֵס לְמֶרְחָץ חָדָשׁ, שֶׁמָּא תִּפָּחֵת. עַד כַּמָּה? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. וְאַל תַּעֲמוֹד בִּפְנֵי הַנֵּר עָרוֹם, דְּתַנְיָא: הָעוֹמֵד בִּפְנֵי הַנֵּר עָרוֹם — הָוֵי נִכְפֶּה. וְהַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ לְאוֹר הַנֵּר — הָוַיִין לוֹ בָּנִים נִכְפִּין. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ עַל מִטָּה שֶׁתִּינוֹק יָשֵׁן עָלֶיהָ — אוֹתוֹ תִּינוֹק נִכְפֶּה. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא הָוֵי בַּר שַׁתָּא, אֲבָל הָוֵי בַּר שַׁתָּא — לֵית לַן בַּהּ. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּגָנֵי לַהֲדֵי כַּרְעֵיהּ, אֲבָל גָּנֵי לַהֲדֵי רֵישֵׁיהּ — לֵית לַן בַּהּ. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא מַנַּח יְדֵיהּ עִילָּוֵיהּ, אֲבָל מַנַּח יְדֵיהּ עִילָּוֵיהּ — לֵית לַן בַּהּ. אֵל תֵּצֵא יְחִידִי בַּלַּיְלָה, דְּתַנְיָא: לֹא יֵצֵא יְחִידִי בַּלַּיְלָה, לֹא בְּלֵילֵי רְבִיעִיּוֹת וְלֹא בְּלֵילֵי שַׁבָּתוֹת, מִפְּנֵי שֶׁאָגְרַת בַּת מָחֲלַת, הִיא וּשְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה רִבּוֹא שֶׁל מַלְאֲכֵי חַבָּלָה יוֹצְאִין, וְכׇל אֶחָד וְאֶחָד יֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לְחַבֵּל בִּפְנֵי עַצְמוֹ. מֵעִיקָּרָא הֲווֹ שְׁכִיחִי כּוּלֵּי יוֹמָא. זִמְנָא חֲדָא פְּגַעָה בְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא, אֲמַרָה לֵיהּ: אִי לָאו דְּמַכְרְזִן עֲלָךְ בְּרָקִיעַ: ״הִזָּהֲרוּ בַּחֲנִינָא וּבְתוֹרָתוֹ״ — סַכַּנְתָּיךְ. אֲמַר לַהּ: אִי חֲשִׁיבְנָא בְּרָקִיעַ, גּוֹזֵר אֲנִי עָלַיִךְ שֶׁלֹּא תַּעֲבוֹרִי בַּיִּישּׁוּב לְעוֹלָם. אֲמַרָה לֵיהּ: בְּמָטוּתָא מִינָּךְ, שְׁבֹק לִי רַוְוחָא פּוּרְתָּא. שְׁבַק לַהּ לֵילֵי שַׁבָּתוֹת וְלֵילֵי רְבִיעִיּוֹת. וְתוּ: חֲדָא זִמְנָא פְּגַעָה בֵּיהּ בְּאַבָּיֵי, אֲמַרָה לֵיהּ: אִי לָאו דְּמַכְרְזִי עֲלָךְ בְּרָקִיעַ: ״הִזָּהֲרוּ בְּנַחְמָנִי וּבְתוֹרָתוֹ״ — הֲוָה סַכַּנְתָּיךְ. אֲמַר לַהּ: אִי חֲשִׁיבְנָא בְּרָקִיעַ, גּוֹזְרַנִי עֲלַיְיכִי שֶׁלֹּא תַּעֲבוּרִי בַּיִּישּׁוּב לְעוֹלָם. הָא קָא חָזֵינַן דְּעָבְרָה?! אָמְרִי: הָנֵישאין כל האצבעות שוות - אבר תשמיש שלא יהא תשמיש זה טוב לה כראשון ותזלזל בו: מצוה וגוף גדול - אם תרצה לעשות מצוה וגם תשתכר בה שיגדל ממונך: אוכל פירות ולא שכר - הלוה חבירך מעות על הקרקע לאכול פירות בנכייתא בזול שתנכה לו דבר מועט מן הדמים והיינו ריוח גדול וגם מצוה היא שיש ללוה שכר ריוח שצריך למעות ולסחורה: דלא תיגני בלא ק"ש - שזה מנהג הארמאין: איכא דאמרי אל תשב במטה ארמית ממש משום מעשה דרב פפא - שהיתה ארמית אחת חייבת לו מעות ונכנס מדי יום יום בביתה לגבות הימנה יום אחד חנקה את בנה ונתנתו על המטה וכשנכנס רב פפא אמרה לו שב עד שאביא מעותיך וכן עשה כשבאתה אמרה המתה את בני וברח מן המדינה: וביומי ניסן - שהצמחים עולין וגס לבו בהן ונוגח: בדיקולא - בטרסקל שהוא אוכל בו: ניזהא דתורא - לחש על השור שלא ינגחנו: אמשכא דצלא - הישן על עור בבית העבדנין קודם שתגמר מלאכתו: חמימי דחמימי דשדא עילויה - אם רגיל לשפוך עליו מים חמים יותר מדאי על בשרו:
מאן דמחוור לבושי' - ולביש להו מקמי ח' יומי דאכתי לא מטי ח' יומי דאשלחינהו הנהו כנים הדרי ואכתי איכא בהו חיותא ואכלי ליה וקשין לדבר אחר: בהדי תלתא - דהוה חד בעל דינך ותרי ליהוי סהדך: ובנדה דאורייתא - קודם שהחמירו על עצמן לישב ז' נקיים וטובלת ביום שפסק המעין אל תזקק באותו לילה הואיל והיום ראתה והוחזק מעין פתוח דילמא שפעה זיבה: שמא תפחת - ותחתיה חלל מלא מים: