פסחיםפא:
טוען את הדף…
אֵינוֹ דִּין שֶׁהוּתְּרָה לוֹ טוּמְאַת הַתְּהוֹם! אָמְרִי: וּמִי דָּיְינִינַן קַל וָחוֹמֶר מֵהֲלָכָה? וְהָתַנְיָא, אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: עֲקִיבָא, עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה הֲלָכָה, רְבִיעִית דָּם קַל וְחוֹמֶר, וְאֵין דָּנִין קַל וָחוֹמֶר מֵהֲלָכָה! אֶלָּא אָמַר רָבָא: יָלֵיף ״מוֹעֲדוֹ״ ״מוֹעֲדוֹ״ מִפֶּסַח. וְטוּמְאַת הַתְּהוֹם גּוּפָא הֵיכָא כְּתִיבָא? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר קְרָא: ״וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו״ — בִּמְחֻוֶּורֶת עָלָיו. אַשְׁכְּחַן נָזִיר. עוֹשֵׂה פֶסַח מְנָלַן? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אָמַר קְרָא: ״בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה לָכֶם״ — בִּמְחֻוֶּורֶת לָכֶם. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: כְּדֶרֶךְ. מָה דֶּרֶךְ — בְּגָלוּי, אַף טוּמְאָה נָמֵי — בְּגָלוּי. מֵיתִיבִי: אֵי זֶהוּ טוּמְאַת הַתְּהוֹם? כׇּל שֶׁלֹּא הִכִּיר בָּהּ אֶחָד בְּסוֹף הָעוֹלָם. הִכִּיר בָּהּ אֶחָד בְּסוֹף הָעוֹלָם — אֵין זֶה טוּמְאַת הַתְּהוֹם. לְרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר: בִּמְחֻוֶּורֶת עָלָיו — עַד דְּיָדַע הוּא. לְרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר: ״לָכֶם״, בִּמְחֻוֶּורֶת לָכֶם — עַד דְּיָדְעִי בַּהּ תְּרֵין. לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, דְּאָמַר: כְּדֶרֶךְ — עַד דְּיָדְעִי כּוּלֵּי עָלְמָא. אֶלָּא, טוּמְאַת הַתְּהוֹם הִלְכְתָא גְּמִירִי לַהּ, וּקְרָא — אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא. אָמַר מָר בַּר רַב אָשֵׁי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁנּוֹדַע לוֹ לְאַחַר זְרִיקָה, דְּכִי אִזְדְּרִיק דָּם — שַׁפִּיר אִיזְדְּרִיק, אֲבָל נוֹדַע לוֹ לִפְנֵי זְרִיקָה — לֹא מְרַצֶּה. מֵיתִיבִי: הַמּוֹצֵא מֵת מוּשְׁכָּב לְרׇחְבּוֹ שֶׁל דֶּרֶךְ, לִתְרוּמָה — טָמֵא. לְנָזִיר וְעוֹשֵׂה פֶסַח — טָהוֹר. וְכׇל טָמֵא וְטָהוֹר — לְהַבָּא הוּא. אֶלָּא אִי אִיתְּמַר, הָכִי אִיתְּמַר: אָמַר מָר בַּר רַב אָשֵׁי: לָא תֵּימָא נוֹדַע לוֹ לְאַחַר זְרִיקָה הוּא דִּמְרַצֶּה, אֲבָל נוֹדַע לוֹ לִפְנֵי זְרִיקָה — לֹא מְרַצֶּה, אֶלָּא אֲפִילּוּ נוֹדַע לוֹ לִפְנֵי זְרִיקָה — מְרַצֶּה. גּוּפָא. הַמּוֹצֵא מֵת מוּשְׁכָּב לְרׇחְבּוֹ שֶׁל דֶּרֶךְ, לִתְרוּמָה — טָמֵא, לְנָזִיר וְעוֹשֵׂה פֶסַח — טָהוֹר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם לַעֲבוֹר. אֲבָל יֵשׁ מָקוֹם לַעֲבוֹר — אַף לִתְרוּמָה טָהוֹר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — שֶׁמְּצָאוֹ שָׁלֵם. אֲבָל מְשׁוּבָּר וּמְפוֹרָק טָהוֹר, שֶׁמָּא בֵּין הַפְּרָקִים עָבַר. וּבַקֶּבֶר, אֲפִילּוּ מְשׁוּבָּר וּמְפוֹרָק טָמֵא, מִפְּנֵי שֶׁהַקֶּבֶר מְצָרְפוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בִּמְהַלֵּךְ בְּרַגְלָיו, אֲבָל טָעוּן אוֹ רָכוּב — טָמֵא, לְפִי שֶׁמְּהַלֵּךְ בְּרַגְלָיו אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִגַּע וְלֹא יַאֲהִיל, אֲבָל טָעוּן אוֹ רָכוּב אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִגַּע וְלֹא יַאֲהִיל. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּטוּמְאַת הַתְּהוֹם, אֲבָל בְּטוּמְאָה יְדוּעָה — טָמֵא: וְאֵי זֶה הִיא טוּמְאַת הַתְּהוֹם — כׇּל שֶׁלֹּא הִכִּיר בָּהּ אֶחָד בְּסוֹף הָעוֹלָם. אֲבָל הִכִּיר בָּהּ אֶחָד בְּסוֹף הָעוֹלָם — אֵין זֶה טוּמְאַת הַתְּהוֹם. מְצָאוֹ טָמוּן בְּתֶבֶן, בְּעָפָר, וּבִצְרוֹרוֹת — הֲרֵי זֶה טוּמְאַת הַתְּהוֹם. בְּמַיִם, בַּאֲפֵילָה, בִּנְקִיקֵי הַסְּלָעִים — אֵין זֶה טוּמְאַת הַתְּהוֹם. וְלֹא אָמְרוּ טוּמְאַת הַתְּהוֹם אֶלָּא לְמֵת בִּלְבַד. מַתְנִי׳ נִטְמָא שָׁלֵם אוֹ רוּבּוֹ — שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה. נִטְמָא מִיעוּטוֹ וְהַנּוֹתָר — שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ בְּחַצְרוֹתֵיהֶן אוֹ עַל גַּגּוֹתֵיהֶן מֵעֲצֵי עַצְמָן. הַצִּיקָנִין שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה בִּשְׁבִיל לֵיהָנוֹת מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה. גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: כְּדֵי לְבַיְּישָׁן. נִטְמָא מִיעוּטוֹ וְכוּ׳. וּרְמִינְהוּ: וְכֵן מִי שֶׁיָּצָא מִירוּשָׁלַיִם וְנִזְכַּר שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ בְּשַׂר קֹדֶשׁ, אִם עָבַר צוֹפִים — שׂוֹרְפוֹ בִּמְקוֹמוֹ, וְאִם לָאו —אינו דין שהותרה לו טומאת התהום - היתר גמור ואפילו איכא טהורין: מהלכה - כגון קבר טומאת התהום הלכה למשה מסיני בנזיר ועושה פסח: ומי דיינינן קל וחומר מהלכה - והא טומאת התהום לא משום ספיקא מטמאין לה דנימא גלוי מילתא למפרע בעלמא היא השתא אפילו בודאי נטמאו נמי אלא בשעה שנטמא היתה טומאת התהום שלא הכיר בה אדם מעולם מטהרין ליה כדלקמן: דר"א ור"ע במסכת נזיר דאמרינן התם רביעית דם אין הנזיר מגלח על מגעה ועל משאה וקאמר רבי עקיבא ק"ו ומה עצם כשעורה שאין מטמא (את כל) אדם באהל הנזיר מגלח על מגעה ועל משאה רביעית דם שמטמאה (את כל) אדם באהל אינו דין שהנזיר מגלח על מגעה ועל משאה אמר לו ר"א לר"ע עצם כשעורה שהנזיר מגלח על מגעה ומשאה הלכה למשה מסיני ואין כתוב בתורה ורביעית דם אתה בא ללמוד ממנה בק"ו ואין דנין ק"ו מהלכה אלא מדבר הכתוב בתורה: וטומאת התהום - שהותרה בנזיר ועושה פסח היכא כתיבא והך בעיא איבעיא בי מדרשא מקמי הא בעיא דרב יוסף ובשני דרב יוסף כבר איפשיטא הך מסקנא דלקמן דטומאת התהום גמרא גמירי לה משום הכי פרכינן לעיל ומי דיינינן ק"ו מהלכה: אי זהו טומאת התהום - שהותרה לנזיר ועושה פסח: במחוורת עליו - שתהא ברורה לו: לכם - טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם והאי לכם קאי נמי אטמא: כי דרך - טמא לנפש דומיא דדרך רחוקה הוא: אי זהו טומאת התהום - שהותרה לנזיר ועושה פסח: לא שנו - דציץ מרצה על טומאת התהום בנזיר ועושה פסח: מושכב לרחבו של דרך - והוא עבר שם וא"א שלא נגע שם או הסיט או האהיל: לתרומה - לאכול בתרומה: טמא - דלא הותרה בו טומאת התהום ואילו לאורכו של דרך אפי' טומאת התהום אין כאן: שאין לו מקום לעבור - שמחזיק וממלא את כל רוחב הדרך אף על גב דטומאת ודאי היא כיון דההיא שעתא דעבר עליה טומאת התהום הואי שלא היה שום אדם יודעו שם ואף לזה לא נודע עד שנשחטו קרבנותיו הלכה למשה מסיני היא שזורקין עליו את הדמים: אבל יש לו מקום לעבור אף לתרומה טהור - דהוי ליה ספק טומאה ברשות הרבים וספיקו טהור: בד"א - דכי ממלא את כל הדרך טמא: שהקבר מצרפו - שכל הקבר מטמא באהל ואפילו ריקן שבו דכתיב (במדבר יט) או בקבר: בד"א - דמשובר ומפורק טהור: טעון - משוי על כרחו הולך נע ונד לכאן ולכאן ומאהיל על צדדיו: בד"א - דנזיר ועושה פסח טהור: אבל בטומאה הידועה - שידעו שאדם נקבר שם: טמון בעפר בתבן ובצרורות - טומאה מכוסה מכל אדם היא זו שמא גל אבנים או עפר או תבן נפל עליו ולא הכירו בו בני אדם מעולם אבל מים ואפילה ונקיקי הסלעים אין זו הטומאה מכוסה ונעלמה שהמציץ יכול לראות ולא גמירי הלכתא אלא בטומאה שהיא בתהום המכוסה מן הכל: ולא אמרו - דהותרה טומאת התהום אלא במת בלבד: מתני' נטמא שלם או רובו שורפין אותו לפני הבירה - כל המקדש כולו קרי בירה ובגמרא מפרש טעמא: נטמא מיעוטו - וכן נותר של פסח טהור: הציקנין - עצרנין כלומר שהן צרי עין: שורפין אותו - את מעט שנטמא ואת הנותר: גמ' וכן מי שיצא - בפרק אלו עוברין: שיש בידו בשר קדש - והרי הוא פסול ביוצא: צופים - מקום שיכול לראות משם הבירה ומשם והלאה אין יכול לראותו: שורפו במקומו - לא הטריחוהו לחזור ולשורפו בירושלים הואיל וכבר נתרחק הרבה ואף על גב דקיימא לן בפרק כל שעה (פסחים דף כד.) דבמקום אכילת קדשים שם שריפתן מבקדש באש תשרף:לריש לקיש דאמר כדרך עד דידעי בה כ"ע - קשה לריב"א דבנזיר בסופו (דף סג.) איתא הך מסקנא ולא מייתי התם מילתיה דר' יוחנן ולא פריך נמי אלא לר"א וקאמר בשלמא למ"ד כדרך שפיר והיא מסוגיות החלוקות: אלא לפני זריקה נמי מרצה - ע"כ לפני זריקת שום דם דאם נזרק אפילו אחד מן הדמים ונטמא תנן בפרק ג' מינים (נזיר דף מז.) יביא שאר קרבנות ויטהר אפילו בטומאה ידועה אינו סותר נזירותו וריצוי דטומאת התהום דכולה שמעתין היינו שאינו סותר נזירותו כדפי' לעיל אי בנזיר כי ימות מת עליו כו' וקשה לר"י דבפר' בתרא דנזיר (דף סג.) תנן אם עד שלא גילח נודע לו אפילו טומאת התהום סותר ומוקי ליה ר' יוחנן בגמ' כר"א דאמר תגלחת מעכבת וא"כ נודע לו לפני זריקה נמי כיון דמעכבת אמאי אינו סותר ותירץ ר"י דהכא כיון שנשחט יש לו להשלים ומרצה ציץ על טומאת התהום ואינו סותר כאילו לאחר זריקה נטמא ולא דמי לקודם גילוח ואע"ג דגילוח הוה אחר זריקה כדתנן בג' מינים (שם דף מו.) גילח על זבח ונמצא פסול תגלחתו פסולה ואי גילוח הוא לפני זריקה יביא זבח אחר לרבנן אית להו דתגלחת לא מעכבא ולכך מרצה הכא לפני זריקה: וטמא וטהור לכתחלה הוא - ודווקא לפני זריקה אבל לפני שחיטה לא כמו שהביא בקונטרס במתני' מתוספתא: המוצא מת מושכב כו' - בפ' בתרא דנזיר (דף סה.) דייק על ההיא משנה דהתם המוצא פרט למצוי מת פרט להרוג מושכב פרט ליושב וקשה לריב"א דהכא ביושב אתי שפיר טפי מבמושכב דבמושכב לא הוי כולי האי טומאת התהום אם קברוהו שם וי"ל דמושכב נקט בשביל תרומה שהוא תופס כל רוחב הדרך ואי אפשר שלא יאהיל או יסיט אבל יושב לא דאיכא למימר שמא לא האהיל כנגדו: ובקבר אפי' כו' - וא"ת היכי שייכא טומאת התהום בקבר והלא נודע כשקברוהו שם ואיכא למימר כגון שנפל בקבר ומת והא דפי' בקונטרס שהקבר מצרפו משום דכתיב או בקבר אין נראה לר"י דשמא קרא מיירי בקבר מכוסה ומשום הכי נמי הקבר מצרפו משום אהל שהכיסוי מביא את הטומאה עליו: מצאו טמון בתבן כו' - משום דלפי מה שמצאנוהו עכשיו לא היה ראוי להכיר לאחד בסוף העולם אבל במים ראוי להכיר: נטמא רובו שורפין אותו לפני הבירה מעצי כו' - נראה הטעם משום דלב בית דין מתנה עליהם לפי שהזקיקוהו לשורפו לפני הבירה כדי לביישו לא הטריחוהו להביא עצים משלו ויכול להנות משל הקדש וכן בציקנין התנו כמו כן ולא לכל דמתוך ציקנותן היו נמנעין מלשורפו ואתי לידי עבירה ודוקא בציקנין או באכסנאי כדאמרי' בגמרא דעשאוהו כציקנין אבל אדם אחר לא ואפילו למאן דלית ליה בפ"ק דשבועות (יא.) לב ב"ד מתנה עליהן ה"מ בקרבנות דקדישי קדושת הגוף אבל בקדושת דמים כולי עלמא מודו: