פסחיםע:
טוען את הדף…
בִּמְרוּבֶּה. מְנָא יָדְעִי? וְאֶלָּא שֶׁבָּא בְּטוּמְאָה. סוֹף סוֹף, מְנָא יָדְעִי? דְּמִית נָשִׂיא. דְּמִית נָשִׂיא אֵימַת? אִילֵּימָא דְּמִית בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר — סַכִּין לְמָה לִי דְּמַטְבְּלֵיהּ? וְאֶלָּא דְּמִית בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר. מַאי שְׁנָא סַכִּין דְּמַטְבֵּיל, וּמַאי שְׁנָא קוֹפִיץ דְּלָא מַטְבֵּיל לֵהּ? לָא צְרִיכָא, דְּנָשִׂיא גּוֹסֵס בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר. סַכִּין, דְּחַד סְפֵיקָא — מַטְבֵּיל לֵהּ. קוֹפִיץ, דִּתְרֵי סְפֵיקֵי — לָא מַטְבֵּיל לֵהּ. תַּנְיָא, יְהוּדָה בֶּן דּוֹרְתַאי פֵּירַשׁ הוּא וְדוֹרְתַאי בְּנוֹ, וְהָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ בַּדָּרוֹם. אָמַר: אִם יָבוֹא אֵלִיָּהוּ וְיֹאמַר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: מִפְּנֵי מָה לֹא חֲגַגְתֶּם חֲגִיגָה בַּשַּׁבָּת, מָה הֵן אוֹמְרִים לוֹ? תְּמֵהַנִי עַל שְׁנֵי גְּדוֹלֵי הַדּוֹר שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן שֶׁהֵן חֲכָמִים גְּדוֹלִים וְדַרְשָׁנִין גְּדוֹלִים, וְלֹא אָמְרוּ לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל חֲגִיגָה דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר רַב: מַאי טַעְמָא דְּבֶן דּוֹרְתַאי, דִּכְתִיב: ״וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה׳ אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר״, וַהֲלֹא אֵין פֶּסַח אֶלָּא מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים! אֶלָּא: ״צֹאן״ — זֶה פֶּסַח, ״בָּקָר״ — זוֹ חֲגִיגָה, וְאָמַר רַחֲמָנָא ״וְזָבַחְתָּ פֶּסַח״! אָמַר רַב אָשֵׁי: וַאֲנַן טַעְמָא דִּפְרוּשִׁים נֵיקוּ וְנִפְרוֹשׁ? אֶלָּא קְרָא לְכִדְרַב נַחְמָן הוּא דַּאֲתָא, דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: מִנַּיִין לְמוֹתַר הַפֶּסַח שֶׁקָּרֵב שְׁלָמִים — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה׳ אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר״. וְכִי פֶּסַח מִן הַבָּקָר בָּא? וַהֲלֹא אֵין פֶּסַח בָּא אֶלָּא מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים! אֶלָּא מוֹתַר הַפֶּסַח יְהֵא לְדָבָר הַבָּא מִן הַצֹּאן וּמִן הַבָּקָר. וְרַבָּנַן, מַאי טַעְמָא לָא דָּחֵי שַׁבָּת? הָא וַדַּאי קׇרְבַּן צִיבּוּר הוּא! אָמַר רַבִּי אִילְעָא מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה בֶּן סָפְרָא, אָמַר קְרָא: ״וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה׳ שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה״. שִׁבְעָה? שְׁמוֹנָה הֲווֹ! אֶלָּא מִכָּאן לַחֲגִיגָה שֶׁאֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר: אָמַרְתִּי לִפְנֵי רַבּוֹתַי: פְּעָמִים שֶׁאִי אַתָּה מוֹצֵא אֶלָּא שִׁשָּׁה, כְּגוֹן שֶׁחָל יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג בַּשַּׁבָּת! אֲמַר אַבָּיֵי: אָבִין תַּכָּלָא לֵימָא כִּי הָא מִילְּתָא? שְׁמֹנָה לָא מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ כְּלָל, שִׁבְעָה אִיתָא בְּרוֹב שָׁנִים. אָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שְׁלָמִים שֶׁשְּׁחָטָן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, אֵינוֹ יוֹצֵא בָּהֶן לֹא מִשּׁוּם שִׂמְחָה וְלֹא מִשּׁוּם חֲגִיגָה. מִשּׁוּם שִׂמְחָה, דִּכְתִיב: ״וְזָבַחְתָּ ... וְשָׂמַחְתָּ״ — בָּעֵינַן זְבִיחָהבמרובה - בחבורה מועטת שהפסח מרובה להן ולא יביאו חגיגה: מנא ידעי - הבעלים בשלשה עשר שתהא חבורתו מועטת הרי כל שעה באין ונמנין עליו אנשים מעלמא וקונים להן בו חלק מן הבעלים עד שעת שחיטה הלכך לא קים ליה שתהא חבורה מועטת ומטביל לקופיץ שמא יביאו חגיגה ויצטרכו לשבירת עצמות: שבא בטומאה - שרוב ציבור טמאין ותנן בזמן שבא בטומאה אין מביאין עמו חגיגה וזה המוצאה טהור ואע"פ שאף הטהורים עושין בטומאה עם הציבור מטבילה לשבר בה עצמות חגיגת חמשה עשר שאינה באה בטומאה: מנא ידעי - הבעלים בשלשה עשר כשמטבילין סכיניהם שיהו רוב ציבור טמאין: דמית נשיא - ומצוה לכל ישראל להתעסק בו: אי נימא בשלשה עשר - כשהיו מטהרין כליהם: סכין למה ליה לאטבוליה - למריה הרי היא עתיד ליטמא וזה המוצאה אם טהור הוא למה מחזיקה בטהורה ושוחט בה שלמי חגיגתו בי"ט: אלא דמית בארבעה עשר - וכשהטבילו כליהם בי"ג הצריכין לארבעה עשר לא היו יודעין שיבוא בטומאה א"כ גם את הקופיץ הטביל לשבירת העצמות דחגיגת ארבע' עשר: ומאי שנא סכין - דאמרי' אטבלה מרה מאתמול ומאי שנא קופיץ דלא אמרי' אטבלה מרה מאתמול: לא צריכא דנשיא גוסס בשלשה עשר - ולא גרסינן ומת בארבעה עשר דמה לי מת ומה לי לא מת: סכין דחד ספיקא הוא - דאיכא למימר שמא ימות הנשיא ויעשו פסח בטומאה משום הך ספיקא לא אימנע מלאטבולה ואטבלה דחייש שמא לא ימות ויעשה פסח בטהרה: אבל קופיץ דתרי ספיקי - אית ליה מסלקי ליה מתורת טבילה שמא ימות ולא יביאו חגיגות לא בארבעה עשר ולא בחמשה עשר או אפי' לא ימות שמא אני לא אצטרך לחגיגת ארבעה עשר שתהא חבורתי מועטת ויבא פסח במרובה ואי משום חגיגת חג חמשה עשר עדיין יש שהות להטבילה בי"ד הלכך לא אטבלה מרה בשלשה עשר: בן דורתאי פירש - מן החכמים ונבדל מהם מפני שהיו אומרים אין חגיגת ארבעה עשר דוחה שבת: וישב לו בדרום - רחוק מירושלים שלא לעלות לרגל ויתחייב בפסח ובחגיגה דקסבר חגיגה חובה ואפי' במרובה: ואנן טעמא דפרושים וכו' - וכי לכך הוצרכנו לדרוש המקראות אחר טעמי המבדילים מן החכמים: מותר הפסח - בין שהפריש פסחו ואבד ונתכפר באחר ואח"כ נמצא זה בין שהפריש מעות לפסחו וחלה קדושת פסח על כולן והוזלו טלאים וניתותרו מן המעות: שקרב שלמים - במועד או לאחר הרגל: לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר - היינו שלמים שכשירין לבא מכל צאן ומכל בקר זכר ונקבה: אמאי לא דחיא שבת - ואפילו חגיגת חמשה עשר הא ודאי קרבן ציבור הוא דהא אתי בכינופיא כי פסח וזמן קבוע לה: וחגותם אותו - בחג הסכות כתיב דתשלומין דידיה כל שמונה הלכך שמונה הוי אלא לאו שמע מינה אין לך חגיגה שדוחה שבת הלכך לא משכחת שמונה לעולם: כגון שחל י"ט הראשון של חג להיות בשבת - דמטי נמי שמיני עצרת בשבת דאין כאן אלא ששה: אבין תכלא - קובר את בניו היה: לימא כי האי מילתא - שאילה שאינה הוגנת:מאי טעמא דבן דורתאי דכתיב וזבחת פסח וכו' - רש"י פי' דבחגיגת י"ד מיירי ולפי' צ"ל דלבן תימא אע"ג דאית ליה היקשא אחרינא לעיל חגיגת י"ד לא דחיא שבת אע"ג דלכל מילי אקשיה חגיגה לפסח דאפילו לשבירת עצם אקשיה אי לאו דכתב בו מדקאמר רב אשי בסמוך ואנן טעמא דפרושין ניקו וניפרוש ואי בן תימא נמי ס"ל דדחי' שבת לא הוה מתמה כולי האי וטעמא כדילפינן בסמוך מוחגותם אותו וגו' דלא דחיא שבת אע"ג דקרבן ציבור היא ה"נ לבן תימא ואע"ג דקרא וחגותם אותו בחגיגת ט"ו כתיב סברא הוא להשוות החגיגות יחד ולהכי איצטריך לבן דורתאי למילף מוזבחת פסח שהוקשו לענין זביחה ואפי' בשבת לאפוקי שלא נקיש החגיגות יחד ולא מצי למילף מהיקשא דבן תימא כדפי' וקשה דלעיל קאמר רב אשי דאי חובה היא תיתי בשבת משמע דלבן תימא ולתנא דלקמן דאית להו חגיגת ארבעה עשר דאורייתא דחיא שבת א"כ מאי קמתמה רב אשי ואנן טעמא דפרושין ניקו וניפרוש ועוד תיקשי לההוא דאמר בהוציאו לו (יומא נ.) נקוט האי כללא בידך כל שזמנו קבוע דוחה את השבת ואת הטומאה ואפי' דיחיד הא איכא חגיגת י"ד דקבוע לה זמן ולא דחיא לכך נראה לר"י עיקר דהכא איירי בחגיגת ט"ו כדמוכח דמייתי קרא דוחגותם אותו ואתי שפיר דלא כייל בהוציאו לו אלא דבר שקבוע לו זמן יום אחד ולא יותר אבל חגיגת ט"ו לא חשיב כל כך זמן קבוע כיון שיש לה תשלומין כל שבעה ומ"מ פריך שפיר הא ודאי קרבן ציבור הוא דאף חגיגת חמשה עשר חשיבה זמנה קבוע כדאמרינן בפרק ב' דביצה (דף כ:) אמר להן ב"ה אף זו קבוע לה זמן דתנן עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו ואין להקשות א"כ אמאי הוצרך בן דורתאי לפרוש ולהתרחק כדי שיהיה בדרך רחוקה ויפטר הלא היה יכול להביא חגיגתו כל שבעה כדילפינן בסמוך אומר ר"י דילמא יהודה בן דורתאי ס"ל מדאיתקש חגיגת חמשה עשר לפסח שמע מינה אין לה תשלומין והא דמוקי בן דורתאי קרא דוזבחת פסח בחגיגת חמשה עשר ולא בחגיגת י"ד משום דסבר דחגיגת י"ד לאו דאורייתא: הא ודאי קרבן ציבור הוא - נקט קרבן ציבור משום דאיכא תנא דתלי בהכי בפ' יש קרבנות (תמורה יד.) דתנן יש בקרבנות ציבור שאין ביחיד שקרבנות ציבור דוחין את השבת ואת הטומאה ומיהו בפרק הוציאו לו (יומא נ.) אמרי' כל שזמנו קבוע דוחה את השבת וטומאה אפילו ביחיד וק"ק דהכא קרו ליה קרבן ציבור משום דאתי בכינופיא וכן ביומא [אבל בחגיגה] (דף ו.) קרי ליה קרבן יחיד: הא ודאי קרבן ציבור - תימה לרשב"א מה בכך אם הוא קרבן ציבור והא פסח ותמיד ושעירי ר"ח ועומר ושתי הלחם לכולהו מצרכינן קראי בכיצד צולין (לקמן פסחים עז.) שידחו שבת וא"כ הכא מנא לן ואור"י דחגיגה בכלל שאר קרבנות מועדות דהאי קרא דוחגותם כתיב בסוף פרשת פינחס: שלמים ששחטן מערב יו"ט וכו' - נראה לר"י דאפי' הקדישם מתחלה ושחטן לשם חגיגת ט"ו איירי דאי לשם שלמים דעלמא אין יוצא משום חגיגה אפי' שחטן בי"ט דכל דבר שבחובה אין בא אלא מן החולין לכך נראה דהקדישן ושחטן לשם חגיגה דהואיל והוי דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין שצריך להקדישם לשם כך סברא הוא שישחט נמי בשעה הראוייה לחגיגה וראייה לדבר מדאמר לעיל שבעה שמונה הוו אלא מכאן לחגיגה וכו' ואי יכול לשוחטה מערב י"ט אכתי שמונה הוו הקשה ריב"א והא האי קרא דוזבחת שלמים לא כתיב גבי שמחת י"ט אלא גבי הר עיבל והיכי יליף מיניה י"ט וי"ל דאיכא למימר דבכל ענין קאמר קרא דבעינן זביחה בשעת שמחה: